ערוך לנר יבמות קפד

קנין דאחיו היא אכן אי אתיא מכל טהור בביתך או מאתם וביתכם י"ל דגם יבמה בכלל דהא אפילו לאחר חליצה ס"ל ר"ע לעיל (דף מ"ד) דהכתוב קראה ביתו א"כ י"ל דלרבנן עכ"פ קודם חלילה בכלל ביתו היא ועוד מדאמרינן לקמן דלא קרינן ביבמה ושבה אל בית אבי' א"כ ע"כ מבני ביתו של יבם היא, וא"כ י"ל דתוספתא וירושלמי ס"ל כדרשת הספרי ולכן ס"ל דשומרת יבם אכלה בתרומה ואף דהתוספ' כתבו לקמן דהך דספרי אסמכתא בעלמא היא מכ"מ מדברי רש"י בקידושין (דף י':) נראה דדרשה גמורה היא

בא"ד. והיינו בלא ביאה: בכתובות הקשו לשיטת ר"ת למה הוצרך ביבמה בת כהן לישראל טעמא דאינה אוכלת משום ושבה תיפוק לי' דהא קניא כדאמר גבי ארוס' ע"ש והנה לפי מה שכתבו התוספ' לקמן דעיקר דרשה דכי תהי' לאיש זר צריך לנבעלה לפסול לה ארוסה מושבה נפקא ולא נקט רק משום דלענין חזה ושוק דריש כן ודאי דלא ק' למה נקט לענין שומרת יבם קרא דושבה דעיקר דרשה היא אלא דבל"ה נמי י"ל דאף אי אמרינן דיבמה מקרי קנינו מכ"מ ע"כ לשון הוי' לא שייך גבה דהוי' אינו אלא לשון קדושין כדאמרינן לקמן ובקרא כי תהי' לאיש זר כתיב דמשמע ע"י הוי'

דף ס"ח ע"א בגמרא לפסול לה פסולה: עיין ברשב"א שהקשה ל"ל הך טעמא תיפוק לי' משום זונה ותירץ דפריך לרבי אליעזר דס"ל אין זונה אלא מא"א אבל לרבנן דס"ל דמח"ל הוי זונה באמת ל"צ הך טעמא, ועוד תירץ דצריך הך טעמא משום אונס דבאונס לא הוי זונה ע"ש, אכן לפ"ז יקשה על הרמב"ם דהביא אנבעלה לפסול לה קרא דכי תהי' (בפ"ו מהל' תרומות) והרי הוא פסק דמחייבי לאווין הוי זונה (בפרק י"ח מהל' א"ב) וגם פסק דבאונס ג"כ הוי זונה (שם) א"כ לא שייכי ב' תירוצי הרשב"א, ולכאורה הי' אפשר לומר דלהרמב"ם לשיטתו בלא"ה ל"ק קושית הרשב"א כיון דפסק (שם פרק ט"ו) דבכל ח"ל אינו לוקה רק בעל בקידושין וא"כ אף דמח"ל הוי זונה מ"מ ל"ה זונה רק כשבעל ע"י קידושין והכא בקטן בן תשע ע"כ בלא קידושין איירי דלא שייך קדושין גבי' וא"כ שפיר צריך כי תהי' בנבעלה בלא קידושין ורק הרשב"א פריך שפיר דמסתמא ס"ל ג"כ כשיטות כל הראשונים שחלקו על הרמב"ם ולא בעו בעלה ע"י קדושין דוקא, אכן באמת נראה דז"א שהרי הרמב"ם כתב מפורש דרק ביאה שנעשה על ידה זונה או חללה היא פוסלת מכי תהי' לאיש זר וא"כ ע"כ צ"ל דאותה ביאה שהיא חייבי לאווין בקטן כשיגדל לאחר קידושין עושה אותה זונה עתה בלא קידושין והיינו טעמא דלקמן (דף ס"ט) ילפינן מאלמנה לכה"ג דבביאה בלא קידושין פוסל וא"כ קשיא

אכן י"ל בפשטות קושית הרשב"א על הרמב"ם דלכאורה י"ל על הרשב"א שהקשה ל"ל מלאיש זר תיפוק לי' משום זונה מנ"ל כלל דזונה אסורה בתרומ' והנה התוס' לעיל (מ"ד:) כבר הקשו קושיא זו ותרצו ב' תירוצים התירוץ א' דאתי מלאיש זר והתירוץ ב' כיון דכלל קרא בהדי חללה אסורה לתרומה כחללה, וא"כ י"ל דהרשב"א ס"ל כתי' ב' דהתוספ' ולכן שפיר הקשה דל"צ לאיש זר אבל הרמב"ם דכתב מפורש כתירוצם הראשון דהיכי דנעשה זונה או חללה בזה ילפינן איסור תרומה מלאיש זר וא"כ בפשטות מתורץ קושית הרשב"א דהא איסור תרומה בזונה גופא לא אתיא רק מלאיש זר

וע"פ דברינו נסתר מה שתירץ השער המלך (בפרק י"ח מהל' א"ב) על הרמב"ם שפסק דביאת מחזיר גרושתו ויבמה לשוק פוסל מן הכהונה ומן התרומה וזה לכאורה נגד סוגיא דלפנינו דמקשה ואימא מחזיר גרושתו נמי ומתרץ זר אצלו מעיקרא בעינן וא"כ מחזיר גרושתו לא פסול ויבמה לשוק נמי לא דלאו זר מעיקרא הוא, ותירץ ע"פ דברי הרשב"א הנ"ל דסוגיא דהכא קאי אי לאו זונה היא מח"ל אבל הרמב"ם דפסק דיש זונה מח"ל מטעם זונה פסול ולא בעינן זר מעיקרא זה תוכן דבריו ע"ש, ולפמש"כ זה אינו דהא פסול תרומה בזונה גופא לא אתיא להרמב"ם רק מלאיש זר ואי לאו זר מעיקרא הוא גם זונה לא נפסלה מתרומה

אכן ביישוב דעת הרמב"ם בזה נ"ל ע"פ מה שהקשה הרשב"א (ר"פ הערל) איך פוסל פצוע דכא הא לאו זר מעיקרא הוא ורוצה לדחוק ולחלק בין פסולי קהל דלא בעינן זר מעיקרא ובין שאר פסולים ושבזה פליגי ברייתא דהכא ומתניתן דהערל וכנ"ל, אכן הרמב"ם י"ל דס"ל לתרץ קושיא זו כיון דבלא"ה כבר מצינו פלוגתא בהא דזר אצלו מעיקרא בעינן דהיינו ר' יוחנן בן נורי ע"כ ס"ל דלא בעינן זר אצלו מעיקרא כמש"כ הרמב"ן לעיל (דף מ"ד) א"כ י"ל דמתניתן וברייתא בעיקר מלתא פליגי אי בעינן זר מעיקרא או לא ומתניתן דהערל כריב"נ ס"ל דלא בעי זר מעיקרא וכן ר"ע לא בעי זר אצלה מעיקרא כמש"כ התוספ' לעיל (מ"ד:) וכיון דהרמב"ם (בפ"ז מהל' תרומו') פסק כמתניתן דפ"ד פוסל אשתו שפיר פסק גם הכא דמחזיר גרושתו ויבמה לשוק פוסל, אכן מכ"מ בביאור סוגיא דהכא צ"ל דגם הרמב"ם ס"ל כאחד מתירוצי הרשב"א מדפריך אשכחן לתרומה לכהונה מנ"ל צ"ל דאיירי באונס או לר' אליעזר דלא הוי זונה ומה שכתבנו לא הוי רק לבאר שיטתו אליבי' דהלכתא

שם לאו הבא מכלל ע' ע': המ"ל דתנא דברייתא כרבי יהודה ס"ל דס"ל בפסחים (מ"א:) דהיכי דכתיב לאמר בתחלת הפרשה כל לאהמ"ע לאו הוא והכא לאמר כתיב וכש"כ דהוי מצי למימר הכי לפמש"כ הרשב"א דלרבנן לא צריך קרא דתהי' לאיש זך דמיפסלה מטעם זונה אלא לר"א דס"ל זונה כשמה די"ל דהוא כר"י ס"ל אלא דעדיפא מיני' משני

שם ברש"י ד"ה פסולין. אלא אשארא: י"ל למה הוצרך לכך הא השתא שפיר י"ל דהא דאין מאכילין איירי ביבם קטן בן ט' כמו בתירוץ קמא ופוסלין איירי בפסולין דפסלי בביאתן ואי משום דדחוק לי' לאוקמי' בתרתי הא דפוסלין לחוד ואין מאכילן לחוד הא גם באינך איירי בתרתי חדא בבת כהן לישראל וחדא בב"י לכהן

בד"ה כותי ונתין. דגרי אריות הן: ע"פ דבריו כאן כתב לקמן בשמעתין דמאי דפריך נו"ע לא לפסול היינו מדקתני הכא כותי אכן התוספ' כתבו דאין מזה ראי' דהפסול דכותי הוא פסול ממזר ולא מטעם נכרי כמבואר לקמן וזה תלוי בפלוגתת רש"י והתוספ' בכתובות (כ"ט:) ע"ש, אכן לכאורה ק' ארש"י דמ"ט לא קתני ג"כ עבד בברייתא דבשלמא להתוספ' א"ש כיון דלא קתני עכו"ם י"ל דלא קתני רק מה דנפקא מקרא דכי תהי' לאיש זר אבל לא מה דנפקא מקרא דכי תהי' אלמנה וגרושה, א"נ י"ל דלא תני עבד משום דתני ושייר ואין לומר מאי שייר דהא שייר דהא שייר נמי עכו"ם אבל לרש"י דכותי הוא מטעם נכרי א"כ ק' למה לא קתני נמי עבד דא"ל תני ושייר דמאי שייר דהאי שייר, וי"ל ע"פ מה שהקשה הרשב"א לקמן (ריש פרק הערל) דמ"ט לא קחשיב הכא ג"כ פצוע דכא וכרות שפכה דא"ל תנא ושייר דמאי שייר דהאי שייר ותירץ דדלמא האי תנא דהכא פליג אמתניתן לקמן וס"ל דפצוע דכא לא פסיל הואיל ולאו זר מעיקרא הוא ותנא דמתניתן דלקמן סבר דלא בעינן זר מעיקרא רק במחזיר גרושתו שאינה פסול קהל אבל בפסול קהל לא, ועוד תי' די"ל דתנא ושייר פצוע דכא דהא שייר נמי כרות שפכה ע"ש וזה לכאורה דוחק הוא לחשוב פ"ד וכ"ש בתרתי דהא מטעם זה באמת לא רצה הרשב"א בהקושיא ולפי תירוצו הראשון לומר דתנא ושייר, אבל י"ל ע"פ דברינו דתנא ושייר פ"ד דהא שייר נמי עבד וחדא קושיא מתורצת בחברתה, והשתא י"ל דרש"י והתוספ' פליגי בב' תירוצי הרשב"א הנ"ל דרש"י י"ל דס"ל כתירוץ בתרא דהרשב"א דתנא ושייר פ"ד וקשה מ"ש דה"ש ואין לומר דשייר נמי עבד דהא עבד לאו שיורא הוא כיון דלא אתיא מקרא דכי תהי' אע"כ דחשיב כותי מטעם עכו"ם א"כ חשיב שפיר מה דאתיא מקרא דכי תהי' אלמנה וגרושה ג"כ ואעפ"כ לא חשיב עבד ושפיר הוי שיורא ולכן שייר ג"כ פ"ד וכ"ש דחשיבא תרווייהו כחד, אבל התוספ' י"ל דס"ל כתירוץ קמא דהך תנא לא ס"ל דפ"ד וכ"ש פוסל וא"כ לאו שיורא הוא ושפיר יקשה למה שייר עבד לחוד אע"כ דשייר נמי נכרי ומוכח שפיר דפסול כותי לאו היינו פסול עכו"ם

בד"ה סיפא פסולי. חלל: הרמב"ם בפי' המשניות כתב וה"ה ג"כ בקטן בן תשע שבא על גרושה וחלוצ', ונ"ל דהרמב"ם לשיטתו אזיל דראיתי להרמב"ם (בהל' א"ב פ' י"ט)