ערוך לנר יבמות קצח

יליף שם רק בגז"ש מאת בריתי הפר וי"ל דרצו להוכיח מדחשיב חטא לעכן ע"כ דאורייתא ובאמת מוכח דאת בריתי הפר דרשה גמורה היא

ע"ב בגמרא ויו והי' דריש: עיין ברשב"א שהביא שיטה א' שפירש דו"ה דריש לענין מילה של"ב והקשה עליו הא ראבר"ש פליג אמילה ועוד דלפ"ז איך קאמר מר סבר ומר סבר דהא לא פליגי ר"א ור"י בהא אלא כ"ע מודו בו"ה ובלא"ה קשה דהא במילה לא כתיב ו"ה, והנה השאגת ארי' בתשובה וסי' נ"ד) הביא תשובת הרשב"א בשם מהר"ם מרוטונבורג שכתב דמילה של"ב אינה אלא ביום כיון דפליגי ת"ק וראבר"ש א דרשינן וביום וקיימא לן כת"ק דאפילו מאן דלא דריש ו' ו"ה וריש כדדרש ר"א ב"פ והודה לו ר"י, ותמה עליו השאגת ארי' שהוא החליף הסוגיא ע"ש, ולפענ"ד שיטת הר"מ מרוטנבורג היא השיטה שהביא הרשב"א בכאן וס"ל כיון דכתיב וביום בפתח תחת הב' להורות שחסר הי' הידיעה כאלו כתיב ובהיום א"כ גם במילה ו"ה כתיב ובאמת ראבר"ש פליג ואפילו ו"ה לא דריש והא דמייתי הש"ס כדדרש ר"י היינו להביא ראי' דטעמא דת"ק הוא משום דכתיב וביום והא דקאמר ואפילו מאן דלא דריש ו' ו"ה דריש ה"ק שלא תימא דברייתא אתיא כמ"ד דדרש ו' וכיון דכמה תנאים לא דרשו ו' כמבואר לעיל (ס"ח:) א"כ ר' יוחנן כוותייהו ס"ל על זה קאמר דאפילו מאן דלא דרש ו' ו"ה דריש וא"כ מה שלא דרש ראבר"ש כן יחידאי הוא ולא פסקינן כוותי' ובזה הכל א"ש ועיין מה שכתבתי בזה לקמן בתוספ'

שם בתורת כהנים: בפסחים (ודף ג') הקשו התוספ' ל"ל קרא בברייתא שם דנותר אינו נאכל בליל ג' תיפוק לי' מדאצטריך קרא דביום דאינו נשרף בליל ג' ותרצו דה"א דלעולם נאכל בליל ג' וקרא אצטריך דאינו נשרף בליל ד' והקשה הצל"ח שם דאכתי קושיתם במקומה עומדת לתנא דברייתא דהכא דגם שלא בזמנה אינו נשרף אלא ביום א"כ ל"ל ו"ה דוהנותר להכי כיון דכבר ידעינן מביום דאין נשרף בליל ד' שהוא שלא בזמנו ע"ש שתירץ בדוחק, ולענ"ד לק"מ כיון דבקדשים הלילה הולך אחר היום א"כ אי הוי אמרינן דנאכל בליל ג' וכתיב ביום דאין נשרף רק ביום ג' ולא בלילה שלאחריו מזה אכתי לא הוי ידעינן דגם שלא בזמנו נשרף ביום דוקא דה"א רק ליל ד' ממעט שנקראת זמנו כיון שהולכת אחר יום ג' ואם ממעטינן ליל ג' שהיא תיכף לאכילה לדידן כש"כ שיש סברא למעט ליל ד' מטעם זמנו

שם הזאתו כשרה: ק"ק למה נקט כשרה לשון דיעבד הן בדברי ר"א והן בברייתא ולא מותר להזות לכתחלה דהא מטבול יום ילפינן וטבול יום מותר לכתחלה גם מדברי הרמב"ם נראה שמותר לכתחלה ואולי כיון שיצא מכח מעשה שהכשירו חכמים ושם הי' הכשר בדיעבד דהא היו מסופקים עד שהכשירו חכמים נקט לשון דיעבד ויש לומר דמשום כך מייתי המעשה דאל"כ מאי קמ"ל בזה

שם איש איש לרבות הערל: לעיל (ע'.) כבר הבאתי קושית הלח"מ למה פסק הרמב"ם כר"א נגד ר"ע ותירץ דמסוגיא דהכא יש טעם לזה שהרי לפי מה דמסיק לר"ע ערל פסול להזאה א"כ ר"א דלא כר"ע, וביותר נלענ"ד דיש ליתן טעם בזה שהרי בערכין (דף ג') אמרינן הכל כשרים להזות לאתויי מאי לאתויי ערל ע"ש הרי דסתם מתניתן דפרה דלא כר"ע ולכן לא פסק הרמב"ם כוותי', ועיין בתוספ' י"ט (סוף פרה) שרצה ליתן טעם למה פסק הרמב"ם דערל שהזה הזאתו כשרה, ולענ"ד אין צריך טעם יותר דהרמב"ם לשיטתו אזיל דלא פסק כר"ט ועיין מה שכתבתי בזה לקמן (ע"ד.)

שם ברש"י ד"ה ר"ע. ואפילו לנגיעה דתרומה אסור נראה שהוצרך לכתוב כן כי היכי דלא יקשה אכתי איך שייך להחמיר בפרה הא איכא ק"ו מט"י ולכן כתב דבאמת גם בנגיעה דתרומה אסור וא"כ ליכא ק"ו

בד"ה לא לשתמט. אבל לענין מגע תרומה ערל מותר: עיין במהרש"א שהקשה דלפ"ז דערל אסור בפרה נילף בק"ו דאסור ג"כ בנגיעת קדשים מט"י ותירץ דלהך תירוצא דרבא באמת אסור ומדבריו נראה דאפילו לר' אליעזר דלא מקיש ערל לטמא אמרינן כן, אכן ק' לפ"ז וכל ערל דגבי' פסח ל"ל תיפוק לי' דאסור בנגיעה דקדשים וכמו שהקשו התוספ' (ריש פרקין) לר"ע ובזה לא שייך תירוצם שם ואפילו תימא דאצטריך קרא דאסור לאכול היכי דתחב לו חבירו דליכא נגיעה מכ"מ ק' דק"ו הוא ומה תרומה דמותר בנגיעה אסור באכילה קדשים דאסור בנגיעה לכש"כ שאסור באכילה וי"ל דאצטריך וכל ערל למלקות דאי מק"ו אין עונשין מ"ה אבל התוספ' שפיר הקשו לר"ע דנילף מהיקשא קשא דאדבר הלמד בהיקש ג"כ לוקין כדמוכח בפסחים (כ"ד.) ע"ש, אכן לפ"ז גם ראית מהרש"א ממה דאצטריך תושב ושכיר צ"ע דאפילו אתי מק"ו צריך תושב ושכיר למלקות דאתושב ושכיר לוקין כמש"כ הרמב"ם (בהל' תרומות פ"ז)

בד"ה הכל כשרים. אבל ערל וטמא לא רבי: נראה דהוצרך רש"י לפרש כן דהרי אמרינן ואזדו לטעמייהו א"כ ת"ק דברייתא דלעיל ס"ל כת"ק דהכא והרי ת"ק דלעיל ס"ל דערל פסול לקדש אכן ק"ל שהרי אמרינן בערכין (דף ג') הכל כשרים להזות לאתויי מאי לאתויי ערל, הרי דס"ל סתם מתניתן דפרה כר"א וכנ"ל וא"כ ודאי ה"ה לקדש שהרי מסוגיא דהכא דפריך מברייתא דטומטום שקידש לר"א דמיירי מהזאה מוכח דאין חילוק בין קדום להזאה לענין ערל ואף דשם אמרינן הכל כשרים לקדש לאתויי אשה וקטן ולא אמרינן לאתויי ערל היינו טעמא דלערל ל"צ כיון דמרבינן מהכל כשרים להזות וא"כ ה"ה קידש וא"כ קשה מתניתן אהדדי, ואולי מטעם זה נקט הכא דתניא הכל כשרים והרי לכאורה מתניתן היא (בפרה פ"ה) אבל רצה לומר דת"ק דלעיל דס"ל ערל פסול לקדש באמת לא כת"ק דמתניתן אלא כת"ק דברייתא ס"ל ועיין בתוספ' י"ט סוף פרה

שם בתוספ' ד"ה אין נמול. וי"ל דלראבר"ש אצטריך: א"ל דאכתי לרבנן קרא ל"ל דכבר תירץ הפני יהושע בקדושין דודאי צריך אותו ולא אותה עד מ"ת אלא שקושיתם הי' למה הוצרך הש"ס אליבי' דידן לומר הטעם משום אותו ולא אותה למה ל"ק מטעם מ"ע שהזמן גרמה וע"ז תירצו שפיר דהוצרך לכתוב קרא עד מ"ת, והנה הריטב"א תירץ בקדושין (דף כ"ט) אקושית התוספ' דלא שייך הכא מ"ע שהזמן גרמה כיון שמצות האשה אינה אפילו אם מוטל עלי' רק לעסוק בצרכי מילה ולעשות שליח למול דהא פסולה למול בעצמה וזה נוהג בין ביום בין בלילה, ובתירוץ הריטב"א א"ש מה שהקשה בשער המלך (פי"ט מהל' פסולי המוקדשין) אמה שהקשה הר"י איש ירושלים בקדושין ודף ל"ד) דבנשים לשתרו שריפת קדשים בי"ט דע' דוחה ל"ת והקשה דהא גם שריפת קדשים ע' שהזמן גרמא הוא כיון דנשרף ביום ולא בלילה ועיין מש"כ לעיל (ה':) אבל לפ"ז א"ש דלא חשיב ע' שהזמן גרמה כיון שיכולה לעשות שליח לשריפה ואין שריפת קדשים מצו' שבגופה כמו תפילין

בד"ה מר סבר. וביום דרשינן אפילו בשבת: לפי הנראה מסוגיא דשבת שם רק ר' יוחנן ס"ל הכי אבל רב אחא בר יעקב דמפיק לי' מילה בשבת משמיני וכן שאר אמוראי דנפקא להו מהלכה או מגז"ש ע"כ לא ס"ל דוביום לאפי' בשבת אתי כמבואר שם ברשב"א וא"כ לדדהו ע"כ לוביום ולא בלילה אתי ואף דמפיק כן מבן שמנת ימים מכ"מ כתיב למדרש מיני' אפילו מילה שלא בזמנה כדרשינן בברייתא דהכא וכיון דתניא התם כוותי' דר"י א"כ י"ל דברייתא דהכא כהנך אמוראי דפליגי אר"י אתיא כי היכי דליסייע לכל אחד ברייתא דידי', גם י"ל דת"ק וראבר"ש גופא בהכי פליגי אי מוקמינן וביום לדרשה דולא בלילה או לאפילו בשבת, ובזה ביותר א"ש מש"כ לעיל הך שיטה דמילה ג"כ ו' ה' הוא ולכאורה איך קאמר אפילו מאן דלא דרש ו' וזה דרש והרי ראבר"ש אפילו ו"ה לא דרש, אבל לפ"ז א"ש די"ל דטעמא דראב"ש לאו משום דלא דרש ו"ה אלא משום דלא דרש וביום להך דרשה דצריך לדרוש ואפילו בשבת, ולפ"ז הא דקאמר במגילה דילפינן מילה ביום ולא בלילה מביום אתיא כת"ק דהכא וכשאר אמוראי דפליגי אר"י ולכן הביא גם הרמב"ם בהל' מילה דרשה זו ולענין מילה בשבת לא הביא דרשה דביום אפילו בשבת ומתורץ קושית התוספ' דאתירוצם ק' דאכתי מנ"ל דוביום אתי למילה שלא בזמנו לענין לילה דלמא אתי לענין שבת דבהאי איירי קרא דביום: