ערוך לנר יבמות קצט

בד"ה שלא בזמנו. קבע זמנו בבקר שני: עיין בתוספ' לעיל (ה':) שהקשו ל"ל למילף ע' דוחה ל"ת מכלאים בציצית תיפוק לי' מדאצטריך קרא דעד בקר דשריפת קדשים לא דחי י"ט ע"ש, ולפי תירוצם דהכא מתורצת קושיא זו דהא צריך קרא שלא ישרפנו במוצאי י"ט, אכן בעיקר קושית התוספ' דהכא ק"ל כיון דל"ק כן רק לרבי יוחנן דהכא והרי במכות (ט"ז.) ס"ל כרבי והודה דבא הכתוב ליתן ע' אחר ל"ת ולפי הנראה בתמורה (ד':) ר"י לא ס"ל ליתן בקר שני רק רבי יעקב וכן נראה לקמן (ע"ד.) דפליגי אי דרשינן ליתן בקר שני ולכן אין להשיב ג"כ על מה שכתבנו לתרץ קושית התוספ' דלעיל דאכתי לתנא דת"כ דדרש הכא דגם שלא בזמנו אין נשרף אלא ביום יקשה ל"ל קרא דכלאים בציצית די"ל דהך תנא באמת ס"ל כר' יהודה דלא דרש עד בקר דבלא"ה סתם ספרא ר' יהודה

בד"ה שהזה. כי טמא. ק"ק דלפ"ז מאי הקשו התוספ' לקמן ל"ל קרא דוהזה הטהור על הטמא להכשיר טבול יום מהיכי תיתי לפסלו והא שפיר ה"א כיון דאי לאו ק"ו להכשיר ערל בפרה הוי פסלינן אותו כי טמא וא"כ אי לאו קרא להכשיר ט"י הוי אמרינן דערל באמת פסול בפרה והוי ילפינן ט"י בק"ו מערל ומה ערל דמותר בנגיעה דתרומה פסול בפרה ט"י דאסור בנגיעה דתרומה לכש"כ דפסול בפרה, והנה המהרש"א הקשה ג"כ לקמן אקושית התוספ' דלמא אי לאו קרא הוי פסלינן טבול יום משום דאסור בתרומה וקדשים כי טמא כמו שכתבו הכא לעלין ערל, אכן בזה י"ל דגם התוספ' הכא לא כתבו כן רק לר"ע דמרבה לערל כטמא בלא"ה ולכן אף דלענין נגיעה לא אמרינן מכ"מ כיון ששוה לענין אכילה דתרומה וקדשים ג"כ שפיר הוי מדמינן ערל לטמא לגמרי אבל לענין ט"י לא שייך לומר כן אבל הכא קשיא, וי"ל דקושיתם היא לר' אליעזר דיליף תרומה מתושב ושכיר ולא ס"ל מאיש איש לרבות ערל כטמא דלדידי' ליכא סברא לאסור ערל בפרה דמש"כ התוספ' לא שייך רק לר"ע וא"כ גם ט"י הוי ידעינן מכח סברא דכשר בפרה

בד"ה שמותר. וי"ל דמה למח"כ: הקשה במהרש"א דאכתי נימא אשה וקטן יוכיחו גם הביא קושית התוספ' בזבחים שהקשו דנימא בעל מום יוכיח, ולענ"ד לק"מ מאשה וקטן די"ל דמה לאשה וקטן שכן אינן במצות כאיש דמ"ע שהז"ג נשים פטורות משא"כ בערל ולכן לא הקשו התוספ' רק מבעל מום, אכן גם אקושית התוספ' לענ"ד י"ל דהא אנן הזאה דערל מהזאה דט"י גמרינן ובהזא' באמת גם בעל מום כשר דפסול בעל מום לא הוי רק במקום דבעינן כהונה דב"מ חשיב כזר אבל בהזאה דדרשינן מאיש טהור להכשיר את הזר ודאי גם ב"מ כשר

בד"ה התם. דערל הוא דפטור: לענ"ד י"ל שהרי אי לרבנן אמרינן סברא דמאיס אין זה מדאורייתא רק מדרבנן דדוקא לר"ע דמקיש ערל לטמא הוי ערל מן התורה אבל אי רק מטעם סברא דמאיס הרי אין לזה סמך מן התורה וא"כ אי לרבנן ג"כ ערל פטור מן הראי' אין זה רק מדרבנן שיש כח לחכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ולכן ל"ק ל"ל זכורך למעט טומטום תיפוק לי' דערל הוא דהא צריך למעט שמן התורה פטור דמטעם ערל לא נפטר לרבנן רק מדרבנן

בד"ה חוץ מחש"ו. ואי ואפשר לומר כן: הן אמת דביומא אמרינן כן כמש"כ התוספ' אכן בספרי יש פלוגתא בזה דגרסינן התם ואסף איש להוציא את הקטן משמע מוציא את הקטן ומוציא את האשה ת"ל טהור להביא את האשה דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר ואסף איש להוציא את האשה משמע מוציא את האשה ומביא את הקטן ת"ל והניח לא אמרתי אלא במי שיש בו דעת להניח ע"כ, הרי מה דממעטינן ביומא קטן מוהניח הוא ע"פ דרשת ר"ע אבל מה שכתב רש"י הכא הוא כולו כדרשת ר' ישמעאל, ונ"ל הא דפשט לי' לרש"י טפי דתנא דברייתא דריש כר' ישמעאל היינו משום דת"ק מיעט קטן סתמא ואי משום שאין בו דעת הרי יש קטן שיש בו דעת כחו שהאריכו בזה התוספ' בסנהדרין (ס"ח:) ואיהו אין שייך למעט רק מאיש, ועיין ריש תרומות דגם שם מצרכינן מהאי טעמא מיעוט לקטן אף שיש מיעוט לחרש ושיטה וא"כ מה דממעטינן ביומא מוהניח באמת לא ממעטינן רק קטן שאינו בן דעת אבל מדפליגי ח"ק ורבי יהודה בקטן סתמא ניחא לי' לרש"י לפרש דכר' ישמעאל ס"ל ואף דהתם ביומא מצריך איש להכשיר את הזר י"ל דזה לא מצרכינן אלא אליבי' דרב דאליבי' איירי הש"ס התם דס"ל שחיטת תרה פסולה בזר דא"כ כל הפרשה איירי בכהן אף היכי דלא כתיב כהן בהדיא ושפיר ה"א דגם אסיפה בעי כהן ולכך צריך רבוי להכשיר זר אבל לשמואל דס"ל שם דשחיטת פרה כשרה בזר הרי מה דכתיב ושחט סתמא לא אכהן קאי ומה דצריך כהן בפרה היינו דוקא בדברים שהם עבודה א"כ כיון דאסיפת אפרה לאו עבודה הוא לא בעי קרא לרבות זר ולכן שפיר דרש ר' ישמעאל איש למעט קטן ואל תתמה דא"כ יקשה מר' ישמעאל לרב דהא מייתי ביומא שם גם ברייתא אחריני דמסייעי עי לרב כן נ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל (ויתיישב בזה מ"ט לא סליק הש"ס שם שמואל ושאר אמוראי דס"ל כוותי' בתיובתא מכח הך ברייתא דמייתי לסיוע לרב), ומש"כ רש"י והתם דרשינן ואסף וכו' הוא בספרי, וכן משמע דהא מיד אח"כ כתב דאמרינן בפרק טרף בקלפי ולא כתב דאמרינן שם משמע דדרשא קמא דמייתי לאו דרשא דיומא הוא, ומש"כ דליכא למימר אפכא משום דכל הפרשה מוציא מיד משמע נ"ל דה"ק כיון דבהנך עבודות דכתיבי לעיל פסולים אשה וקטן א"כ אי הוי כתיב טהור לחוד ג"כ הוי משמע להוציא ממשמעות דלעיל או אשה או קטן וביותר הוי מרבינן קטן כיון שבא לכלל כשרות כשיעשה איש כמש"כ התוס' אע"כ מדכתיב איש למעוטי קטן אתי וע"כ דאתי טהור לרבות אשה

בד"ה דשקיל חד. המים והאפר יחד: עיין במהרש"א שכתב מה דפליגי התוספ' על פי' רש"י, אכן לפענ"ד גם דעת רש"י כדעת התוס' ומה דקאמר דשקיל חד אפר לא נקט רק לשון הש"ס ופי' מה שקיל ומה יהיב אבל בעיקר הפי' לא גלה דעתו כאן אבל ביומא שם כתב מפורש כפי' התוס' דכאן ועיין מש"כ התוספ' י"ט בתמורה (פ"א)

בד"ה ונתן. קרא יתירא קדריש: לאו דוקא קרא יתירא דהא ונתן לאו מיותר בלשון הוא אלא שינוי קרא קדריש מדכתיב ולקחו ל"ר ונתן לשון יחיד וכן כתבו התוספ' ביומא

דף ע"ג ע"א בגמרא ואם איתא ניתני ערל: ק"ק לפמש"כ התוספ' דכל האבעי' היא אי דרשינן ממנו או אי מופנה מב' צדדים א"כ עכ"פ לר"ע דדרש ערל כי טמא ערל אסור במעשר וא"כ לישני דמתניתן ר"ע היא ולכך לא תני ערל דאסור בשניהם וכמו דמתרץ לקמן (דף ע"ד) אמה שמקשה מברייתא דאונן אסור במעשר האי תנא תנא דבי ר"ע היא. וי"ל דכבר העירו הרשב"א והריטב"א אמה דקאמר לעיל התם משום דמאיס דזה מן הסוגיות המתחלפות דבחגיגה מסיק דר"ע היא ולענ"ד ל"צ לומר כן אלא דהסוגיא דשם אזיל אליבי' דמסקנא דסוגיא דהכא שהרי גם לקמן מתרץ סתם גמרא דר"ע הוא ולא קא מדייק מה דדייק רבא דלא לישתמיט תנא, ולפ"ז י"ל דהכא אזיל אליבי' דרבא ולכן לא הוי מצי לתרץ דר"ע היא כיון דלרבא לא בכ"מ ס"ל לר"ע דערל כטמא

שם ברש"י ד"ה הטהור. חטאת קריא רחמנא: בזבחים (דף י"ז) כתב רש"י דמיותר שהרי כבר כתיב לעיל וטבל במים איש טהור ע"ש וכן נראה מפירושו ביומא (דף מ"ג), ונ"ל דע"כ הוצרך רש"י הך טעמא דחטאת קריא רחמנא דאי רק מהך טעמא מיותר מדכתיב לעיל מיני' טהור יקשה היאך דרש ביומא (שם) טהור דגבי ואסף וגבי והזה הא צריך אלגופא למעט טמא אע"כ דמיותר גם שם דחטאת קראו הכתוב ולכן שם באמת פי' רש"י כן אמה שדרש טהור להכשיר את האשה וז"ל דאי למעוטי טמא פשיטא דחטאת קריא רחמנא עכ"ל ולכן הכא דכבר הביא הסוגיא דדרש טהור להכשיר את האשה ע"כ הוצרך לפרש דחטאת קרא רחמנא דלא יכול לפרש מדכתיב כבר לעיל מיני' דא"כ יקשה לעיל מיני' היאך דרש אבל בזבחים שלא הביא הדרשה דטהור להכשיר את האשה כתב רש"י הדרשה הפשוטה יותר דמיותר מדכבר כתיב לעיל מיני' דהא באמת אי לא דרשינן לעיל הוי אמרינן הכי וכן גם סוגית הש"ס בכמה מקומות היכי דלא נחית לדרשות הסותרות נקיט דרשה הפשוטה יותר כמו שכתבו התוספ' במ"ק (דף ז')

בד"ה מיתה. טמא האוכלה כבר העיר המהרש"א דהכא פי' רש"י אטמא לבד, ובחגיגה (דף י"ח) פי' אזר לבד,