ערוך לנר יבמות קעט

סומכת דעתה וממילא מדאורייתא לא הוי קידושין אבל זה לא שייך לענין שנאמר שאם קדש' חטאת שלא יהא קדוש מן התור'

בד"ה והרי ממזר. וילדה בן ומתה והבן קיים: עיין במהרש"א שהעיר למה לא כתב בקצור שהבת נשאת לממזר שאינה אוכלת ומאכלת, ולפענ"ד י"ל דמזה לא הי' קשה די"ל דשאני התם שכבר אכלה משא"כ באלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכ"ה דמעולם לא אכלה וכמו דמחלקינן גם לעיל (נ"ז.) דהיכי שכבר אכלה יותר מסתבר להאכיל ולכן, פירש דמבן ממזר פריך דהוא ג"כ מעולם לא אכל ואעפ"כ מאכיל

שם בתוספ' ד"ה אלמנה. ואפילו למ"ד קנין הפירות כקנין הגוף דמי אתי': לא זכיתי להבין דעת' בזה מנ"ל כן דהא אריש לקיש הוא דמתרץ שם כן ור"ל הוא מאן דס"ל דק"פ לאו כקנין הגוף דמי כדאמרינן לעיל (ל"ו:) ודלמא ר' יוחנן באמת לא ס"ל הך דריש לקיש שם ואף דמשמע דגם רב ששת שם ס"ל כר"ל שם דלמא גם בהא דק"פ לאו כקנין הגוף דמי ס"ל כוותי' דהא גם רבא ס"ל כוותי' דר"ל כמבואר לעיל (שם) ועוד דלפי מה דאמרינן בב"ק (דף צ') פליגי תנאי בהך דק"פ אי כקנין הגוף דמי או לא וא"כ אפילו ס"ל ר"י כר"ל דכריתות מכ"מ יכול לאוקמי' ת"ק שם כהך תנא דלאו כקנין הגוף דמי ואכתי מנ"ל דאפילו למ"ד כקנין הגוף דמי אתיא, ואפשר דראייתם היא לפמש"כ לקמן דהך דעבדים שקנו עברים לא משכחת רק בכה"ג במפקיר עבדו וטרחו לאוקמי' בזה גם כר"מ משום דמסתמא ליכא מאן דפליג בזה והכי ר"מ ס"ל לב"ק (שם) קנין הפירות כקנין הגוף דמי אלמא דאפילו להך מ"ד אמרינן כן, ואולם ראי' גמורה אין משם די"ל דבאמת ר"מ לא מוקמי קרא רק באשה שקנתה עבדים וכמו שכתב בתוספ' הרא"ש בחד תירוצא, ואולי מטעם זה באמת כתבו התוספ' שרק קצת ראי' יש משם ועיין לקמן (ס"ז:) שהוכחתי דעת רש"י דקנין פירות לבד מאכיל בתרומה

בד"ה שנאמר שנשא בת גרים: אף דלפי מה דאמרינן לעיל לא אצטריך הך דרשה שם רק לראב"י אבל לא לרבי והודה ורבי יוסי וא"כ י"ל דהך ברייתא דהכא כוותייהו אתיא מכ"מ כתבו שפיר דע"כ ליכא מאן דפליג אהך ברייתא דהכא דאל"כ מאי פריך מברייתא אמתניתן דלמא מתניתן הראב"י ס"ל וכברייתא דלעיל

בד"ה ועבדים. אפילו לר"מ: דבריהם לא מבוארים לי דמשמע דלרבנן א"ש וזה אינו דהא להך תירוצא דע"מ שיצא בו לחירות אפילו לרבנן לא קני העבד דלא הקנו לו רק ע"מ שיצא בו, ולא מקרי זה לרבנן ע"י עצמו רק ע"י אחרים כיון שלא קנה העבד כמש"כ התוספ' שם וא"כ אפילו לרבנן לא אכלי עבדים בתרומה שהקנו לעבדים ע"מ לצאת בו לחירות, ובשלמא לתירוץ ר"ש שם אתי שפיר לרבנן בע"מ אבל מדבריהם נראה דלתירוץ רבי אלעזר איירי ובזה אפילו לרבנן לא אתי שפיר וצריך לתירוצם כמו לרבי מאיר

ע"ב בגמרא בכחשה ובנפחת דמיה מי מחייב: עיין ברשב"א שכתב שהרב אלפס דייק מזה דבנצ"ב חייב בכחשה ובנפחת והיינו לפי גרסתו נהי דחייב באונסים בכחשה וכו' מי מחייב אז שפיר מוכח כן אבל לפי גירסת רש"י אין ראי' די"ל דה"ק דלא חשיב אחריות כיון דבין באונס בין בכחשה לא מחייב משא"כ בנצ"ב דמחייב עכ"פ באונס אבל בכחשה י"ל דגם התם לא מחייב רק דאם הי' חייב הכא בכחשה הי' שקול כמו נצ"ב דמחייב באונס רק לפי גירסא הרי"ף דבשואל איירי וגם הכא חייב באונס ע"כ כל החילוק הוא לענין כחשה ודייק שפיר דבנצ"ב חייב בכחשה, אכן הרשב"א הביא שם תוספתא דקתני הכניסה לו עבדים סתם נוטלתן כמו שהן נערים נוטלתן זקנים, וזה לכאורה מתנגד לדעת הרי"ף שהרי מחלק בין שואל ובין נצ"ב ובשואל ודאי מחזיר בעין וא"כ כה"ג גם בנצ"ב לא מחייב בכחשה, ונ"ל דבזה תלי דעת רש"י והרי"ף דלעיל ריש פרקין הביא הרשב"א ג"כ דעת רש"י דכל מה שכתוב בכתובה שהכניסה לו נחשב נצ"ב אפילו לא שם אכן לדעת הרמב"ם לא נחשב נצ"ב אלא בשם דוקא ע"ש שהביא ג"כ ראי' מתוספתא זו דאלמא בהכניסה לו עבדים סתם בלא שומא נכסי מלוג חשיבי ולא נצ"ב, אכן לדעת רש"י צ"ל דתרווייהו נצ"ב חשיבי אלא שהחילוק הוא דבהכניסה בשומא חייב הבעל בכחשה אבל הכניסה כמו שהוא לא, ולכן להרי"ף ל"ק מהתוספתא די"ל דסבר ג"כ כדעת הרמב"ם וא"כ בהכניסה עבדים בלא שומא נ"מ הן ולא נצ"ב ולכן לא מחייב בכחשה אבל בנצ"ב לעולם חייב בכחשה ולכן שפיר מחלק בין שואל ובין נצ"ב, אבל רש"י לשיטתו דלדידי' הך דהכניסה לו עבדים סתם ג"כ נצ"ב הן לא הי' יכול לגרוס כגירסת הרי"ף נהי דחייב באונסים וכו' ולחלק בן שואל לנצ"ב דשואל פטור בכחשה ונצ"ב מחייב דבזה יקשה דהא נצ"ב דומיא דשואל דהדרי בעינא ג"כ לא מחייב בכחשה ולכן גרס כגירסתו. ואין להקשות לשיטת רש"י מה בין נ"מ שלא כתבם בכתובה ובין נצ"ב שכתבם בכתובה בלא שומא כיון דבתרווייהו פטור בכחשה י"ל דיש נפקותא במתו דלא הדרי בעינא דבנ"מ פטור ובנצ"ב חייב הבעל וזה כפי' ר"ח שהביא הרשב"א דבעינן שיעשו מעין מלאכתן

שם אם רצה הבעל למכור לא ימכור: הרמב"ם (בהל' מכירה פ' ל') חילק בין קרקעו' למטלטלין דבקרקע אם מכר הבעל אינו מכור אבל במטלטלין כשמכר מכורין וה"ה כתב שם שטעמו מהירושלמי, אכן כבר העיר הרשב"א שלא נראה כן מסוגיא דהכא, ובאמת לכאורה תמו' מאוד שיטת הרמב"ם שהרי פלוגתא דרב יהודה ורב אמי אי הדין עמו או עמה היא במטלטלין שאמרה כלי אני נוטלת ועל זה מייתי ראי' מהך ברייתא דהכא, הרי דאפילו במטלטלין אינו מכור בדיעבד, ונ"ל דהרמב"ם מפרש פלוגתא דר"י ור"א שאיירי שהוא רוצה למכור בשהיא תחתיו והיא מעכבת שאם יגרשנה או ימות היא רוצה בכליה ועל זה אייתי הך ברייתא שאיירי ג"כ מכלים וקאמר דאם רוצה הבעל למכור לא ימכור פי' לכתחלה הרי שהיא מעכבת על ידו והיינו כרב יהודה שהדין עמה וסיפא דברייתא דקתני שהבעל מוציא מיד הלקוחות איירי בקרקעות שכך הי' מעשה שמכרו קרקעות לפרנסה וכן משמע לישנא דהבעל מוציא מיד הלקוחות דבקרקעות איירי כמו דמייתי לשון זה בכ"מ אקרקעות ולכן אפילו בשמכר מול א ואהא מייתי מהא דאיצטלא דפרסוה אמיתנא ופריך למה קניא מיתנא הא הלכה כר"י ואף דהתם מטלטלין הוא דבדיעבד קניא ה דוקא כשמכר הבעל בחיי' אבל לאחר מיתה אי אמרינן הדין עמה א"כ כבר באו לרשותה מעת מיתתו ואז ודאי אפילו בדיעבד אינו מכור אם מכרוהו יורשים למטלטלין ומהא דב' כלים ל"ק להרמב"ם דרא זה בלכתחלה איירי דבזה גם להרמב"ם הדין עמה במטלטלין שאסור למכור לאחר אלא שהיא נוטלתן ולכן כל הסוגיא גם לדעת הרמב"ם א"ש ושוה עם הירושלמי

שם אמר רבא אר"נ הלכה כרב יהודה כן פסק גם הרמב"ם אכן לכאורה קשה דהרמב"ם פסק גם כברייתא דתני כוותי' דרב אמי דעבדי צ"ב יוצאין בשן ועין לאיש אבל לא לאשה וא"כ מזכי שטרא לבי חרי, וי"ל דהנה התוספ' הקשו הכא מאי מייתי ראי' לרב אמי הא גם רב יהודה מודה דשחרור מוציא מידי שעבוד ותירצו דמאבל לא לאשה קדייק אכן בב"ק תירצו על זה דמאן דמייתי ראי' לרב אמי מהך ברייתא היא נאנאי ברי' דרב יוסף דלא ס"ל הך חילוקא דמחוסר גוביינא, וא"כ באמת אין ראי' לרב אמי לפי מה דמתרץ רבא כיון דמחוסר גוביינא וכו', ולפ"ז הרמב"ם א"ש דפסק כרבא דשחרור מוציא מידי שעבוד ולכן פסק שפיר כרב יהודה וגם בהך דינא דיוצא בשן ועין לאיש אבל לא לאשר, ואף דלכאורה צ"ב אתוספ' דב"ק מה שהעירו גם התוספ' הכא דהא רבא גופא אמר הכא והא תניא כוותי' דר"א, כבר השיבו על זה הרמב"ן והרשב"א דשמעתין דרבא אליבי' דר"נ קאמר ולי' לא ס"ל ע"ש בדבריהם שכתבו ג"כ דלפי המסקנא אין עוד ראי' לרב אמי מהברייתא וא"כ דעת הרמב"ם א"ש

ועוד נ"ל דאפילו אי ה"ל להרמב"ם כתירץ התוס' דהכא דמאבל לוז לאשה קא דייק ג"כ א"ש הא דהביא הך דינא דחה שכתב הוא אבל לא לאשה ע"כ ל"ק רק מחיים ולא לאחר מיתה מדמחלק שם בין נצ"ב ובין נ"מ דעבדי מלוג אין יוצאין לא על ידו ולא על ידה וזה ע"כ מחיים קאמר דאי לאחר מיתה ודאי יוצאין ע"י אשה עבדי מלוג דהא ברשותם הם לגמרי ומי מעכב עלי' וא"כ גם הך דעבדי צ"ב מחיים קאמר: