ערוך לנר יבמות טז

שם. נילף ממילה: ק"ק דנימא דא"כ ל"ל קרא לתמיד ופסח דדחי שבת נילף ג"כ ממילה אע"כ דה"ל ג' כתובים הבאים כאחד דאין מלמדין וכמו שכתבו התוספ' לעיל שלא נילף דחיית ע' ול"ת, ואי נימא הכי ממילא לא יקשה ג"כ מה דמקשה בתר הכי דנילף מתמיד או נילף מפסח, וי"ל דניחא לי' לנקוט האמת דיש פירכא לכל א' וממילא לא ה"ל ג"כ ג' כתובים דליכא למילף חד מאידך

שם. שכן תדיר: א"ל א"כ איך נילף ע' דוחה ל"ת מכלאים בציצית נימא ג"כ מה לציצית שכן תדיר שהרי אפילו מילה ועומר ושתי לחם מקרי תדיר כמש"כ התוספ' כש"כ ציצית שהיא מצו' שנוהגת בכל יום, דז"א דבשלמא הני מקרי שפיר תדיר כיון שיש זמן קבוע להם שחייב לקיימם משא"כ בציצית אף שהחיוב הוא בכל עת מכ"מ אין חיוב עליו לקיים מצוה זו שהרי אם אינו לובש טלית בת ד' כנפות אינו חייב לעולם בציצית

ודע שאין להקשות אמה שכתבו התוספ' דמילה מקרי תדיר דא"כ מה הקשו בפסחי' (ס"ו) אמה דמקשה שם מה לתמיד שכן תדיר דנילף מתמיד ומילה מבינייהו והניחו בתימא, והרי לדבריהם הכא מילה הוי ג"כ תדיר, די"ל שהרי בלא"ה יקשה לפי מה שכתבו התוספ' כאן דעומר ושתי לחם וכל קרבנות צבור הוי תדיר וכ"כ ג"כ בזבחים (נ'.) וא"כ דכש"כ דפסח מקרי תדיר שמקריבין אותו רבים בכל שנה והשתא מה פריך שם בפסחים מה לתמיד שכן תדיר שהרי גם פסח הוא תדירי, וע"כ צ"ל דנגד שאר דברים שאין חיובם תלי בזמן כלל מקרי פסח תדיר אבל נגד תמיד לא הוי תדיר שהוא נוהג דכל יום ופסח רק פעם א' בשנה ולכן הקשו גם התוספ' דנילף מתמיד ומילה דליכא למימר מה לתרווייהו שכן תדיר דלנגד פסח לא מקרי מילה תדיר

שוב ראיתי דפליגי ב' תירוצי גמרא בזה אי מילה לגבי פסח הוי תדיר בזבחים (צ"א.) דלחד תירוצא דלא מקרי מצוי תדיר לא הוי למילה חומרא נגד פסח רק שנכרתו עלי' י"ג בריתות אבל לחד תירוצא מקרי תדיר מפני שמצוי יותר ע"ש והשתא אליבי' דהך תירוץ בתרא דמילה מקרי תדיר נגד פסח לא יקשה קושית התוס' דפסחים הנ"ל דלא שייך למילף מבינייהו דמה אתרווייהו שכן תדיר, וצ"ל דקושית התוספ' לאידך תירוצא דזבחים דמילה לא הוי תדיר ל"ל להלל גז"ש הא מצי למילף במה הצד מתמיד ומילה אבל ק"ל לתירוץ קמא דזבחים דמילה לא מקרי תדיר א"כ קושית התוספ' דהכא במקומה עומדת דנילף משאר קר בנות ומילה דלא שייך כתירוצם דמה לתרווייהו שכן תדיר שהרי מילה לא מקרי תדיר וגם, א"ל דפסח ושאר קרבנות הוי ב"כ הבאים כאחד דל"ל קרא דבמועדו בפסח נילף משאר קרבנות דתדיר כמותן, דז"א דמועדו דפסח לא מיותר דצריך ללמד דחיית טומאה לקרבנות צבור וצ"ע, ועיין מש"כ לקמן בתוספ'

שם. ומכולהו נמי שכן ישנן לפני הדבור. ק"ק אמה דאמר רבא בזבחים (דף צ"ז) אין ע' דוחה ל"ת שבמקדש ע"ש, הרי כמו דמקשה הכא משבת כמו כן יש להקשות מטומאה איך אמרינן דתמיד ופסח ושאר ק"צ דוחין טומאה דבשלמא הא ל"ק הרי אין ע' דוחה ל"ת שיש בה כרת וטומאה ל"ת שיש בה כרת היא דעל זה י"ל שפיר הפירכא כמו לענין שבת שכן ישנן לפני הדבור אבל אכתי ק' הא אין ע' דוחה ל"ת שבמקדש ועל זה אין לתרץ שכן ישנו לפני הדבור או שכן תדיר דגם ע' דלפני הדבור ותדיר אינו דוחה ל"ת שבמקדש כדמוכח חמה דקאמר שם שאין ע' דואכלו את הבשר דוחה ל"ת דלא תשברו בו אף דע' דתדיר ודלפני הדבור הוא, והי' נלענ"ד לומר דלפי מש"כ התוספ' ביומא (דף ו') בתירוץ השני דרבא ס"ל טומאה הותרה בצבור א"ש דלמ"ד הותרה אין הטעם שבא בטומאה מפני דע' דוחה ל"ת אלא מפני שאיסור טומאה לא נאמר כלל לענין מצות תמיד ופסח וק"צ וכמש"כ לעיל, ועיין מה שכתבו התוספ' בברכות (דף כ') ולמ"ד דטומאה דחוי' בצבור ג"כ ל"ק די"ל דס"ל כרב אשי בזבחים שם דע' דוחה ל"ת שבמקדש אכן אין זה מספיק דמלבד דלפ"ז יקשה כקושיתינו על תירוצם הראשון ביומא דרבא ס"ל ט"ד בצבור, גם לתירוצם השני אכתי יקשה לרבא מדחיית פסח לטומאה דבפסח גם לתירוצם השני ס"ל לרבא דט"ד בצבור, אבל י"ל ע"פ מש"כ התוספ' בזבחים שם דאיך פריך וליתי פ' ולידחי ל"ת דשבירת עצם הא בפי' גלי קרא דלא דחי, ותרצו דקושית הש"ס היא דליגמר מיני' דאין ע' דוחה ל"ת כלל אע"כ דל"ת דמקדש שאני ע"ש, ולכן לא קשה מטומאה די"ל דשאני התם דגלי קרא דע' דוחה ל"ת שבמקדש וא"ל דליגמר מיני' דאדרבא גמרינן משבירת עצם לחומרא דלא דחי

בתוספ' ד"ה גדילים. ותימא מנלן: הרמב"ם (ריש ה' ציצית) כתב דמנין החוטין אינו מן התורה, והכס"מ תמה עליו מסוגיא דהכא דיליף כן מגדילים והניח בצ"ע, ולענ"ד י"ל שלהרמב"ם הוקשה קושית התוספ' במנחות (דף ל"ט) בד"ה וההוא שהקשו דלרבב"ח מנינא מנא לי' ע"ש שהניחו בתימא, אבל י"ל דשם (דף מ"א) ת"ר כמה חוטין הוא נותן ב"ש אומרים ד' וב"ה אומרים ג', וע"ש בתוספ' שכתבו בחד תירוץ דב"ה לא דרשי גדילים, ולפ"ז י"ל דזה ג"כ טעם דרבב"ח דלא דרש גדילים מדד"ה לא דרש לי' ולרב צ"ל דהך ברייתא לא שמיע לי', ולכן א"ש הא דפסק הרמב"ם שאין לחוטין חנין מן התורה דהוא פסק כרבב"ח דברייתא מסייע לי', ולפ"ז מה דקאמר ב"ה כמה חוטין הוא מתן ע"כ אינו רק מדרבנן או מד"ס כיון דלא מקרא קדרש והשתא מה דפריך הכא דצריך גדילים למנין נקט הדרשה אליבי' דרב אבל מכ"מ גם לרבב"ח ק' דצריך להא שמותר לעשות ג"כ גדיל וכחו שדרש שם או גדיל או פתיל, ועכ"פ מתורץ בזה קושית התוס' דכאן דכאו דלרבב"ח המנין דשמנה אינו מן התורה כלל כמו כן גם לרב י"ל דמה שעשו האמוראים ח' חוטין זה אינו רק מדרבנן דמדאורייתא באמת בד' סגי

