ערוך לנר יבמות קפ

שם והתניא כוותי' דרב אמי: אף דכוותי' דרב יהודה ג"כ תניא מכ"מ פריך דה"ל לדון כספיקא דדינא ולא למיפסק הלכתא כרב יהודה מדתניא כוותי' כיון דגם כוותי' דרב אמי תניא ועוד אי הוי הדבר בספק יותר יש לפסוק כרב אמי כיון שהבעל מוחזק ומספקא לא מפקינן מיני': שם ברש"י ד"ה קניא מיתנא. דגמר שם שם מעגלה ערופה: ק"ק דפירש הכא כן אליבי' דרבא והא רבא יליף שם בסנהדרין איסור הנאה דתכריכין שם שם מעכו"ם ולא מע"ע

בד"ה מי לא מודה. או אבדה חייב באחריותן: מזה נראה דגם רש"י הי' גורם הכא בגמרא הגירסא שהביאו הרי"ף והרא"ש והרשב"א אלו מגנב לאו יורשין בעי לאישלומא, ולא ידעתי מי השמיט זה מש"ס שלנו, ואולי, תלמיד טועה מחק שהוקשה לו קושית הרשב"א אכן הרשב"א כבר תרצה

שם בתוספ' ד"ה לא יאכילנה. אר"ת דהיינו דוקא הנאה שאינה של כילוי: ק"ק דלפ"ז מאי פריך בפסחים (כ"ג) והרי תרומה וכו' הא בכלל לא תאכל לר' אבוה ודאי אינה רק הנאה של כילוי דומיא דאכילה, ויש לומר שהרי ר"א יליף מדאצטריך היתר הנאה בנבלה ושם כתוב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה וזהו הנאה שאינה של כילוי שבמה שנותן לגר או מוכר לנכרי אינו מכלה ואף דלר' יהודה דיליף כל איסורין שבתורה מלכלב תשליכון לא איכא רק דהנאה של כילוי אסור בכל האיסורים מכ"מ פריך שכיר דלא מסתבר לאוקמי' מתניתן כר' יהודה דוקא: בא"ד. כשיש שם כהן: צ"ע שהרי בירושלמי על משנה זו קאמר שפי' דברשות כהן לא קאי רק על גבי החולין אבל רירא דבתי כנסיות ובמבואות אפילות מותר אפילו שלא ברשות כשן, ואבר העיר על התוספ' כן המשנה למלך (הל' תרומות פ"ב ה' י"ד) ע"ש, וגם הביא שם פלוגתא שבין התוס' להר"ש דהתוספ' ס"ל דהנאה של כילוי אסורה מן התורה אבל הר"ש הביא ראי' מהירושלמי דלא אסור רק מדרבנן, וגם המ"ל הוסיף עוד להביא ראיות מן הירושלמי דלא אסור רק מדרבנן מדהותר גבי נר חנוכה, וא"כ גם בזה ק' על התוספ' מהירושלמי

ונלענ"ד דהנה בהך מתניתן דמדליקין בבתי כנסיות ובמבואות האפלות פליגי אמוראי בירושלמי אי איירי בתרומת גרנו או בתרומה שנפלה לו מבית אבי אמו ע"ש, וצ"ל דהנך אמוראי בהא פליגי דהנה להדליק בביה"כ ובביהמ"ד שלא ברשות כהן בזה יש ב' חששים האחד שנהנה ישראל מתרומה והאחד משום גזל שבט שהרי תרומה צריך ליתן לכהן ולא שיהנה ישראל ממנה ולכן המ"ד דבתרומת גרנו איירי ע"כ מפרש דברשות כהן אכל המשנה קאי דאז ליכא גזל כיון שנהנה הכהן ממנה דאי קאי רק אסיפא אבל רישא שלא ברשות כהן איירי יקשה נהי דהנאת כילוי אינה רק מדרבנן ובמקום מצו' לא גזרו כמש"כ הר"ש מכ"מ איך מותר לישראל לעשות צרכי רבים בתרומה שהיא של כהן אבל מ"ד דאיירי בתרומה שהיא של ישראל שנפלה לו מבית אבי אמו שפיר י"ל דאיירי רישא אפילו שלא ברשות כהן דאינו גוזל לכהן כיון שתרומה שלו היא יאי הנאה של כילוי היא מדאוריית' או מדרבנן חלי בהך אי ברשות כהן קאי ארישא ג"כ או אסיפא כמש"כ המ"ל, ולכן א"ש שיטת התוספ' שהם מפרשים להך מ"ד דאיירי בתרומת גרנו וא"כ ע"כ ברשות כהן אכל המשנה קאי כמו שכתבו, וממילא י"ל ג"כ דהנאה של כילוי מדאורייתא היא אבל הר"ש מפרש כהך מ"ד דאיירי בנפלה מבית אבי אמו ולדידי' רק אסיפא קאי וא"כ מוכח דמדרבנן הוא

בא"ד. וטעמא דאין אסור אלא הנאה של כילוי: ק"ל דמשמע דרצו ליתן טעם מ"ט לא אסור אפילו אינה ש"כ וזה ודאי א"צ טעם דהא בפסחים ושם) ילפינן היתר הנאה מתרומתכם רק דצריך טעם מ"ט אסור הנאה ש"כ והל"ל וטעמא דאסור הנאה ש"כ

בד"ה ישראל. אר"י היינו משום דבהמה האוכלת: עיין בר"ש (סוף תרומות) שהביא עוד טעם דבהמת כהן אוכלת משום דכתיב וכהן כי יקנה נפש ונפש אפילו נפש בהמה במשמע, אכן זה נסתר לפמש"כ התוספ' לעיל (ע"א) דהא דפצוע דכא כהן שנשא ב"ג אוכלת בתרומה מנפש אתיא דא"כ צריך נפש להך דרשא, ויש לתמו' על התוספ' הרא"ש שהביא ג"כ הכא דיעה זו בשם הר"מ ולא הקשה עליו כן דצריך נפש להך דרשה דלעיל אף דלעיל הביא דברי התוספ'

בא"ד. כמוכר תרומה לכהן: צ"ל דהיינו בנפלה לו בירושה או ניתן לו במתנה אז מותר לאכלה הא לאו הכי לא וכן כתב גם רש"י לחד פירושא בע"ז (דף ט"ו) אבל לאידך פירושא כתב אפילו אינה של ישראל הוי זה כאלו נתן לכהן וכהן גופא ניחא לי' שיאכילנה בריוח וע"ש בתוספ' שהביאו בשם ר"י עצמו פי' אחר דאיירי שמזונותי' על הכהן ולכך ישראל מאכילה כרשיני תרומה, ולפ"ז יש בזה ג' פירושים וצ"ע

בד"ה אבל כהן. כדמוכח בפרק איזהו נשך: פי' מהא דספינה אגרא ופגרא שם (ס"ט:) כמש"כ בתוס' הרא"ש, ולפ"ז לא הי' התוספ' צריכים לאוקמי' בשואל דוקא דגם בשוכר משכחת ובקבל עליו רק אם תכחש או תוזל ולא קבל עליו שאם תמות שישלמנה דלא חשיבה כמלוה אצלו שיהי' דמי שכירותה ריבית דהא אם חמות לא ישלם לבעלי' א"כ עדיין נשארה לענין זה ברשות המשכיר

ובהכי יש לישב שיטת רש"י די"ל דבהכי מיירי שקבל עליו אם תכחש או תאנס או תוזל דוקא דהיינו שפחתו דמי' במקצת דוקא כגון תאנס שתשברנה רגלי' אבל לא במתה ולכן לא חשיב ריבית, ומה דלא ניחא להו להתוס' בהכי אפשר דס"ל דקבל עלי אחריות לענין דמקרי של כהן להאכיל בתרומה לא שייך אלא בקבל עליו כל אחריות דוקא, אכן לפ"ז גם בשואל לא א"ש דהא גם שם עכ"פ ליכא אחריות במתה מחמת מלאכה דפטור השואל ועכ"פ שיטת רש"י יש ליישב כן

בד"ה הבעל. אחריות דידי' קבל עלוי': ביישוב שיטת רש"י לענ"ד י"ל דבשלמא התם שכל מכירתו לא הי' רק על שעה כשתמות אמו והיא יירשנה בזה שפיר אמרינן אחריות דידי' קבל עלוי' דאם הוא יכול למחות המכירה לשוא היתה אבל הכא מכר הבעל כיון דמהני המכירה כל זמן חיי האשה שהבעל לא יכול למחות וגם לאחר מיתתו אם לא תתבע האשה ממנו לא אמרינן שמכר גם זכות האשה, וביישוב קושיא ראשונה י"ל דרש"י ס"ל ג"כ כסברת ר"ח דהאשה תוכל למחות מחיים כדי שלא תצטרך לילך לב"ד ולכן לא הוי מחאתה על חנה כמו שכתבו התוספ' בקושיתם רק אם לא מחתה ממילא כל זמן שלא מחתה נשאר השדה ביד הלוקח ואפילו מחתה עכ"פ הלוקח אוכל הפירות כל ימי חיי הבעל אבל כיון שמתה האש אז יורש הבעל זכותה וכיון שהיא היתה יכולה למחות ולהוציא מיד הלוקח כשבא זמן הגביי' כמו כן הוא יכול למחות דהוא יורש זכותה, ועי' ברשב"א וריטב"א שהם דייקו מלשון רש"י היפך ממה שדייקו התוספ' מהם: דף ס"ז ע"א בגמרא משום דקסבר עובר במעי זרה זר הוא: מה שמסופק לענין אי אמרינן ילוד מאכל כבר בארו התוספ' שמסופק אי אמרי ג"כ הכי לענין עבדים אבל מה שמסופק לענין אי אמרינן זר הוא נראה שתלי אי אמרינן עובר ירך אמו הוא או לא ועיין לקמן (ע"ח.) ובסנהדרין (פ':)

שם ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל: עיין ברמב"ם (פ"ק מהל' תרומות) ומה שכתב עליו הכס"מ, והנה מה שביאר שמה שכתב הרמב"ם דאינם אוכלים משום עובר הוא מוצא ממה שאמרו במתניתן לא יאכלו משום חלקו של עובר הוא דוחק לפענ"ד דמפני חלקו של עובר משמע שהחלק שיש לעובר בהם פוסל אותם אף שהיו ראויים לאכול מכח שאר בנים אבל לא משמע כמו שכתב הרמב"ם שהעובר אינו מזכה אותם לאכול וביותר הי' נראה דדברי הרמב"ם אתי ממה שאמרינן לקמן אין לו בנים אוכלים משום אחים הרי דמשום עובר אינם אוכלים וזהו מש"כ הרמב"ם ואף דדין זה שאוכלים משום אחים ומשום משפחה לא הביא הרמב"ם היינו טעמא דפסק כמ"ד דעובר אית לי' זכי' כמש"כ הכס"מ ויש נפקותא בשהאחים אינם כהנים כשרים דאז גם משום אחים אינם אוכלים דחלל אינו מאכיל כמש"כ הרמב"ם (שם), אלא דק"ל כיון דהרמב"ם פסק כמ"ד ילוד מאכיל וכו' והיינו כמש"כ הכס"מ דאליבי' דרבנן כ"ע אית להו הך טעמא א"כ למה כתב דוקא בת ישראל הנשאת לכהן אין עבדי' אוכלים בשביל העובר לתני רבותא טפי אפילו בת כהן לכהן כמו שאמרו רבנן הכא להך טעמא דילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל,