ערוך לנר יבמות קצא

א"נ באונס דלא הוי זונה ע"ש, ולפ"ז שפיר י"ל דפצוע דכא דהכא פוסל אותה מטעם זונה ודלא כר"א ובלא נבעלה באונס אלא ברצון, וזהו דעת רש"י דהוא לשיטתו אזיל דס"ל לעיל (דף ס"א) דמכל חייבי לאווין הוי זונה ומש"כ הכא דהא נבעלה לפסול לה הוא הלשון ממש דכתב לעיל (שם) לענין זונה אלמא דהכא ג"כ מטעם זונה נפסלת אכן הא דזונה פסולה לתרומה כתבו התוספ' לעיל (מ"ד:) דאתיא מדכללה רחמנא בהדי חללה לומר שנפסלה כחללה וזהו שכתב רש"י דשוייה חללה דהא נבעלה לפסול לה פי' דע"י שנבעלה לפסול נעשה זונה ואז היא חללה לענין תרומה ועוד דאם בא עלי' ב' פעמים אחר שנעשה פצוע דכא לכ"ע נעשית חללה כדאמרינן קידושין (דף ע"ז) כהן שבא על אחותו זונה משוי לה חזר ובא עלי' נעשת חללה ע"ש

שם בתוספ' ד"ה הערל. תדע דלא פשיט לי' בגמרא מטומטום: עיין ברשב"א ובתוספ' הרא"ש שכן השיבו התוספ' על פי' ר"ת דס"ל דהכא בירא למול איירי אבל במתו אחיו מ"מ יש לו דין דערלות שלא בזמנו, ולישב זה לפי' ר"ת י"ל דבטומטום היינו טעמא דמחוייב לקרוע ולמול ולכן בטומטום אינו אוכל בתרומה דההיא איירי שהוא זכר ודאי כגון שביציו מבחוץ כדמוקמינן לקמן ולכן יש לו דין ערל אבל הא דיש לז ששעת ואכילה ואין לו בשטת עשיי' י"ל דאיירי באין ביציו מבחוץ כמו שמשמע הלשון דקאמר כגון שנקרע ונמצא זכר ומספיקא ודאי לא מחוייב מן התורה לקרוע ולמול כדפריך בחגיגה (דף ד') אצטריך קרא למעוטי ספיקא, ומה שהקשו עוד עליו מהא דחגיגה שם גופא איך מוקמינן למעוטי מראי' הא אפילו כרת איכא כשלא קרע ומל י"ל דאיירי שיש סכנה לקרוע דאז ודאי לא מחוייב, אי נמי י"ל דלענין ראיי' צריך קרא לפוטרו וממילא אסור להביא קרבן ראיי' דהוי חולין בעזרה ודאי לאיסורא כתיב קרא כדאמרינן לקמן ודף ע"ח) והרי בלא"ה צ"ל כן לשיטת ר"ת שהרי בחגיגה (דף ד') יליף מקרא דערל פטור מן הראי' והשתא לשיטת ר"ת דמתו אחיו מחמת מילה חשיב ערלות שלא בזמנו תפשוט מיני' ערל דבאומר לערלות ליכא לאוקמי' כיון דאפילו כרת חייב אע"כ דאע"ג דחייב כרת כתיב קרא לפוטרו שלא יביא חולין לעזרה, ומה שהקשו התוספ' עוד עליו מהירושלמי דה"ל אחזתו חמה אסור בתרומה י"ל לשיטת ר"ת כיון דראית ר"ת ע"כ הוי מכח הקושיות שהקשה הרשב"א לפי' רש"י דהיינו ממה דאמרינן לעיל (ר"פ אלמנה) התם פומייהו הוא דכאיב וממה אמרינן לקמן דחלצתו חמה אינו מעכב בשעת עשיי' ולא ס"ל לחלק בין ערלות דגופו למילת בניו ועבדיו וכיון דכן פליג הש"ס שלנו עם הירושלמי ופסק כש"ס שלנו ועוד דברושלמי גופא משמע דר' תנחום משיב על הראי' ממשנתינו וס"ל כשיטת ר"ת

בד"ה מה תושב. נילף בהאי גז"ש דלילקי: ק"ק הא בפסח גופא לא ידעינן טומאת עצמו דלוקה אלא מהיקשא דמעשר כדאמרינן בפסחים ודף כ"ד) דמזה ילפינן לאו בטומאת קדשים ודבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בגז"ש, אכן ז"א דכבר כתבו התוספ' לקמן (ע"ב) דממעשר דגן דחולין הוא לכ"ע ילפינן אבל ק' דהא פסח גופא לא איתקש למעשר אלא בכור דבהאי קרא דלא תוכל לאכול בשעריך לא כתיב פסח וע"כ דפסח ילפינן מבכור בהיקשא דזאת התורה כמו שכתבו התוספ' לקמן דבזה אתקשו כל הקדשים וא"כ איך נילף תרומה מפסח בגז"ש הא דבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בגז"ש כדאמרינן בזבחים (מ"ט:), וי"ל דקושיתם היא למ"ד (שם) דבתר למד אזלינן דפלוגתא דאמוראי היא שם והכא הלמד חולין הוא ועיין בזבחים (מ"ו:) דלפי הוראה שם אתיא לפי המסקנא טומאת בשר מקרא דוהבשר אשר יגע והיינו משום דמה דאמרינן בפסחים דאתיא מהיקשא אינו רק לריב"ל דס"ל דאפילו לא יאכל לא משמע איסור הנאה וא"כ צריך קרא דוהבשר אשר יגע לכל איסורין שבתורה אבל לחזקי' ור"א ודאי קרא דוכל בשר לטומאת בשר אתי ועפ"ז אזיל סוגיא דזבחים ולכן גם התוס' הקשו שפיר ע"פ סוגיא זו

בא"ד. אבל קשה דאכתי נילף מבכורים: כן הקשו גם לקמן (דף ע"ג) והניחו בקושיא, ולפענ"ד י"ל כיון דכתיב מיעוטא דבשעריך תאכלנו לזה ולא לאחר להורות דא כא לאו הבא מכלל ע' מזה מוכח שפיר דלא נילף לאו מגז"ש או מהיקשא דא"כ ע' ל"ל וכל היכי דאיכא למידרש לא מוקמינן בע' יתירא וכמש"כ התוספ' בחולין (פ"א.) ע"ש, ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשו דנילף בגז"ש מפסח

בד"ה איש איש. ומכ"מ אצטריך למיכתב ערל בפסח: עיין בחגיגה (דף ד') שבארו יותר ועשו קושיא מזה וכן הקשו כאן הרמב"ן, והרשב"א והריטב"א, וק"ל מאי קושיא הא אצטריך וכל ערל לא יאכל משום פסח מצרים דאכתי לא אתקש לטמא דעוד לא נאמרו דין טומאות כלל דפרשת טמאים הוא א' מי' פרשיות שנאמרו בר"ח ניסן שהוקם המשכן וא"ל דא"כ למה נכתב כיון שאינו צריך לדורות ז"א דהא גם שאר דברים דקחשיב בפסחים (דף צ"ו) שבין פ"מ לפ"ד כגון מקתו מבעשור וטעון הזי' על המשקוף ועל המזוזות ונאכל בחפזון כתיבי אף דלא נהגי לדורות כש"כ דל"ק למה כתיב וכל ערל דנוהג לדורות אף דלא צריך משום דורות וצ"ע

בד"ה מה לפסח. דבתרומה נמי איכא איסור טומאה: עיין במהרש"א שהקשה למה לא קאמרי דטומאת עצמו האמר דבפסח יש מלקות ובתרומה לא, ולפענ"ד לא רצו לכתוב הכי דבכ"מ דקתני פגול נותר וטמא הפי' דטמא טומאת הגוף דומיא דפגול ונותר שיש כרת, וכן מוכח ג"כ ממה שהקשו בזבחים (מ"ו: בד"ה אבל) וז"ל ועוד תניא במעילה גבי לבונה וחייבין עלי' משוה פגול ונותר וטמא עכ"ל, הרי דלא רצו לפרש דטמא היא טומאת עצמו דא"כ לא הקשו מידי