בד"ה ואכתי זה עם זה: במה שכתבו התוספ' לעיל (דף ד' ד"ה אבל) דשעטנז נמי משמע לשון תערובות ע"ש מתורצת קושיא זו

בד"ה עד שיהא. ועוד דבנדה פרק האשה: ע"ש בנדה שהקשו התוספ' עוד לפי' רש"י ל"ל נוז לאריגה הא מיחדיו ידעינן ב' תכיפות וכש"כ אריג, ולענ"ד י"ל שיטת רש"י דס"ל כדעת הטור בי"ד (סי' ש') דב' תכיפות לא הוי חיבור עד שיקשור ובאריגה ודאי לא בעינן קשירה, ולכן י"ל כיון דשוע טוי ונוז משמע ב המינים יחי ואעפ"כ כתיב קרא להתיר כלאים בציצית וגם מדכתיב נוז לארוג אע"ג דכבר כתיב יחדיו בזה גלי רחמנא דמה דבעינן שוע וטוי ביחד זה דוקא אם החבור הוא ע"י אריגה שהיא תכיפות בלי קשירה אבל אם החבור הוא ע"י תכיפות עם קשירה דנפקי מיחדיו בזה אסור גם בלא שוע וטוי ב' המינים יחד דהא שוע וטוי גבי נוז כתיב דוקא ולא גבי יחדיו דמיני' אתי האיסור בב' תכיפות, ובזה מתורץ מה שהקשו התוספ' דכלאים בציצית היכי משכחה לה דכיון דהתם החבור הוא ע"י תכיפה וקשירה דאתו מיחדיו א"כ הוי כלאים אפילו בלא שוע וטוי יחד, וגם מה שהקשו ל"ל נוז לאריגה הא ידעינן מיחדיו, מתורץ שפיר לפי דברינו שהרי בנוז אחרי שהוא שוע וטוי יחד סגי באריגה בלא קשירה למהוי כלאים אבל בשתי תכיפות דאתיין מיחדיו בעינן קשירה דוקא אבל נגד זה הוי כלאים גם בלא שוע וטוי יחד דבנוז דוקא כתיב שוע וטוי ולא גבי צמר ופשתים יחדיו דהכי אשמעינן קרא לא תלבש שעטנז צמר ופשתים וגם לא צמר ופשתים יחדיו, והשתא לפ"ז ממילא מתורצים ג"כ שני הקושית שהקשו התוספ' על רש"י במה שפי' שנוז הוא ארוג דמ"ש דשוע וטוי הוא כל א' לבדו ונוז לתרווייהו דז"א שהרי לפי' רש"י גם שוע וטוי הם ב' ביחד, וגם מתורץ מה שהקשו מנדה שהרי לפי' רש"י בנוז שהוא ארוג בלא נוז אי אפשר להיות כלאים, דלרש"י לשיטתו לא קשה כן כיון דפירש דשוע וטוי הם ב' מינים יחד שפיר י"ל דבשוע או טוי ב' המינים יחד אפילו בלא אריגה הוי כלאים, והרי לפי הנראה גם התוספ' לא הקשו קושיות הללו על פי' רש"י בנוז רק אחר שהשיבו על פירושו שאי אפשר לפרש שוע וטוי ב' המינים יחד אבל לאחר שיישבת פירושו בזה ממילא ל"ק ג"כ מה שהקשו על פירושו בנוז, וע"פ דברינו מתורץ ג"כ לפי' רש"י מה שהקשו התוספ' לעיל (דף ד' בד"ה ואמר רחמנא) דאימא דהתורה איירי בלא שוע וטוי ע"ש, דהשתא א"ש שהרי בכלאים בציצית שהוא בשתי תכיפות עם קשירה הוי כלאים אפילו בלא שוע וטוי כיון דמיחדיו אתי: