ערוך לנר יבמות קפז

בסנהדרין (נ"א.) וכנ"ל, אכן כבר כתבתי לעיל דע"כ ר' ישמעאל גרסינן כדמוכח מסוגיא דקדושין (דף ע"ה)

בד"ה עכו"ם. וקשה לר"י: ב' קושיות הראשונות ודאי דל"ק לשיטת רש"י דבפרק אלו נערות גופי' פי' רש"י הטעם משום דגרי אריות הם וע"ש בשיטה מקובצת, וביישוב קושיא השלישית ג"כ י"ל ע"פ מש"כ המהרש"ל דק"ו דח"כ מח"ל לא שייך רק אי ילפינן נו"ע מכי תהי' אלמנה דמזה ידענו דכי תהי' הנך דאית בתו הוי' לאו דוקא הוא אבל בל"ז אמרינן דגזירת הכתוב הוא דוקא הנך דאית בהו הוי' ולא שייך ק"ו ולפ"ז ח"כ לא אתיא מקרא דכי תהי' אלמנה די"ל ג"כ כמו שכתבו התוספ' דקרא לא איירי רק בלית להו קידושין לא לדידי' ולא לאחרינא ומש"כ רש"י דמהכא שמעינן גם ח"כ היינו אחר דכתיב הך קרא ידעינן שפיר ח"כ מק"ו דח"ל, ולפ"ז מתורץ מה שהקשו למה לא נקט רבי ישמעאל ג"כ ח"כ די"ל דהא ח"כ לא מקרא זה אתיא

ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשה המהרש"א אפי' רש"י כיון דח"כ אתיא מכי תהי' אלמנה צ"ל כי תהי' גבי ח"ל הא פשיטא דקרא בח"ל איירי, ולפ"ז א"ש דאי לאו כי תהי' הוי מוקמינן קרא דלאיש זר בח"כ דוקא דהא מכי תהי' אלמנה לא שמעינן רק מק"ו מח"ל והוי מוקמינן קרא במסתבר טפי, גם מה שהקשה המהרש"א עוד לפי' רש"י איך קבעי למימר לקמן דבאין לה אלמנות אפילו כי אית לה זרע תיכול איך מסתבר לומר כן בח"כ, לפ"ז א"ש כיון דאי אמרינן דקרא בנו"ע אתי להורו' להקל א"כ לא מוכח דקרא דכי תהי' לאו דוקא הוא לענין חייבי לאווין ושפיר י"ל דלענין ח"ל גזיה"כ הוא דפסלי מכי תהי' אפילו באין לה זרע וח"כ הוי כישראל כשר דפסול ביש לה זרע דוקא ונו"ע אפילו ביש לה זרע לא פסלי וזה הכל מגזיה"כ דהשתא לא שייך ק"ו

בא"ד. חייבי כריתות דוקא ולא חייבי לאווין: ק"ק דאיך אפשר לומר כן דא"כ קרא ל"ל השתא ממזר הוי מיפסל בביאתו מבעי' וכמו שהקשו התוספ' לקמן לר"ע דאפילו לפי מה שתירצו התוספ' על זה בקדושין (דף ע"ה) בשם הר"ש מקוצי הביאו גם התוספ' הרא"ש לקחן דמהא דממזר הוי אין ראי' לפסול והא דקאמר התם כן השתא ממזר הוי וכו' היינו משום דכיון דממזר הוי הוא בכלל כי תהי' ג"כ קשה דהא התוספ' הכא ע"כ לא ס"ל כן דא"כ איך כתבו דלכך פשיט לי' דקרא דלאיש זר בח"כ איירי וי"ל דאדרבא רק מדכתיב כי תהי' ידעינן דביאה פוסלת דאי לא הוי כתיב קרא דלאיש זר לא הוי ידעינן דביאה פוסל כלל ועוד י"ל דבשלמא לענין נו"ע פריך שפיר השתא ממזר הוי כיון דאתי מכח כי תהי' אלמנה דלא הוי רק לאו הבא מכלל ע' דלא לקי עליו וא"כ לא ידעינן רק איסורא ואיסורא שפיר ילפינן ג"כ מק"ו דהשתא ממזר הוי אבל לענין לאו דכי תהי' לאיש זר לא ק' כן כיון דלקי עליו כדאמרינן לעיל א"כ לא שייך ל"ל קרא השתא ממזר הוי דהא צריך קרא דלוקין עליו

בד"ה נכרי ועבד. וי"ל דא"כ לכתוב חד מינייהו: בזה י"ל ג"כ מה שהקשו התוספ' לקמן (פ"ז). בד"ה אלמנה ע"ש די"ל דר' ישמעאל לשיטתו קאי דדרש גם הכא מאלמנה דרשה לחוד ומגרושה דרשה לחוד, ועוד דאפילו לר"ע י"ל ג"כ דמודה שם דצריכותא דעבד לקמן לא שייך רק לענין אכילת תרומה דתלי בקדושה ולא לענין נדרים

דף ס"ט ע"א בגמרא האי נמי בביאה לחוד: א"ל לדעת הרמב"ם (בפי"ז מהל' א"ב) דבשאר איסורי כהונה חוץ מאלמנה לכה"ג אין לוקין בביאה בלא קידושין א"כ מנ"ל דילפינן מכה"ג באלמנה נילף משאר איסורי כהונה די"ל כיון דעיקר ולא יחלל גבי כה"ג כתיב א"כ מסברא מיני' ילפינן פסולים שפוסלים בביאה גם אין להקשות לדעת הרמב"ם דבכל ח"ל אינו לוקה רק אחר קידושין א"כ מאי פריך אימא עד דאיכא הוי' וביאה דהא האמת הוא כן דז"א שהרי מקטן בן ט' איירי דלא שייך גבי' קידושין ועל זה תירץ דלענין פסול תרומה ילפינן מאלמנה לכה"ג דפוסל בביאה בלא קידושין

שם ברש"י ר"ה ואימא נבעלה. ואוקימנא כשרה לכהונה: מה שהקשה המהרש"א בזה יישבתי לעיל (דף מ"ד) ע"ש

בד"ה והשוטה, דאין קנינו קנין: בשו"ת נ"ב ובתוספ' ר"ע תמהו אל הטור שפסק בי"ד (סי' של"א) דב"כ שנשאת לישראל חרש שוטה וקטן פוסלה והניחו בצ"ע ובאחת תמי' רבתי היא ובפרט שהב"י והב"ח לא הרגישו בזה, ולענ"ד שט"ס נפל בדפוסי הטור שהוא באמת לא כתב רק חרש והמעתיקים סברו שראשי תיבות היא לחש"ו וכתבו כן אבל באמת הטור לא כתב רק חרש וראי' קצת לזה מדכתב הטור פסלה לשון יחיד ואם הי' כתוב בדבריו חרש שוטה וקטן הל"ל לא פסלוה ל"ר כמו דנקט גם מתניתן בכה"ג כשהם רבים כגון העובר והיבם וכו' וכן באונס ומפתה במתניתן דהכא בכולם נקט לשון רבים פוסלים אף שכל א' לעצמו הוא רק א'

שם בתוספ' ד"ה ואימא וה"פ דנקיש לקולא: עיין בתוספ' הרא"ש שיישב על זה דהכא מסתבר טפי דאתקש לזרע בהמה, אכן לא זכיתי להבין דבזה לא מסתבר רק דאינו פוסל משום זרע אבל אכתי מאיזה סברא נקיש לקולא דאינו פוסל משום ביאה, ואולי י"ל ע"פ מה שסובר ר"ת בכתובות (ג':) דעכו"ם אינו פוסל משום זנות דביאתו כביאת בהמה וא"כ גם לתרומה אינו פוסל דאין זנות לבהמה כדאמרינן לעיל (נ"ט:) וכן עבד דאתקש לחמור, אכן כבר הקשו התוספ' שם על שיטת ר"ת דודאי ביאת עכו"ם פוסלת משום זנות, ולכן נ"ל ליישב קושיתם על פי דברי מהרש"ל הנ"ל דודאי הוי אמרינן דכי תהי' גזירת הכתוב היא למעט ח"כ אי לאו דכתיב כי' תהי' אלמנה לנו"ע דבזה גילה קרא דכי תהי' להנך דאית בהו הוי' לאו דוקא והשתא פריך מנ"ל להוציא כי תהי' מפשטי' דלמא כי תהי' אלמנה אתי להורות דאפילו אית לה זרע תיכול ובזה ליכא הוצאה ממשמעות דכי תהי' לאיש זר אתי להורות דביש הוי' אפילו בלא זרע פוסל וכי תהי' אלמנה אתי להורות דבאין הוי' אפילו בזרע לא פוסל

בד"ה אם כן. תימא דהא אצטריך לרבוי': ביישוב קושיא זו י"ל ע"פ מש"כ לעיל דודאי ר' ישמעאל לפעמים דרש ו' ולפעמים לא ומה דמקשה הכא כמאן כר"ע היינו שמסופק אי בזה סבר כר"ע דדרש בכ"מ ו' או דלמא כולהו תנאי מודו הכא ועל זה מתרץ דהכא לא מי' אתיא אלא מובת, והנה לקמן (דף פ"ז) ג"כ מקשה הכי מי לימא דדרשה דשם רק ר"ע דרש ומתרץ ג"כ דדרשא דהתם מבת אתיא ולפ"ז מאן דלא דרש ו' דובת ע"כ חד מהנך דרשות לא ס"ל או הך דר' ישמעאל דהכא או הך דלקמן (דף פ"ז) אבל ר"ע דדרש ו' תרווייהו ס"ל דחד דרש מויו וחד מבת וה"נ לר' ישמעאל דדרש ו' דובת כדאמרינן בסנהדרין וכנ"ל ולכן שפיר דייק לר' ישמעאל מרא דשמעתתא א"כ לרבויי' ליי' וישראלית ל"ל דהיינו דו' דובת לא צריך ומאן דלא דרש ו' באמת או דרשא דהכא לא דרש או דרשה דלקמן לא דרש, והנה לעיל בדרשא דובת כהן כי תהי' לאיש זר דדרשינן לרבויא ללוי' וישראל ת ג"כ מיותר דרשא דו' דובת לר"ע דדרש ו', וא"כ י"ל דלדידי' אתיא לרבויא לכהונה ואף דילפינן כהונה לעיל בק"ו מתרומה מכ"מ י"ל דמלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא או דר"ע לא דרש ק"ו דס"ל דאית לי' שום פירכא, ובזה מתורץ מה שהקשו התוספ' בסוטה (כ"ח:) בד"ה ותו לר"ע דר"ע ע"כ דרש ק"ו משום הך דהכא ע"ש, ולפ"ז א"ש

בד"ה כי תהי'. באלמנה לכה"ג לר' סימאי: לפי מה שתירצו לקמן דזר אצלו מעיקרא בעינן גם זה מתורץ, אכן וא הבנתי למה הוצרכו להקשות לר' סימאי מאלמנה לכה"ג למה לא הקשו דלוקמי בחייבי ע' דמצרי ואדומי דבהן קדושין תופסין לר' סימאי כמבואר לעיל (מ"ט.) ובזה לא שייך לא התירוץ דיר אצלו מעיקרא בעינן גם לא ב' תירוצי התוספ', ונראה שזה דעת הרשב"א דכתב דקושית הש"ס אינו רק לר' ישבב ועיין ברמב"ן

בא"ד. ובבעולה לכה"ג: עיין במהרש"א שהקשה רא"כ ק' אימא עד דאיכא הוי' וביאה או הוי' לחוד, ולענ"ד י"ל דה"נ הקשו דלוקמי' באלמנה או בעולה לכה"ג ובקדש ובמל דמה שהקשה בש"ם לקמן איתא עד דאיכא הוי' וביאה היינו דמוכח כן דז"א מדקתני בן ט' שנים ויום א' שבא עלי' ובקטן בן תשע לא שייך קדושין אבל הכא הקשו דאימא ר"ע חוקי קרא בכה"ג וע"י קדושין ותדע דכוונתם כן הוא דמה שהקשו דלוקמי בבעילה לכה"ג ע"כ לא קאמרי רק ע"י קדושין דבלא קדושין אין