ע"ב בגמרא שדי חד אלמד: בזה י"ל ג"כ קושית המהרש"א הנ"ל כיון דלפי מש"כ המהרש"א גופא בשכיר ליכא למיטעי דע"כ פירושו קנוי קנין שנים הוא א"ב אי ס"ד דהך דפסח לגופא אתיא והך דתרומה מופנה לגז"ש היון דבפסח ל"צ רק שכיר לגופא וחישב מופנה לגז"ש א"כ ל"צ בתרומה רק תושב לגז"ש ושכיר בתרומה מיותר לגמרי אע"כ דהך אתרומה אחי לגופא וצריך שניהם ואז הני תרתי דפסח שפיר צריך לגז"ש

שם וישנו לפני הדבור: נסתפקתי אם אנינות שלא להקריב ולאכול קדשים נוהג בשבת די"ט אי נימא דדינו כאנינות לענין פטור מצות דלא נוהג בשוי"ט או אי עכ"פ דינו באבלות דנוהג בשבת ולא בי"ט אי אי נימא דנוהג בשניהם, ולכאורה הי' אפשר לומר דמוכח מכאן דנוהג בשוי"ט דאל"כ ה"ל למיחשב לענין ערלות עוד חומרא דדוחה מילה שבת וי"ט אע"כ דאנינות ג"כ דוחה שוי"ט, אבל באמת ז"א דשרי בלא"ה כבר כתבו התוספ' דהוי מצי למימר ג"כ שכן נכרתו י"ג בריתות ואפילו לפי מש"כ לקמן ליישב זה מכ"מ א"ש דלא חשיב הא דדיחוי שבת לחומרא דהרי כאן איירי מערל שיהי' ראוי לאכול פסח א"כ ע"כ גדול הוא ומילת גדול שהיא שלא בזמנה לא דוחה וו, אבל מר"מ ולענ"ד לפשוט דאנינות נוהג אפי' בי"ט דאמרו דאונן טובל ואוכל את פסחו לערב משום דאנינות דרבנן ותיפוק לי' דבשעת אכילת פסח י"ט הוא ובודאי דוחק לומר דבפסח שני דוקא איירי אע"כ דאנינות לענין אכילה נוהג אפילו בי"ט וא"כ ה"ה לענין הקרבה. וכן מוכח ג"כ ממה דפריך ביומא (דף י"ד) מי חיילא עליה אנינות והא מגרשא ע"ש ולא פריך בפשטות הא יוה"כ הוא אע"כ דמשום יוה"כ לא בטל אנינות לענין הקרבת קדשים, אכן צ"ע כיון דאנינות ע' דיחיד היא אמאי לא אמרינן ג"כ דאתי ע' דשמחת י"ט שהיא ע' דרבים ודחי ע' דיחיד כדאמרינן לענין אבלות במ"ק (דף י"ד) ע"ש

שם לא יאכל בו ל"ל: הא דשביק בו דוכל ערל דאיירי בי' ומקדים להקשות מבו דבן נכר י"ל דסדרי' דקרא נקיט ואזל דבפסוק מקדים ב"נ לערל

שם בתוספ' ד"ה אלמא. וא"ת דמשמע דמטעמא דקני: ק"ק לפי מה דאמרינן בפסחים (פ"ח.) דמי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו אוכל לא משל רבו ולא משל עצמו לפי משנה ראשונה וא"כ דלמא הכא נמי כיון דעבד עברי ודאי לאו לגמרי קנוי לרבו כמש"כ התוספ' לעיל וברשב"א ביאר יותר דהא יוצא בשש וביובל א"כ אי אמרינן דקני לי' רבו ה"ל כחציו עבד וחציו ב"ח דאינו אוכל כלל אבל אי לא קני לו רבו אז הוא כישראל גמור ואוכל משל עצמו וי"ל דע"כ ליכא לדמות אותו