ערוך לנר יבמות קעג

הרי דשלשים הם בני בני בניו א"כ בקרא דכתיב על בנים ועל שלשים ע"כ בני בנים הם בכלל בנים ולזה כתב רש"י דרוצה להביא ראי' דגם בר בנותיו מקרי בניו אבל אחר דמייתי קרא לזה ודאי אין באחר סברא יותר מבאחר, גם י"ל דמכח סברא קאמר דבני בנים פשיטא כיון דמיוחס אחריו משא"כ בבני בנות ועיין מה שכתבתי לעיל (כ"ב:) בזה

וראיתי שהקשה המהרש"א אדברי רש"י אילו ממה דקאמר לעיל וכש"כ ברא לברתא והניח בצ"ע, ולפענ"ד לק"מ דהא לעיל לענין שבת קיימינן ושבת איכא יותר בזכר מנקבות דהא מזכר א' יתעברו כמה נקבות וכמו שכתב המהרש"ל לעיל ולכן קאמר שפיר אחרי דגילה קרא דבני בנות מקרי ג"כ בנים לו א"כ בברא לברא אין חדוש כ"כ דנכנס בן תחת בן וכן ברתא לברתא אבל ברא לברתא ודאי כש"כ הוא משניהם כיון דבזה נכנס בן דאיכא יותר שבת תחת בת דאין בה שבת כ"כ

נסתפקתי ראובן שהיו לו בן ובת ושמעון היו לו בן וב' בנות ונשא בן ראובן לבת שמעון והולידו בן ומהו הבן והבת הנשואים וגם בן שמעון מת והנה אי דיינינן על כל א' לבדו שניהם קיימו פרי' ורבי' דלראובן ה"ל ברא לברא ולשמעון ה"ל ברא לברתא אכן כיון דאיכא טעמא משום שבת הא לא שייך שבת רק לחד ואם תאמר דבאמת לא קיים אלא אחד מהם איזו משניהם קיים פו"ר ואיזו לא וצ"ע

בד"ה ואין פוקדה. בעת עונתה: עיין במג"א א"ח (סי' ר"מ) שכתב אפילו שלא בשעת עונתה וזה לכאורה נגד דעת רש"י דהכא, אכן מדברי הראב"ד שהביא הטור שם משמע כשיטת המג"א ועיין ביש"ש פה

שם בתוספ' ד"ה חייב אדם. מכ"מ למה יהא מותר ביוצא לדבר הרשות: לכאורה י"ל דהשיטות דס"ל דפקידה הוא בתשמיש הכי ס"ל דוסתות דרבנן ולא חששו להך סברא וכיון דמשתוקקת הוי כשעת עונתה ומותר מטעם מצוה וכן נראה מדברי הריטב"א ואף דבפסחים (ע"ב:) מוכח דאפילו יבום לא מותר בסמוך לוסתה התם י"ל דס"ל כמ"ר וסתות דאורייתא וכן נראה מדברי תוספ' הרא"ש דדוקא למ"ד וסתות דאורייתא לא שייך להתיר בדבר הרשות

ובזה יש ליישב שיטת הרמב"ם שהשמיט לגמרי דין זה דצריך לפקוד כשיוצא לדרך וה"ה (בפ"ד מהל' א"ב) כתב שלא ידע מ"ט השמיטו, וי"ל שס"ל כמו שכתבנו דדוקא אי וסתות דרבנן מותר ביוצא לדבר הרשות גם הי' דוחק בעיניי מה שפי' ר"ת דפקידה לאו היינו תשמיש דסוגיא דש"ס לא משמע הכי כמש"כ גם הריטב"א הכא ולכן ס"ל דריב"ל דמתיר הכא ס"ל וסתות דרבנן, וכן משמע מדבריו דבשבועות (י"ח:) אהא דמייתי הש"ס התם הך אזהרה לפרוש סמוך לוסתה האמר רבי יהושע בן לוי דכל הפורש מאשתו סמוך לוסתה הוי לו בנים ראויין להוראה ולכאורה אחיוב דאוריית' ל"צ לפרוט שכר ומזה משמע דריב"ל ס"ל דליכא איסור רק מי שמחמיר על עצמו הוא דה"ל שכר ולפ"ז פליג אר' יאשי' דיליף אזהרה מוהזהרתם ולכן ר ב"ל לשיטתו שפיר התיר הכא לפקוד אפילו סמוך לוסתה אבל הרמב"ם דפסק כסתם ברייתא דאזהרה איכא ע"כ השמיט דין זה דלא הותר לבעול סמוך לוסתה משום דבר רשות

