ערוך לנר יבמות קעח

מהכא, גם נראה מדברי הריטב"א כאן דמותר לשנות אינו לומר שקר גמור אלא לגנוב דעת וזה ראי' למה שכתבתי לעיל גבי בני יעקב

שם תסתיים דר' יוחנן הוא דאמר: ק"ק מה ראי' שייך בזה כיון דר' אבו' ורבי אמי ורבי אסי פליגי אליבי' דר' יוחנן א"כ אכתי לא ידעינן אי הך מאן דאתמר פלוגתא דר' יוחנן ור"י בן לוי ס"ל כר' אבוה אליבי' דר' יוחנן או כר"א ורב אסי אליבי' דר"י, וע"ק מהא דמייתי לקמן מעובדא דכנשתא דקסרי דאי ס"ד לא מפקדה כתובה מאי עבידתא דממי מייתי ראי' אי מר' אבו' הא הוא אמר בפי' משמי' דר' יוחנן דהלכה כריב"ב ואי מרב אסי אדרבא קושיא היא דהא מהדר לעיל אפי' כדאמר ר' אבו' משמי' דר"י כן, וי"ל דה"ק כיון דפליגי ר"י ור' יהושע בן לוי והתוספ' בחולין (צ"ו.) מסופקים אי הלכה כר' יוחנן לגבי ריב"ל וא"כ י"ל דמסוגיא דהכא מוכח דהלכה כוותי' דר"י ולכן מסופק איך אמר ר"י לפסוק הלכה כמותו ורצה להביא ראי' מדמהדרו ר"א ורבי אסי לאפייהו א"כ ע"כ ס"ל דאין הלכה כריב"ב ס"ל לר' יוחנן והלכה כוותייהו לגבי ר' אבו' דיחיד הוא, אכן על זה מייתי דאיכא דאמרי דר' חייא בר אבא אמר כן ואמר רב פפא על זה דלפ"ז אין ראי' דפליגי דאם איתא דפליגי הוי משיב לי' כן בפי', וא"כ תלי הפסק הלכה בשני הלשונות אי ר' אבו' אמר כן או ר"ח בר אבא ולכן הקשה מאי הוי עלי' ומייתי על זה מעובדא דכנשתא דקסרי כיון דר' אבו' אמר בשם רב אסי כן ע"כ גם רב אסי מודה דאמר ר"י הלכה כריב"ב ומוכח כאיכא דאמרי וא"כ הלכה כר"י שאמר הלכה כריב"ב ועל זה משיב דלמא בבאה מחמת טענה דהא ר' אמי גופא אמר זיל לא מפקדת אלמא דאהדרי אפייהו משום דפליגי אר' אבו' ומוכח כלישנא קמא

שם אמרה אתתא מפקדה אפו"ר: א"ל הא אפילו מפקדה הא כבר היו לה בנים ובנות כבר תרצו התוספ' בשבת (ק"י:) דמשום לערב אל תנח ידיך קאמרה, ועוד י"ל דחיישא דלמא ימותו ואף דאמרינן לעיל (ר"פ ג' אחים) דלמיתה דתרי לא חיישינן דלמא היא לא ידעה הלכה זו

שם בתוספ' ד"ה ולא קאמר. ולא למצוה: עיין במהרש"א בסנהדרין (דף נ"ט) שהקשה הא פרו ורבו דגבי נח למצוה נאמר, ולענ"ד י"ל דודאי מהא דנח לא קשה דקאמר לשון רבים דהא היו לו ג' בנים ולו ולשלשה בניו נאמר פרו ורבו לשון רבים אבל מארם הראשון שפיר קשה הא הי' יחיד ואיך קאמר פו"ר לשון רבים אי לא דקאי אחוה ג"כ ועל זה תרצו דהאי לברכה נאמר

בד"ה ואי. ולא פריך נמי אמאי יוציא: לענ"ד אפשר לומר ביישוב קושיא זו דודאי לענין דכופין להוציא ידע הטעם כיון שהיא טוענת ע"מ כן לא נשאתיך שאתה עקר שאני חפצתי בבנים א"כ אין כופין אותה שתשאר אצלו בע"כ אכן פריך מכ"מ איך כופין אותו ליתן כתובה כיון דאינה מצוו' על פו"ר א"כ מן הדין א"ל לגרשה וא"כ יכול לומר ע"מ כן לא כתבתי לה כתובה לגרשה כשתרצה וע"ז מתרץ דבאה מחמת טענה ומייתי ראי' מעובדא דר"א דטענה זו חזקה כל כך דכופין אותו ליתן כתובה

בד"ה כי הא. על זה נראה לו שיש תוספת: מדלא כתבו דבזה מותר לקיימה דיכול לקיים מצות עונה מוכח דבהכנסת עטרה שהיא העראה לחוד לא מקיים מצות עונה עד גמר ביאה וכבר כתב ג"כ הכי השער המלך (בפ"ג מהל' א"ב) מסברא דנפשי', ועוד אי ס"ד דעונה מקיים בהעראה לחוד ופרי' ורבי' ודאי אינה מקיים רק בביאה שראוי להתעבר ממנה ובהעראה אינה מתעברת כמו שכתבו התוספות לעיל (נ"ה:) א"כ מצות עונה ומצות פו"ר לאו אחדא מלתא היא דעונה היא בתחלת ביאה ופו"ר לא מקיים עד גמר ביאה ולא משמע כן בכ"מ

דף ס"ו ע"א בגמר' וכפו את רבה: ק"ק לפי מש"כ התוספ' בגטין (מ"א:) דאף דפרו ורבו ליכא בעבד מכ"מ איכא משום לשבת יצרה וע"ז כופין אח רבו ע"ש וא"כ מאי פריך דלמא כפו משום שבת אבל לעולם אפו"ר לא מפקדא, וי"ל ע"פ מה שכתבו התוספ' שם דלא כפינן בחצי' שפחה אלא היכי דנהגי מנהג הפקר ולא משום שבת דכיון דלא מפקדא אפו"ר שמא גם לאחר שתשחרר לא תקיים ע"ש, וא"כ המקשן דלא ידע דמנהג הפקר נהגו בה הוכיח שפיר דמפקדא דמשום שבת לא כפינן אי לאו דמצו' אפו"ר אבל אכתי קשה כיון דלעיל פליגי אמוראי אי הלכה כריב"ב א"כ מאי פריך מהא דר' יצחק דלמא הוא ס"ל הלכה כריב"ב

פרק שביעי

דף ס"ו ע"א בגמרא ועבדיו שקנו עבדים. בספר החנוך כתב דאם עבדים שניים קנו עבדים שלישים אינם אוכלים דנפש קנין כספו כתיב ולא שאותו נפש קנה נפש אחר, אכן דעת הרמב"ם ע"כ אינה כן דכתב (פ"ז מהל' תרומות) דאם עבדי האשה קנו עבדים ג"כ אוכלים וזה הוי כמו עבדים שלישים, והכס"מ כתב עליו דזה מבואר בברייתא ולכאורה לא מבואר רק הא דעבדים שניים, ונ"ל דהרמב"ם והרא"ה בספר החנוך בהא פליגי דהרא"ה גרס ועבדיו שקנו עבדים כל כגירסת רש"י והתוספ' וא"כ לא מוכח רק שניים אבל הרמב"ם י"ל דגרם כגירסת ר"ח שהביא הרשב"א ועבדיה שקנו עבדים וא"כ מוכח שפיר דאפילו עבדים שלישים נמי

שם אלא מעתה בת ישראל: ק"ק מאי קושיא הא בבת ישראל הוי ספק ספיקא שתבא לידי איסור שמא לא תאכל לאחר מיתה ואפילו תאכל ותאכיל שמא יהי' לה זרע מכהן ואז מותרת אבל בהך דאלמנה דהכא לא הוי רק חדא ספקא דהא לעולם אסורה לאחר מיתה, וי"ל דפריך היכי דאין לה בנים מכהן והיא עקרה לא תאכל בחייו שמא תאכל לאחר מיתה

ובהכי א"ש מה שקשה לכאורה לפי הכלל שהניח הט"ז בי"ד (סי' קי"ז) שמה שהתירה התורה בפי' לא גזרו רבנן וא"כ מאי פריך שאשת כהן לא תאכל ותאכיל הא זה התירה התורה בפי' כדילפינן לעיל מקרא ואין לומר דפריך דלא נוקי קרא רק בעבדים דלפי מש"כ התוספ' הרא"ש הנ"ל לר"מ ליכא לאוקמי' רק באשה שקנתה עבדים, אבל לפ"ז א"ש דקרא איכא לאוקמי' היכי דאית לה זרע מכהן דלא שייך הך גזירה

ושם ברש"י ד"ה ועבדיו. ע"מ שאין לרבו רשות בו: עיין בתוספ' הרא"ש שכתב דלפ"ז לר"מ מוקמינן דאשה שקנתה עבדים דוקא דאף דאמרינן ג"כ אין קנין לאשה בלא בעלה זהו דוקא מדרבנן, אכן ק"ל דא"כ מאי פריך בסנהדרין (ע"א) אשה מנא לה מה שקנתה אשה קנה בעלה הא התם ודאי מדין דאורייתא איירינן ומה בכך דמדרבנן אין לה קנין הא כ"מ מדאורייתא חייב ואפילו נימא דאחר שאמרו רבנן דאין קנין לאשה לא משכחת עוד דין בן סורר ומורה מה בכך הא באמת איכא תנא התם דבן סורר לא הי' ולא עתיד להיות ודלמא הך תנא ג"כ כוותי' ס"ל אע"כ דהך אין קנין לאשה דאורייתא הוא

ובעיקר קושית הרא"ש י"ל ע"פ מש"כ התוספ' (שם) דבשנתן לה בעלה יש לה קנין א"כ משכחת שפיר גם הכא בכה"ג שנתן לה בעלה עבדים וצריך קרא שאוכלים בתרומה

א"נ י"ל ע"פ המבואר בתוספ' דקדושין (דף כ"ג) דמה דאמרן אין קנין לאשה בלא בעלה הוא דוקא שלא יהיו להבעל פירות אבל קנין הגוף יש לאשה בלא בעלה ולא דמ' לאין קנין לעבד בלא רבו דהיא גם הגוף לא קני וכיון דלפי המבוא' בתוס' לעיל אכילת תרומה בקנין הגוף תלי א"כ דוקא לענין עבדים הקשו שפיר למ"ד אין קנין לעבד בלא רבו כיין דלו אין הגוף קנוי אבל באשה משכחת שפיר אפילו אין קנין לאשה בלא בעלה דהא לה עכ"פ הגוף קנוי

שוב ראיתי בריטב"א בקדושין (שם) שכתב ג"כ בשם ר"ת כן שמה שקנה אשה קנה בעלה הוא רק מדרבנן, ולענ"ד צ"ע מם מסוגיא דסנהדרין וכן ממה דפריך בנזיר (כ"ד:) אשה מנא לה ומאי קושיא כיון דמדאורייתא הוא שלה א"כ שפיר הקדישהו והוי חטאת ועולה ושלמים והיאך יאמרו חכמים תצא ותרעה בעדר להקל על דברי תורה בקום וט' אלא ודאי משמע דמה שקנה אשה קנה בעלה הוא מן התורה ואף דאמרינן ג"כ בפסחים (דף ו') המקדש בחטי קורדנייתא אין חוששין לקידושין אף ששם מן התורה יהיו קידושין בקידושין שאני דתלוי באי סומכת דעתה וכיון דרבנן אסרו להנות ממנה א"כ לא שו' אצלה כלום ולא