ערוך לנר יבמות קעב

כשהא להם בנים קודם לכן ודאי קיימו פו"ר והיו מתיחסים אחריהם אף שהי' להם אז דין גרים דהא כל דין גירות מהתם ילפינן כמבואר לעיל (דף מ"ו) וא"כ ה"נ ה"א כשנתגייר עתה כיון דקודם מ"ת גם ב"נ בני פו"ר ננהו קיים גם עתה פו"ר כמו ישראל בשעת מ"ת קמ"ל דלא, אי נמי י"ל מה דקאמר בני פרי' ורביה ננהו היינו דאף דציווי דפו"ר שנאמר בנח אינו רק בישראל מכ"מ ברכה דפרו ורבו שנאמרה לאדם היא גם בב"נ, ועיין במהרש"א סנהדרין (דף נ"ח)

בד"ה הכל מודים. משמע דאם הי' יכול לשא שפחה: הא דלא הקשו ג"כ אמה דקאמר לשא בת חורין אינו יכול דמשמע אם יכול שפיר דמי ואמאי הא צד עבדות שבו ג"כ מצווה אפו"ר כמש"כ התוספ' בחגיגה (ג:) מהירושלמי דעבד מצווה אפו"ר ואינו יכול לקיים כשהוא עבר כיון דאין לו חייס דז"א דא"כ גם בשהוא כולו עבד יש להקשות דע"כ ישחררו לקיים פו"ר, ובלא"ה דברי התוספ' שם תמוהין דאיך שייך דעבד מצווה אפו"ר והוא לעולם לא יכול לקיים מצוה שהוא חייב בה כיון דאין לו חיים והתוספ' בגטין באמת כתבו דלא מצווה עבד אפו"ר וכמו שהעיר גם המהרש"א שם

והנה להך שיטה דעבד לא מצו' אפו"ר יש ליישב קושית התוס' דהכא עפי"מ שהקשו התוס' בחגיגה שם ישא חצי' שפחה וחציה ב"ח ותרצו אתי צד חירות ומשמש בצר שפחות ע"ש, ולכן קאמר שפיר לישא שפחה אינו יכול דאם צד חירות מותר בשפחה הי' יכול לישא חצי' שפחה ואז היו בניו ג"כ חצי ב"ח והי' מקיים פו"ר על ידן מצד חירות שלו וצד עבדות שלו באמת פטור אכן כיון שלישא שפחה אינו יכול לא יכול גם לישא חצי' שפחה וחצי' ב"ח

וראיתי עוד בט"א שם שכתב מה דאיתא בירושלמי אסור לעבד לישא במועד זה משום דידה דהיא מצי' טל פו"ר לריב"ב ובה שייך פו"ר שהרי זרעה מיוחס אחרי' ע"ש, ולענ"ד זה תימא שהרי עבד מותר באמו כדאמרינן סנהדרין (ד' נ"ח)

ומה שהקשה המהרש"א עוד אמה שכתבו בחגיגה שם דעבד מצווה אפו"ר דפרו ורבו נאמר גם לכנען והקשה הא אמרינן בסנהדרין דלא נאמר לב"נ כלל והניח בצ"ע, י"ל דכוונת התוספ' היא ע"פ מה שפירשנו לעיל מה דקאמר הני נמי בני פו"ר ננהו מעיקרא דקאמר דקודם מ"ת היו מצווין על זה לכן שייך עתה גם בגר א"כ ה"ל כתבו התוספ' לענין עבד אף דאמרינן דמצות שאין האשה חייב אין העבד חייב ואשה לא מצווה אפו"ר היינו לענין מצות דבא לו חיובו מצד שנעשה ישראל אבל לענין פו"ר כיון דקודם מ"ת הי' מצווה על זה דגם כנען שהי' עבד וכל זרעו עבדים ג"כ הי' בכלל פו"ר רק דכשנתנה תורה לא נשתייר מצוה זו רק לישראל מכ"מ כשנתגייר ונעשה עבד אז חל עליו החיוב דמעיקרא שלא נתרחק ממנו אלא מצד שלא הי' נכנס אז בכלל ישראל משא"כ לענין שאר מצות שלא הי' חייב בהן כשהוא ב"נ ולא חל החיוב אלא מצד שנעשה ישראל בזה לא נכנס העבד לכלל חיוב אלא במה שהאשה חייבת, שוב ראיתי שגם המשנה המלך (הל' מלכים פ"י) והטורי אבן בחגיגה כתבו כן ביישוב קושית המהרש"א

בא"ד. כיון דיכול לקיים כל דהו: לא ידעתי למה לא תרצו בקיצור דאף דלרב נתן אליבי' דב"ה חלי פו"ר ושבת בהדדי מכ"מ כיון דפסקינן כת"ק אליבי' דב"ה דזכר ונקבה בעינן אף דשבת איכא ג"כ בנקבה לחוד מ"ה מוכח דפו"ר ושבת לדידן לאו בהדדי תלי ואין להביא ראי' מר' יוחנן דס"ל דהיו לו בנים ומתו לא קיים פו"ר דלשבת יצרה בעינן וכי דברי לברתא דילא קאמר רבא הטעם דלשבת יצרה בעינן והא איכא אלמא דשבת ופו"ר חדא מלתא הוא דז"א דודאי כשהוליד בן ובת קיים פו"ר רק דמשום לשבת יצרה צריך שהבנים יהיו להם ג"כ בנים אי ראויין להוליד אבל לא דפו"ר ושבת חדא מלתא הוא ורק לר' נתן אליבי' דב"ה דמפרש טעמא דפו"ר משום שבת הוא דמוכח כן ולכן לא הביאו התוספ' ראי' רק מזה

ע"ב בגמרא ישא אשה בזקנותו: הא דנקט תרתי ישא אשה ויהיו לו בנים אף דלכאורה בחדא סגי י"ל דאי לא נקט רק ישא אשה ה"א משום לא טוב היות אדם לבדו קאמר ואפילו אינה בת בנים נמי ואי נקט רק יהיו לו בנים ה"א הני מילי ביש לו אשה אסור לפרוש ממנה אף שכבר קיים פו"ר וגם כבר מחלה על עונתה אבל באין לו אשה שצריך לישא אשה לפרות ממנה לא שמענו לכך תני תרתי

שם ילמוד תורה בזקנותו: לכאורה פשיטא הוא דכי ס"ד דבזקנותו פטור מת"ת, ולולא דמסתפינא הייתי מגי' ילמד תחת ילמוד ע"פ מה דאמרינן גבי הלל מ' שנה למד מ' שנה לימד וא"כ הכי קאמר אם בילדותו למד לעצמו ישתדל בזקנותו אלמד לאחרים ואפילו אם בילדותו כבר העמיד תלמידים עכ"ז יהיו לו גם תלמידים בזקנותו

שם ושנאה להם ר"מ ור"י ור"י. עיין בפ"ק דסנהדרין דשם קתני ג"כ הנך חמשה תלמידי ר"ע שסמכם ר"י בן בבא, וק"ל מ"ט לא חשיב ג"כ ר' נחמי' שהי' ג"כ מתלמידי ר"ע כדמוכח מהא דאמרינן סתם תוספתא ר' נחמי' וכולהו אליבי' דר"ע וע"ש במהרש"א ח"א, ושמא ר' נחמי' הי' שונה התוספתא ע"פ מה שקבל בשם ר"ע אבל לא הי' מתלמידיו

שם בלא שמחה דכתיב ושמחת אתה וביתך: עיין במהרש"א ח"א שכתב שמוכיח דע"כ לאו לענין מ"ש קאמר שישמחו בו הוא ואשתו דכיון דלא חייבת בראי' מהיכי תיתי תעלה לירושלים משום אכילת מעשר שני ע"ש, ודבריו תמוהין דהא בפי' אמרינן בחגיגה (ו'.) דצריכה לעלות לירושלים משום שלמי שמחה ומייתי רש"י התם קרא דושמחת אתה וביתך, וביישוב קושית המהרש"א י"ל ע"פ מה שיש להבין באמת מצות שלמי שמחה באשה מנ"ל דהא ושמחת אתה וביתך במע"ש כתיב וע"כ צ"ל כיון דגלי קרא גבי מע"ש א"כ משם ילפינן במה מצינו דאין שמחה אצלו בלא אשתו וזה גופא מה דאמרינן הכא ששרוי בלא שמחה

שם בלא תורה בלא חומה: י"ל מערבא למה לא אמרי ג"כ הג' דחשיב ר' תנחום אר"ח וכן ר' תנחום מ"ט לא חשיב ג"כ הני דבמערבא אמרי, ונ"ל דלקמן אמרינן במערבא כי נסיב אדם אתתא אמרי לי' הכי מצא או מוצא וכו' ע"ש ויש להבין מה הי' כוונתם במה דאמרי לי' הכי ובפרט מיד כשנסיב שאולי עדיין לא ידע את אשתו אם טובה היא אם רעה אבל י"ל דמערבא לשיטתם דהכא אזלי דהנה הטובות שעל ידי נישואי אשה דחשיב ר' תנחום לא שייכי רק כשמצא אשה טובה אבל ברעה הכל להיפך שאין שמחה ואין ברכה ואין טובה כדאמרינן לקמן בסוגין כמה רעה אשה רעה אבל מכ"מ טעם דמערבא שהיא לו לעזרה שמתעסקת בצרכי הבית והיא לו לחומה נגד היצה"ר כמו שפי' המהרש"א זה שייך גם באשה רעה כדאמרינן לקמן ר' חייא הוי מצערא לי' דבתהו וכו' א"ל דינו שמגדלות בנינו ומצילות אותנו מן החטא פי' שמגדלות בנינו ועי"ז אנו יכולים לעסוק בתורה וזהו דאמרי במערבא בלא תורה בלא חומה שרצו לפרט הטובות ששייכי גם באשה רעה וזהו מה דאמרי במערבא כי נסיב אינש אתתא ולשמחו ביום חתונתו שלא ידאג שמא היא לו אשה רעה אמרו לו מצא או מולא פי' בין שהיא מצא בין שהיא מוצא עכ"פ מצאת טוב שעד כאן היית בלא תורה ובלא חומה

שם הא מהכא נפקא מהתם נפקא פי' דזה ודאי פשיטא דום משתוקקת אליו דחייב לפוקדה שזה הוא מצית עונה ובמימרא קמא לא אשמעינן ריב"ל רק דאם אינה פוקדה נקרא חוטא אבל שצריך לפוקדה ל"צ להשמיענו וא"כ מה דמשמיענו במימרא שניי' ע"כ ליכא רק דמסתמא משתוקקת שהוא יוצא לדרך ובזה פריך דזה ל"ל ריב"ל להשמיענו דכבר תני בברייתא כן, והנה התוספ' פירשו בשם ר"ת דפריך כיון דמשתוקקת הוי בכלל המכבד את אשתו דאתיא מאז תקרא ע"ש ומזה נראה דגרסת ר"ת הי' דמאז תקרא יליף אבל בגמרא שלנו אינו כן אלא דיליף מופקדת נוך וא"כ לא שייך פירוש ר"ת דהא באמת גם ריב"ל יליף מהך קרא ויש מ"ה טעם למה לא פירש רש"י כשיטת ר"ת ועיין לקמן: שם ברש"י ד"ה תנא הא מלתא. דבן בנו פשיטא לן: כוונת רש"י נראה דלא מכח סברא קאמר פשיטא אלא דרש"י רצה לתרץ למה צריך לבקש דרשות רחוקות להוכיח דבני בנים ה"ה כבנים הא ודאי ממקרא מוכח כן שכתיב פוקד עון אבות על בנים וע"כ בני בנים בכלל כמו שכתב הראב"ע שם דהא במקום אחר כתיב על בנים ועל בני בנים על שלשים