ערוך לנר יבמות קפג

דת"כ כספו דגבי מילת עבדים ל"ל דשם אין שייך למעט עבד עברי וצ"ע

שם ברש"י ד"ה ספק שהוא. דלעיל קאי: אף שדחוק הוא בלשון המשנה מכ"מ ודאי שפיר פי' כן דכן מוכח ממה דהקשה לקמן בסוגין אי הכי אימא סיפא וכו' אכן ק"ל מה דחק לרבא לפרש כן הא י"ל דכולה אחולצת ולא מתייבמת דסיפא קאי והיינו לפי מה דאמרינן לקמן דביאת בן ט' כמאמר ולכן אם ספק בן ט בא על יבמתו צרה חולצת ולא מתייבמת דדלמא בן ט' הוי וספק הביא ב' שערות ג"כ יש לפרש ביבם ונקט כן משום וחולצת דהא אם הביא ב' שערות א"כ גדול הוי וקיים מצות ייבום מן התורה ולא צריכה חליצה קמ"ל כיון דספק הוא צרתה צריכה חליצה, וא"כ י"ל דנקט ולא מתייבמת משום רבותא דספק בן ט' וחולצת משום רבותא דספק הביא ב' שערות ולעולם הנ"ל ביבם איירי, ולכאורה מזה ראי' לשיטת רש"י בקדושין (דף י"ט) דקטן בן תשע שבא על יבמתו קנה מן התורה וא"כ ליכא לפרש כן דקאי על יבמה דא"כ ספק הביא ב' שערות ג"כ קאי על יבמה ולענין מה נקט כן הא אין חילוק כלל בין קודם שהביא ב' שערות לאחר שהביא כיון שהוא בן ט' קנה מן התורה וצרתה פטורה ולכן ע"כ צריך לומר דתרווייהו לא לענין יבום איירי אבל להתוספ' (שם) דלא קנה רק מדרבנן שפיר הוי מצי לפרש כן כדכתבנו, ולכן גם בהך דהביא ב' שערות פי' רש"י דלא לענין יבם רק לענין אירוסין איירי אבל הרמב"ם בפי' המשניות כתב דקתני כן לענין אם חלץ ובספק בן ט' פי' לענין ביאה והיינו דאפשר דס"ל כן כשיטת רש"י ולכן פי' האחד לענין ביאה והאחד לענין חליצה, אבל לרש"י י"ל דהי' נראה דוחק לפרש כן דכן מוכח ממה שהקשה רבא אי הכי. ואדרבא זה צ"ע על הרמב"ם, ולשיטת הרמב"ם צריך לומר דודאי פשיטא לי' להש"ס דהך דספק בן תשע איירי ג"כ לענין כהונה כמו ודאי בן תשע דמתניתן רק מדתני אצל הך דנפל הבית משמע דקאי אחולצת ולא מתייבמת ג"כ ולכן פירש הרמב"ם דקאי אשניהם לפי מסקנת הגמרא

בד"ה ושבה. לנעורי': הא דממעטינן דוקא מעוברת ולא ג"כ בעולה י"ל דבעולה אפשר שהיא ג"כ בנעורי' דנבעלה אחר ג' שנים נעשה בעולה אבל מעוברת אי אפשר להיות בימי נעורי' דהיינו כשמתחילים ימי נעורי' דקטנה אי אפשר להתעבר דבנים הרי הם סימנים משעת העבור כמש"כ התוספ' לעיל (י"ב:)

שם בתוספ' ד"ה אין חוששין. שמא כבר הוא נפל: ק"ק דלפ"ז אם חזר מי שהחזיק ראשון ולקח ממי שהחזיק בשני יזכה הוא שיהי' המחזיק השני המוציא מחבירו עליו הראי' דשמא בשעה שהחזיק הוא ג"כ כבר הי' נפל ודבר זה לא מצאנו אע"כ דלספק שמא כבר הוא נפל לא חיישינן דאוקמינן אחזקה שעדיין אינו נפל כמו שאינו נפל בתחלת יצירתו וא"כ גם הכא לא ניחוש לענין תרומה, גם ק"ל לפי תירוצם בזה קושית הרשב"א על הרמב"ן לקמן (דף קי"ח) במקומה עומדת דכתב דלא חיישינן למפלת דלמיתה לא חיישינן והא הכא חיישינן, ומה שתירץ הרשב"א דהם סברו דחיישינן למיתה לא שייך השתא כיון דהחשש הוא שמא כבר הוא נפל ושם בגטין ודף כ"ח) אמרינן לשמא ימות חיישינן לשמא מת לא חיישינן לכ"ע וכן כתב הרשב"א גופא שם לשמואל, ולולא תי' התוספ' הי' נלענ"ד ליישב קושיתם דלעולם לנפל אין לו זכיי' והתם שאני כיון דהי' צריך להחזיר שמא לא יהי' נפל א"כ ממילא הפקירו וחזר בו מחזקתו הראשונה אבל לא החזיר ואח"כ נמצא נפל שמא באמת נשאר בחזקתו וכן משמע מלשון הברייתא שם דקאמר החזירו הכל ואח"כ וכו' ולמה לי' החזירו אפילו לא החזירו ובא אחר וזכה בו נמי נימא דזכה השני אע"כ דדוקא בעינן החזירו דבזה ביטל בעצמו חזקתו הראשונה והפקירו וע"ש בש"מ שכתב כעין סברא זו למ"ר המזכה לעובר לא קנה וא"כ ה"ה לדידן בנפל

בא"ד. ואית דהכא חייש רבי יוסי למיעוט: עיין בר"ן נדה (דף ל"ט) שכתב בפשיטות דרבי יוסי לא חייש למיעוט וא"כ לכאורה ק' מסוגין דהכא, אכן באחת הר"ן לשיטתו אזיל דכתב שם (דף מ"ד) דר' יוסי סבר דהך דהכא לאו מיעוטא הוא ע"ש, ונ"ל דס"ל דר"י לא חייש למיתה ולכן לא חשיב מיעוט מפלת למיעוט ועכ"פ לשיטת הר"ן מתורצים כל קושיות התוספ' דהכא

בא"ד. אינו עולה לחליצה: גם לר"מ הוי מצי להקשות כן ל"ל טעמא התם דקטנה אינה חולצת דמקשינן אשה לאיש תיפוק לי' מהך טעמא דחייש למיעוטא דא"ל דר"מ רצה ליתן טעם דמדאורייתא אינה חולצת דהך טעמא דשמא תמצא איילונית הוא רק דרבנן דלפי מה שכתבו התוספ' לקמן (דף ק"ה) גם טעם דמקשינן אשה לאיש הוא רק דרבנן, אכן ביישוב קושיא זו אליבא דר"מ וכן ביישוב קושית התוספ' אליבי' דר"י י"ל ע"פ מש"כ התוספות לעיל (ב':) דהא דקטנה אינה עולה ליבום לר"מ הוא דוקא בקבלה עלוי' דאל"כ תתייבם ממנ"פ ולכן שפיר צריך ר"מ טעמא דמקשינן אשה לאיש דקטנה אינה חולצת אפילו בלא קבל עלוי' דאז עולה ליבום וכן לרבי יוסי י"ל דהא דקטנה חולצת הוא בדלא קבל עלוי' דעולה ליבום, אכן התוס' בלא"ה תירצו שפיר דהכי אמרינן לרבי יוסי גופא לעיל (מ"א)

בד"ה מועטין. אלא כרב נחמן: אין להקשות דא"כ לרב נחמן קושית הגמ' במקומה עומדת כיון דלא מצי לאוקמי' בנכסים מועטין די"ל דרב נחמן מוקי לה כמסקנא מאי בת דקתני אם, א"כ י"ל דרב נחמן מוקי לר' ישמעאל בר' יוסי כרבי דס"ל דמזון אשה ובנות בין ממקרקעי בין ממטלטלי

בד"ה שקדמו. מלשון קדמו משמע: כן פי' רש"י ורשב"ם כמו שהאריכו התוספ' בב"ב ומה שהקשה הר"י דא"כ ה"ל לאוקמי' כגון שכבר החזיקו בהן יש ליישב לפי' רש"י ורשב"ם דלא רצה לאוקמי' כן דא"כ אדמפליג בין בת ובן לפלוג ולתני בבת גופא בין קודם שהחזיקו דאכתי ברשות בן קיימו ובין אחר שהחזיקו וממילא משתמע דבבן אוכל מאכיל אע"כ דבבת אפילו קודם שהחזיקו איירי ולכן פריך שפיר

בד"ה מה שמכרו. בחזקת הבנות הן: בטור וש"ע אהע"ז (סי' ק"ב) הובאה דעת רבינו האי גאון דס"ל דהמעות לבנות וא"כ לכאורה קשה עליו מהראיות שהביאו התוספ' נגד שיטה זו, אבל י"ל על ראי' הראשונה דמכ"מ כיון שהגוף קנוי לבנים שיכולים להקנותו עבדים ברשותייהו קיימו אף שהדמים של בנות כמו דאמרינן לעיל דנכסי צאן ברזל אי הדין עמו אוכלים בשבילו ולא בשבילה אף שהדמים שלהם ודאי של האשה הם, וכן על הראי' האחרת שהביאו מסוטה דרשע ערום יש להשיב דמכ"מ ערמימות הוא דהממון יכול להבריח או לאכול אבל קרקעות ועבדים לא וא"כ ערמה הוא במה שמוכרם אבל מכ"מ אי הכסף בידם י"ל דלבנות הם כן נ"ל ליישב שיטת ר"ה, ומיהו בלא"ה ר"ה לא אמר רק אחר תק"ג

בד"ה קנין כספו. אומר ר"ת דאסמכתא בעלמא הוא: הקשה בספר כתובה בכתובות בשם המפרשים דלפ"ז אדפליגי רב ושמואל לעיל (כ"ו.) בביאת שוגג ביבמה אי קנה לאכול בתרומה או לא ומשמע דמדאורייתא פליגי מדקאמר דהא רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד תיפוק לי' דבלא"ה מטעם שומרת יבם אוכלת, ולא ידעתי מה קושיא דהא דאינה אוכלת ודאי רק מדרבנן קאמר דהא קאמר טעמא לאלומי מבעל לא ובעל גופא מדאורייתא אכיל רק מדרבנן לא, אבל מכ"מ ללישנא בתרא שם קשה כיון דמפרש טעמא דמ"ד אינה אוכלת דלא לכל מילי רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד משמע דמדאורייתא קאמר, אכן גם בזה י"ל כיון דהיכי דאכלה בחיי בעל ליכא למיחש למידי גבי יבם ואעפ"כ אינה אוכלת שומרת יבם לשיטת ר"ת משום לא פלוג בין שאר ארוסה כמש"כ התוס' לקמן א"כ לא שייך טעם זה רק אם לא נשואה היא ולכן שפיר קאמר דלא מקרי עדיין נשואה לכל מילי וא"כ שייך טעמא דמחלפא בשאר ארוסות וא"ש

בא"ד. ודייק ר"ת מדקתני התם: ליישב ראיות ר"ת לשיטת רש"י י"ל דמה שדייק ממתניתן דפרק אע"פ כבר וישב רש"י גופא שם ע"ש, ועל הראי' דמתוספתא וירושלמי י"ל דלכאורה תליא הא אי יבמה אכלה בתרומה או לא בהדרשה דילפינן מינה דאשת כהן אוכלת בתרומה דבברייתא דריש פרקין ילפינן כן מקנין כספו וע"פ דרשה זו אזלא סוגיא דהכא, אכן בספרי יליף מכל טהור בביתך כמו שכתבו התוס' לקמן, והנה אי אתיא מקנין כספו ודאי אין יבמה בכלל כדאמרינן הכא והא