בד"ה סמיך. דקטן לא תקנו לי' רבנן נשואין: עיין לעיל (דף ל"ד) דמשמע דעת רש"י דקטן אית לי' נשואין ע"ש בתוספ', והנה לפי הנראה מדבריהם וכדמוכח ג"כ בסנהדרין סמך לפרקן הוא בהיותם עדיין קטנים, ולפ"ז ק"ל אהא דאמרינן בקדושין (רפ"ב) נערה אין קטנה לא מסייע לי' לרב דאמר אסור לאדם לקדש את בתו כשהיא קטנה והכא אמרינן דהמשיא בנותיו סמוך לפרקן שהוא קודם שנעשו נערות מצוה היא, וכן קשה על הרמב"ם (הל' א"ב פ' כ"א) שהביא הך ברייתא ובהל' אישות (פ"ג) הביא מימרא דרב, וצ"ל כמו דמתרץ בסנהדרין אקטן סמוך לפרקן שאני דמשום שנה לא תזנה תחתיו כמו כן אמרינן ג"כ לענין קטנה אחר שסמוך לפרקה כבר היא בת דעת ומה דקאמר קטנה לא זו קטנה יותר מדאי

בד"ה והנושא דדוקא נקט בת אחותו: עיין לקמן (דף צ"ט) שכתבו בשם ריב"ן ג"כ דבת אחיו לא אכן מטעם אחר משום בטול מצות יבמין אך דלטעם זה היכי שיש לו כבר בנים לא שייך לומ' כן דהא יש לו בנים וליכא יבום ולשמא ימותו לא חיישינן דלמיתה דתרי לא חיישינן כדאמרינן לעיל (רפ"ג) א"כ בת אחיו מצוה כמו בת אחותו אבל לטעם דר"ת לא

דף ס"ג ע"א בגמרא כל אדם שאין לו קרקע: הא דלא נקט ג"כ כל יהודי כמו גבי אשה ה"ט דאפרי' ורבי' לא מצוה רק יהודי אבל המצוה לעבוד את האדמה גם גבי ב"נ איכא ועוד דקרא דנתן לבני אדם דרשינן מיני' דיש קנין לנכרי הרי דנדרש על הנכרי כמו שכתבו התוספ' לעיל (דף ס"א) אבל ק"ל לפמש"כ שם דבני אדם קרי לב"נ דבני אדם הראשון קאמר א"כ איך יליף הך דרשא דהכא מיני' דהא לעולם בני אדם הראשון הם, וא"ל דיליף הכי מדמיחס להו על אדם וקרי להו בניו אלמא אדם הם א"כ התוספ' לעיל ג"כ לא מתרצי מידי אע"כ דמבניו אין ראי' די"ל כפר בן בקר כדאמרינן לעיל לענין בני ציבא ואף דהתוספות לעיל רק לר"ש הוצרכו למה לא נימא גם לרבנן הכי ועוד קשה לפי מה דאמרינן (שם) דכותים אין מטמאין באוהל דלפ"ז יהודי שאין לו אשה ומי שאין לו קרקע ומת לא יטמא באוהל כיון דלא מקרי אדם

שם שתי בריכות טובות: נראה שדרש כן ע"פ מה שכתוב בפענח רזא בשם ראשונים דכשאמר הקב"ה לאברם לך לך וגו' וממולדתך הי' הציווי לפרוש לא בלבד מאביו אלא גם מלוט ולכן כתיב וילך אתו לוט שהלך מעצמו עמו וא"כ הי' כוונת הציווי עתה תפרוש מלוט אבל לימים הבאים שתי בריכות טובות שיצאו ממנו דהיינו מבניו עמון ומואב יברכו בך

שם פחותה מן הקרקע שנאמר וירדו: המהרש"א בח"א פירש דדרש מדכתיב לשון ירידה דלפי ענינו הוא היפך דמיבשה לים נקרא ירידה כדכתיב יורדי הים באניות ע"ש, והנה לענ"ד מזה אין ראי' דודאי מיבשה לים נקרא ירידה דגבול שם לים שגבו' אבל מכ"מ ספינה י"ל שגבו' יותר ונקרא משם ליבשה ירידה וביותר ה"ל להביא קרא וירד בה שכתוב אצל יונה אבל באמת גם מזה אין ראי' דכמה פעמים מצינו לשון ירידה גם מספינה ליבשה במשנה כמו מה אנו לירד (פ"ד דעירובין) וכן וירדו בו ר"ג וזקנים שבת (פ' ט"ז) וכן מצינו גם לשון עליי' אל הספינה כמו ועולין לה בי"ט (בסוכה פ"ב) והיינו משום דעל הנכנס והיוצא מספינה צריך מתחלה לעלות על שפת הספינה ואח"כ לירד ולכן אין מלשון וירדו ראי' אבל נראה שדרש מדכתיב אחריו על הארץ יעמודו והך יעמודו לכאורה מיותר אע"כ דה"ק יהי' להם ירידה מלמעלה למטה

שם שנאמר וירדו מאניותיהם: לא ידעתי היכן רמיזא הכא שאר אומניות כיון דלא מיירי קרא רק מספנים, ולולא דמסתפינא הייתי מגי' כל בעלי אניות שיימדו על הקרקע, א"נ י"ל דבלא"ה י"ל היאר דרש מזה לעתיד דהא קרא גבי צור כתיב, אבל י"ל ע"פ מה דדרש במגילה (דף ו') אמלאה החרבה על צור וירושלים ע"ח הרי שצור קאי על קסרי של אדום לע"ל וא"כ גם מה שנקט אניותיהם הם רק משל מפני שצור של אותה העת היו חובלי ים וקאי על כל אומניות של קסרי לעתיד לבא

שם תשדייה לאורכיך: פי' רש"י תחזור ותחרשנה, ועפ"ז נראה דה"ק לו דמצינו שביעית (פ"ד) שנטייבה ועל פי הירושלמי שם שדה שנחרש ב' פעמים מוציא יותר ע"ש, ולפי מה שכתבו התוספ' כאן מה שהוא לצורך מזונותיו צריך שיהי' עבודת קרקע ולכן אמר לו אחר שחרישה פעם א' מספיק למזוניתיך ואם תחרוש עוד יותר אין זה רק להרוחה חפוני בטסקא טוב מזה להרויח יותר

שם אי נייפא אתנופי: בפי' זה י"ל ע"פ מה שכתב רש"י בר"ה (דף ח') יתריעעו אף ישירו בניסן כשיגיע זמן הקציר והתבואה בקשים שלה והרוח מנשבת והן נוקשת זו על זו נשמע הקול ונראות כמשוררות עכ"ל א"כ מה שמנופפות נראות כמשוררות והיינו שמשוררות בשביל בני אדם שיהיו להם עתה לתועלת כשיקצרו ועל זה אמר רב אין שמחתנו עמכם רב כל כך דאם היינו עוסקים בעסקא בעת שהיינו טורחים להוציא אתכם הי' לנו הרוחה יותר: