ערוך לנר יבמות קסו

שם ונעברינהו לפני ציץ: ק"ק הא בדיקת הליץ לא הי' רק לעבירה וזה שייך במדין דהתם עבירה הי' כיון דכולם עמדו לזנות ונחשבה המחשבה כמעשה וזהו מה דקאמר סימן לעבירה הדרוקן אבל הכא מה עבירה שייך וא"ל דלא הוצרכו אלא בדיקה כל דהו דציץ הי' בודק כל הצריך בדיקה א"כ לפי האמת אכתי יקשה נעברינהו לפני ארון דהוא בדק אפילו לפורענות כדמוכח לקמן (דף ע"ט) בבני שאול אע"כ כל אחד לא בדק אלא דידי' ובדיקת ציץ הי' לעבירת זנות, וא"כ צ"ע מאי פריך הכא, ואפילו לדעת הרמב"ם דזנות דפנוי' הוא איסור לאו דלא תהי' קדשה הא כבר כתב הכס"מ בהל' נערה שזה דוקא במזומנת לכך ועוד דלמא נבעלה בקדושין ונעשה אלמנה א"כ בעולה היתה ולא הי' כאן עבירה כלל ואיך שייך בדיקה ע"י ציץ

שם תניא וכן הי' ר"ש בן יוחאי אומר: הא דמייתי ב' מימרות דר"ש בן יוחאי כאן י"ל דראשונה מייתי אף ששייך לדין כהן הדיוט וה"ל לאתויי לקמן גבי כהן הדיוט ולא אמשנה דאיירי בדין כה"ג כמו דדייק הרא"ש לעיל אמימרא דרב דנבעלה של"כ, י"ל דרצה לאשמעינן דאפילו לכהן הגדול מותרת גיורת דהא פנחס הי' משוח מלחמה שיש לו לענין נשואין דין כה"ג כדאמרינן (ס"פ ו' דיומא), ועוד י"ל דמייתי לה הכא משום הא דמייתי עלה מהך דאם נשא נשוי דאיירי בה לעיל ומשום דיליף לה מקרא דמדין מייתי לה אידך דר"ש דפליגי ג"כ בקרא דמדין, שוב ראיתי ביש"ש שהעיר ג"ל על זה היאך שייך מימרא דקברי כותים לכאן ותירץ בדוחק והנלפענ"ד כתבתי

שם ברש"י ד"ה לשירה לכהונה לא מחזקינן לה כזונה: עיין ברשב"א שהקשה לפ"ז לא יהי' רק איסור דרבנן ומסוגיא משמע דהוי דאורייתא עי"ש, אכן לפמש"כ התוספ' לקמן (ס"א.) שפיר י"נ דס"ל לרש"י דזונה ודאי מדאורייתא היא וכן כתב גם הריטב"א שפסולה מטעם זונה אפילו ודאי לא נבעלה

בד"ה והכשירה. הניחה תחת בעלה כהן: ק"ק דלשון הכשירה משמע לכתחלה להנשא, ועוד י"ל למה נקט ומצא בה בת גיורת לנקוט גיורת סתם כדקאמר לקמן ההוא כהנא דאינסב גיורת וכו', ולכן לולא פי' רש"י הי' נלענ"ד דהבת היתה בת מאותה שנתגיירה פחות מבת ג' ונשאת לכהן ואם אסורה היתה אמה אזי היא חללה ומה דקאמר הואיל ואינסב אינסב הכי קאמר כיון דאמרי' דאם נשא אין מוציאין כש"כ שאין הולד חלל כמש"כ ה"ה והמ"ל (בפי' י"ז מהל' א"ב הל' ז') ולכן הכשירה להבת להנשא לכתחלה לכהן כיון שלאו חללה היא, וא"ע ראיתי שכן הוא ג"כ בירושלמי בקדושין הביאו אותו התוספ' בסנהדרין (פ"ב.) ע"ש

שם בתוספ' ד"ה והא אמר והשתא פריך אפכא: עיין במהרש"א שפירש דרכי קשיא להו מדפריך לעיל לר"ח מכלל דלרבי יהודה א"ש משום דאיכא למימר דכר"ש ס"ל, אכן לפענ"ד אין זה דיוקא די"ל דפריך לר"מ משום דכתיב בראשון בברייתא ובאמת ידע שפיר דגם לרבי יהודה יכול להקשות אף אי כר"ש ס"ל רק שאין זה סוגית הש"ס להקשות ב' קושיות בפעם א' דלא מתרץ בחדא תירוצא ולאחר שתירץ לר"מ ממילא לא יכול להקשות עוד לר' יהודה כיון דיכול לומר דכר"מ ס"ל, ועיין במהרש"ל שכתב דלא ילפינן בתולה מבתולי' בגז"ש כיון דלא דמי להדדי, אכן לא ידעתי הא בכה"ג כתיב ג"כ בתולה מעמיו יקח וילפינן בתולה מבתולה וכן נראה מדברי הרשב"א

בא"ד. וא"ת מאחר דמרבינן: ק"ק דעדיפא מזה הוי להו להקשות כיין דאי לאו אליו ה"א אפילו מקצת בתולה משמע א"כ לא לכתוב אליו ולא י' דבתולי' והוי מרבינן בוגרת בין בכה"ג בין בטומאה ממשמעות בתולה, וראיתי במהרש"ל שהקשה כן לעצמו ותי' דאז ה"א דילפינן מאונס ע"ש, אכן לפ"ז גם התוס' לא מקשים מידי וגם ע"פ תי' התוספ' מתורצת קושית המהרש"ל, וצ"ל דמהרש"ל כתב כן אליבי' דשיטת רש"י דפירש בתולה מהתם מאונס ולפירושו באמת א"צ לומר כתי' התוספ' אבל התוספ' לשיטתם קאי דלא פירשו דה"א דילפינן מאונס

דף ס"א ע"א בגמרא דלמא איקטל חד מישראל: ק"ק מה בכך הא ה"ל ספק טומאה בר"ה דטהור וצ"ל דצריכים לטהר דלמא נגע בו ברשות היחיד וכל שאתה יכול לרבות ספיקות וספק ספיקות ברה"י טמא כדאמרינן בטהרות (פ"ו) אבל ק"ק מה דקאמר דלמא איקטל חד מישראל דאכתי יקשה מכל הורג נפש וכי ס"ד שלא נשמרו שלא יהרוג ישראל לישראל חבירו ועכו' שהמית ישראל לא נטמא כדדרשינן בספרי מאתם ושביכם ע"ש

שם ממגע ומשא חי מעטינהו קרא: ק"ל כיון דפריך לעיל ורבנן ותי' לא נפקד ממנו איש כתיב וע"כ הכי קפריך דמ"ט לא דרשי רבנן ג"כ אתם קרויים אדם אם לא דהוכיחו דמטמא מכל נוגע בחלל והרי אין זה ראי' דדלמא איקטל חד מישראל ועל זה תירץ הא לא נפקד ממנו איש כתיב ולא מסתבר להו לא נפקד ממנו איש לעבירה, אכן לפ"ז יקשה דלתירוץ רבינא קושית הגמרא לרבנן במקומה עומדת למה לא דרשי ג"כ אדם אתם כר"ש דהא השתא ליכא ראי' מכל נוגע בחלל דגם ר"ש מודה דמטמא במגע ומשא

