ערוך לנר יבמות כ

שקדושתו גדולה יותר בחד צד דוחה שבת וכדאמרינן שבועו' (דף ט"ו) צריכותא כזה לענין כניסה בטומאה אם נאמר מקדש וכו' ע"ש, אבל הא קשיא דנילף מהכא דע' דוחה ל"ת שי"ב כרת מדאצטריך קרא דאין בנין משכן דוחה שבת מכלל דבעלמא דחי ואין לומר דמאי עדיפא הך ילפותא משנילף כן ממקדש די"ל דע"ז לא הוי שייך לומר לא בלאו דמחמר דהא שם במשכן סמיך למחללי' מות ימות דכתיב גבי אבות מלאכות, וביותר ק' דלפי המסקנא דמסיק דלית לן קרא במקדש שלא תדחה שבת אכתי נילף כן ממשכן ונימא ג"כ כמו דהוי בעי למימר לגבי מקדש דאם אינו ענין להכשר מצו' דתפוק לי' מכבוד או"א תנהו ענין לאין הכשר מצוה דג"כ ע' דוחה ל"ת שיב"כ

והנלענ"ד בזה דלכאורה ק' אמאי לא יליף דע' דוחה ל"ת שיב"כ מדדחי ע' דנשיא א' ליום יקריבו את קרבנם ללאו דשבת דהנשיאים הקריבו בשבת כדאמרינן במ"ק (דף ט') ולענין ילפותא כזה לא שייך מה דפריך לעיל אילפותא מתמיד ופסח שכן תדיר ושכן לפני הדיבור דקרבן נשיא לא הוי תדיר ולא לפני הדבור ולא נשארה רק הפירכא שכן צורך גבו' ועל זה נאמר מילה תוכיח ונילף במה הצד, וצ"ל כיון ששם הוראת שעה היתה דקרבן יחיד דוחה שבת לא ילפינן מיני' וכדאמרינן מנחות (דף י"ט) דורות משעה לא ילפינן

ובזה א"ש ג"כ מה דק' כיון דאין בנין המשכן דוחה שבת היאך אמרינן בספרי ובפסיקתא בפסוק ויהי ביום כלות משה שכל שבעת הימים הקים משה המשכן ופירקו ובאותו יום שהי' שביעי למלואים הקימו ושוב לא פירקו ע"ש והרי בתוך שבעת הימים הוא שבת ולא עוד אלא דשביעי למלואים דכתיב בי' ביום כלות משה להקים הי' שבת שהרי אמרינן בת"כ ובסדר עולם שיום שמיני למילואים הי' ראשון למעשה בראשית וא"כ שביעי למילואים הי' בשבת והיאך הקים משה בו את המשכן שהרי יש בזה משום בונה ואף דע"פ הדבור עשה מכ"מ נילף מזה דע' דוחה ל"ת שיב"כ, ואף דע"פ האגדה הוקם המשכן מאליו מכ"מ פרישת האוהל על המשכן ודאי הי' ע"י משה כדאמרינן שבת (דף צ"ב), וע"כ צ"ל ג"כ כדכתבנו דשם הוראת שעה הי' ודורות משעה לא ילפינן, אכן כפי הנראה מהכתוב נצטו' משה על ענין המילואים בשעה שנצטו' על מלאכת המשכן שכתוב בפ' תצוה קודם לווי דמזבח הקטורת אם לא שנאמר דאין מוקדם ומאוחר בתורה מה שאין צורך בזה לומר הכא כן, ולכן א"ש דהוצרך הקב"ה לצוות שאין בנין המשכן דוחה שבת שלא ידון משה כיון שצו' הקב"ה להקימו כל שבעת ימי המשיחה ובתוכם שבת (ואף שלא כתוב שם בפי' ציווי ההקמה והפירוק בשבעת הימים מסתמא כשנצטו' על ענין המילואים והמשיחה נצטו' ג"כ על זה) יהי' ג"כ מותר לבנותו בשבת ולכן שם צריך לגופא ולא נידוק מיני' שבעלמא ע' דוחה ל"ת שי"ב כרת

שם מאי לאו בבונה וסותר אין להקשות דאיך ה"א דדחי הא בעידנא דסותר לא מקיים ע' דבנין המקדש די"ל כיון דסותר לא הוי מלאכה רק בעל מנת לבנות דאל"כ הוי מקלקל שפיר מקיים ע' דבנין בסותר ע"מ לבנות אבל אכתי ק' אהא דקאמר לא במחמר דא"כ ל"ל קרא הא מחמיר לא הוי בעידנא דנא ועוד מאי פריך ניגמר מהכא דלא נידחי דהיאך ניגמר דדלמא ה"ט דלא דחי משום דלא הוי בעידנא ובשלמא לפי פי' התוספ' זהו באמת מה שהשיב שכן הכשר מצו' וכמו שכתב הרשב"א אבל לפי' רש"י קשה, ויש לומר דבנין ביהמ"ק חשוב ט' דרבים וע' דרבים דוחה ל"ת אפילו שלא בעידנא כמו שהוכיח הר"ת הביאו המג"א (סי' תמ"ו) ממה דפריך בר"ה ודף ל"ג) אהא דאמר דשופר של ר"ה אין מחתכין אותו בדבר שהוא משום ל"ת דאמאי ליתי ע' ולידחי ל"ת, ומאי קושיא הא לא הוי בעידנא, אע"כ כיון דשופר הוי ע' דרבים לא בעינן בעידנא ע"ש

ברש"י ד"ה לאו דמחמר. בשבת פטור אין להקשות דאכתי למ"ד שם חייב לירוק דע' דוחה ל"ת שיש בה כרת די"ל דגם להך מ"ד משכחת איסורי שבת בלא כרת דהיינו תחומין ואליבי' דר"ע או הבערה ואליבי' דרבי יוסי וכדאמרינן בשבת שם אכן אם יש מ"ד דס"ל דמחמר חייב ותחומין דרבנן והבערה לחלק יצאת לא משכחת בשבת לאו גרידא שאין בו כרת, ובזה יש לתרץ מה שהקשו התוספ' בד"ה נגמר ותימה דמנ"ל לתנא לאוקמי' וכו' ע"ש דעל תירוצם ק' דאם על זה סמך קושיתו דלכתוב כן בשאר דברים שאינן רק לאו דעלמא א"כ לפרוך הא ולא לפרוך דלגמר מהכא דלא לידחי כיון דזה ק' גם אי איירי בשחיטה ובישול דדלמא אתי ללאו דמחמר וליגמר מיני' דלא לידחי, אבל לפ"ד יש לתרץ קושית התוספ' דהכי קפריך אי איירי במחמר א"כ ניגמר מיני' דלא דחי אע"כ דהך תנא דברייתא ס"ל מחמר חייב ותחומין דרבנן והבערה לחלק יצאת וע"כ ליכא לאוקמי' קרא רק בל"ת שיש בה כרת וש"מ דבעלמא דחי

בד"ה היטמא. בביה"ק להשיב אבדה: הא דהוצרך לפרש כן ולא בפשטות שאמר לו אביו בלי טעם היטמא י"ל משום דהיכא דאינו מגיע הנאה לאביו במה שמטמא לא מצרכינן קרא שלא ישמע לו דאין בזה משום כבוד וכמו שכתבו הרמב"ן והרשב"א ולכן פירש שאמר לו האב שיטמא להחזיר לו האבדה שיש לו הנאה, ואין לומר דאיך קרא זה אבדה כיון שהאב בעצמו יכול ליקח אותה דז"א כיון שהוא כהן גם אביו כהן ואסור לכנוס לביה"ק ואם לא יקח לו תאבד, ואין להקשות דא"כ דבהכי קמיירי מאי פריך בב"מ (דף ל"ב) ל"ל קרא הא אין ע' דוחה ל"ת וע' דהרי לפי פי' רש"י תרי ע' הוי דכבוד ודהשבת אבידה והוי אמינא דתרי ע' דוחה ל"ת וע', די"ל שהרי כבר כתבו התוספ' לעיל (דף ה' ד"ה ואכתי) דהקושיא שם אינה על היטמא אלא על אל תחזיר וכן נראה בפי' מרש"י בב"מ שם שרק על השבת אבדה פריך (וע"ש בפני יהושע שהקשה על רש"י למה פירש רק על אבדה ולא ג"כ על טומאה, אכן במכ"ה לא נזכר בדברי התוספ' הנ"ל שכתבו דרק מאבדה קפריך ולא מטומאה, ומה שלא פירש דמשבת קפריך היינו דמשבת לא הי' צריך להקשות מע' ול"ת אלא דתיפוק לי' דל"ת שי"ב כרת הוא), ועוד י"ל דגם תרי ע' לא דחו לל"ת וע' כמו שכתבו התוספ' לקמן (דף ך')

אכן אכתי ק"ק מה דחק לרש"י לפרש כן דההנאה שמגיע לאביו היא השבת אבדה ולא בשאר הנאה בעלמא שאין כאן רק מצות כבוד וכגון שאמר לו אביו היטמא להביא לו פירות מביה"ק וכמש"כ הרמב"ן, ונ"ל דמשמע לרש"י כן דבב"מ ושם) מייתי הך ברייתא אפיסקא דמתניתין שם דאם היתה בביה"ק לא יטמא לה וכו' ומשמע מדמייתי לה הש"ס על זה וגם מדנקט בברייתא אל תחזיר ולא מפרש אל תחזיר אבדה דאהא דאם היתה בביה"ק נשנה דין זה דברייתא דיכול דאף דמדין השבת אבדה לא יטמא אבל אם אמר לו אביו היטמא או שאמר לו על אבדה דאיירינן בה אל תחזיר שישמע לו ולכן לא צריך לפרש אבדה כיון דבהכי קמיירי, ומזה הוציא רש"י לפרש דהיטמא בביה"ק להשיב אבדה קאמר והא דנקטה באמת הברייתא בכה"ג ולא בהיטמא דעלמא בשמגיע הנאה לאביו אפילו ליכא מצו' בזה י"ל דכבר הביא הש"מ בב"מ (שם) קושיא בשם הראשוני' אמה דקאמר שם דה"א כיון דהשו' כבודם לכבוד המקום ליציית לי' דאכתי איך ס"ד כן דאם השו' אכתי לא עדיף מכבוד המקום ע"ש שנדחקו ביישוב קושיא זו, אבל לענ"ד י"ל דאדרבא בזה א"ש למה נקט הני תרתי היטמא ואל תחזיר דהנה אהא דאל תחזיר פשיטא שלא קשה כקושיתם כיון דאם משיב עובר על כבוד אב בקום ועשה ואם אינו משיב עובר על כבוד המקום בשו"ת ה"א אף ששון מכ"מ שו"ת עדיף וכדאמרינן בברכות (דף ך') לענין כבוד הבריות אבל אכתי יקשה קושיתם לענין היטמא מהיכי תיתי שישמע לאביו דבזה הוי אפכא דאם יטמא עובר על כבוד המקום בקום ועשה ואם לא יטמא עובר על כבוד אב בשו"ת וא"כ כיון דשוין פשיטא דשו"ת עדיף ולא יטמא ואכתי קרא ל"ל, אכן לזה י"ל דנקט הברייתא כן דאמר האב שיטמא להשיב אבדה ולכן שפיר ה"א כיון שהשוה כבודם א"כ הוי מצות כבוד נגר מצות טומאה שו' בשו' ואף דהוי שו"ת מכ"מ ה"א דיכריע עתה מצות השבה שישמע לאביו לכן צריך קרא דכלכם חייבים בכבודי ולכן נקט היטמא לענין השבת אבדה דלענין שאר דבר שאין כאן מצו' פשיטא שלא ישמע לו דאפילו ס"ד דהשו' כבודם לכ"ה מכ"מ שו"ת עדיף

בתוספ' ד"ה ניגמר. וא"ת והיכי ניגמר מהכא לפי מה שכתבו התוספות בקידושין (דף ל"ד) בשם י"ח דהיכא דאיכא ע' ול"ת והע' אינה בנשים אז בהן דוחה ע' לל"ת