שם קטיר קחזינא הכא: ק"ק א"כ היכי מייתי במתניתן ראי' מהא דר"י בן גמלא כיון דקשר של רשעים הי' ודלמא באמת הי' שלא כדין, וי"ל דודאי ר"י בן גמלא הי' צדיק כמש"כ התוספ' הרא"ש מהא דב"ק. וכן מוכח ג"כ ממה דמנו אותו (ס"פ ג' דיומא) בתוך אותם שקרא עליהם זכר צדיק לברכה וכיון דודאי לא עביד איסורא שפיר מייתי במתניתן ראי' מיני' רק דדעת המקשן הי' מדקתני מינהו ולא קתני נתמנה דלכך לא נתמנה מהסנהדרין כיון דקדש אלמנה ולא רצה לגרשה ולכך לא מנוהו שלא להביאו לידי איסור ועל זה פריך דהוי מעשה לסתור ותירץ דקטיר קחזינא הכא פי' דלא משום איסורא מנעו סנהדרין מלמנהו אלא בשביל שהיו יותר ראויים לכך וע"י שנתקשרו המלך ואשתו ע"י שוחד נתמנה הוא

שם וישראל לא מפקדי: ה"ה דהוי מצי להקשות ג"כ דאי משום פו"ר מאי ארי' איילוני' אפילו עקרה וזקנה נמי דאסור לישא אותם מי שאין לו בנים משום פו"ר כמו איילונית כדמוכח בסוטה (ר"פ ד') וכמו שפסק גם הרמב"ם (ה' אישות פרק ט"ו)

שם בתוספ' ד"ה קברי כותים. מכלל דבאוהל לא מטמא: ביישוב קושיא זו נלפענ"ד לומר דלכאורה יש להבין מאי קושיתם דלמא ציין משים טומאת מגע דהא במגע מטמאין קברים דלפני הדבור כדילפינן מאו בקבר, אכן כבר השיבו על זה התוספ' גופייהו בנזיר שם דהא אמרינן במ"ק (דף ה') דאין מציינן אלא על טומאת אוהל וכ"כ בש"מ בנזיר כם, אכן ראיתי בריטב"א (שם) שנתן טעם למה מציינין על טומאת אוהל דוקא ולא על טומאת מגע ומשא דבשלמא מגע ומשא לא שייך אלא כשהטומאה לפניו בגלוי ולזה לא צריך ציון דאם יראה הטומאה לא יגע ולא יסיט אבל טומאת אהל שפיר יש לגזור דלמא יעבור על הארץ שטומאה תחתי' ויאהיל ויטמא והוא לא ידע לכך צריך ציון ע"ש, והנה בהא דאו בקבר רמז הכתוב דין חדש לענין קבר שלפני הדבור שמטמא הקבר במגע אף שאינו מטמא באוהל ולכן שפיר צריך לציין דלמא יגע בידו או ברגליו בקבר והוא לא ידע שיש מת תחתיו ויטמא ובשלמא בשאר מילי דאמרינן במ"ק דאין מציינין עליהם ה"ט דאם אינן מטמאין באוהל גם הקבר שעליהם אינו מטמא במגע אבל לענין קבר שלפני הדבור דרבה הכתוב דין חדש דמטמא הקבר במגע אף שאינו מטמא באוהל שפיר צריך לציין כמו גבי טומאת אוהל דחד טעמא אית לי' עם טומאת אוהל

והנה לא ראיתי להרמב"ם שהביא הך דין דר"ל דקבר לפני הדבור מטמא במגע אף דליכא מאן דפליג עליו, ולכאורה הי' נ"ל לומר דהוא מפרש קבר לפני הדבור כפי' רש"י שם דקבר עכו"ם קאמר וכר"ש דקבר עכו"ם באוהל אינו מטמא אלא במגע ודין זה דאינו מטמא באוהל באמת הביא (בפ"א מהל' טומאת מת), אכן באמת ז"א דאכתי ה"ל להביא הך דין דקבר מטמא במגע שהוא לא הביא שם אלא דמת עכו"ם מטמא במגע ואדרבא כתב בפי' דקבר עכו"ם אינו מטמא בנגיעה (שם פ"ט), ולכן נ"ל דהרמב"ם ס"ל כפי' התוספ' שם בנזיר דקבר לפני הדבור ממש קאמר מאותם שמתו לפני הדבור ולכן לא הביא הדין הזה כיון דאין נפקותא לדידן והשמיט דין זה כמו שהשמיט דין כותים ודין