ערוך לנר יבמות טו

מתעלם נילף מכבוד או"א אע"כ דכוונת הכתוב שלא נילף ע' ול"ת שאינו שוה בכל דלא נדחו. ואין לומר א"כ ראשו בנזיר ל"ל הא שפיר מוכח מב"כ הבכ"א דבעלמא דוחה לל"ת וע' דזה אינו דמזה לא שמענו רק דומיא דטומאת כהן שאינה שו' בכל ולכן צריך ראשו בנזיר דדחי אפילו השו' בכל. אכן זה שייך דוקא אי כתיבי תרווייהו אבל אי לא הוי כתיב רק חד מינייהו שפיר הוי מצילו למילף מיני' דאין ע' דוחה ל"ת וע', ולכן שפיר פריך בש"ס ל"ל והתעלמת הא אין ע' דוחה ל"ת וע' דאין לומר דנילף מזקנו דדחי ע' ול"ת שא"ש בכל, דעל זה י"ל כמו שהקשו התוספ' למטה אדילפינן מזקנו דדחי אדרבא נילף מכבוד או"א דלא דחי וכן אפכא מקשה שפיר ל"ל קרא דאין כבוד או"א דוחה לטומאת כהן הא אין ע' דוחה ל"ת וע' דא"ל דנילף מזקנו דדחי דז"א דהא אי ליכא למילף מכבוד או"א דלא דחי ע' לל"ת וע' ע"כ מוקמינן והתעלמת לכהן והיא בביה"ק ולכן ליכא למימר דנילף מזקנו דדחי דנימא אדרבא נילף מוהתעלמת דלא דחי ולכן פריך בש"ס שפיר קרא בכבוד או"א ל"ל ובזה לא שייך דאכתי מאי פריך קרא ל"ל דלמא כתיב קרא כי היכי דליהוי ב"כ הבכ"א דאין מלמדין דא"כ יקשה זקנו ל"ל הא שפיר ידעינן מדאצטריך והתעלמת ולא ילפינן מכבוד או"א דבעלמא דוחה ל"ת וע' שאינו שו' בכל, ובזה לא שייך מה שכתבנו לענין נזיר דצריך לשו' בכל דהא גם זקנו בכהן אינו שו' בכל ואין לומר דלעולם כתיב והתעלמת לכהן כי היכי דליהוי ב"כ הבכ"א ואם אינו ענין זקנו לל"ת וע' שאינה שו' בכל תנהו ענין לשו' בכל, דז"א דא"כ יקשה הא קיימא לן בכל דוכתי' דאין ע' דוחה ל"ת וע' השו' בכל וכמו דמקשה לענין נזיר, ומתורצים בזה כל ד' קושיות התוספ', ועיין מש"כ לקמן בתוספ' ד"ה לגמור

בא"ד. אבל גבי אלמנה לכה"ג: דבריהם צ"ב מה חילוק יש, ופי' דבריהם נלענ"ד דלאו שאינו שו' בכל שייך היכא שיותר הם אותם שאין נוהג בהם המצו' מאשר שנוהג בהם כגון מצות טומאת כהנים דליתא בנשים כלל וגם באנשים לא הוי רק בכהנים או היכא ששוין אותן שאינה נוהגת בהן לאותן הנוהגת בהם כגון מלות הקפה דלא נוהגת רק בחצי ישראל דהיינו באנשים ובהחצי האחר גבי נשים אינו נוהג אבל איסור אלמנה לכה"ג כיון שהאשה ג"כ עבידה איסורא יותר הם אותן שנוהג בהן מאותן שאינו נוהג בהן דהא גבי חצי ישראל דהיינו גבי נשים נוהג דכולן ראויין להיות אשת כה"ג לנהוג בהן איסור זה וגם גבי אנשים נוהג במקצת דהיינו אצל כהנים דהם ראוים להיות כה"ג שינהוג בהם איסור זה והוי האנשים מישראל שאין נוהג בהם איסור זה מיעוטא ולכן שפיר מקרי ע' השוה בכל כיון דנוהג ברוב ישראל

בא"ד ומיהו לא יתיישב טעם זה: גם רש"י כתב שם בחולין דתי' זה דמשום שלום בית ל"ש רק למ"ד מצורע בימי חלוטו אסור בתה"מ, והנה שם ודאי א"ש דתליא בפלוגתא זה כיון שלוקח הצפרים לטהר כשיוצא מימי חלוטו לימי ספירו לכן אם לא יטהר בהם ישאר בטומאת ימי חלוטו ויהיה אסור בתה"מ עד שימצא אחרים ואיכא ביטול ש"ב, אבל מש"כ התוספת כן אהכא ק' דהא ראשו וזקנו גבי גלוח שני כתיבי כשיוצא מימי ספירו לימי טהרה ולפי המבואר במ"ק (ד' ז') בימי ספירו לכ"ע אסור בתה"מ א"כ כשאין לו היתר לגלח ישאר לעולם בימי ספירו דהגלוח מעכב כמש"כ הרמב"ם (ה' טומאת צרעת פ' י"א) וע"ש בראב"ד ובכ"מ והוי בזה בטול תה"מ לכ"ע ואיך כתבו התוספ' דתלי זה בפלוגתא, ונ"ל לפי מה שהביא הר"ש (בנגעים פ' י"ד) הת"כ דילפינן מגז"ש דכל שערו דפרט לבית הסתרים דאתיא מואת גבות עיניו דכתיב בגלוח שני הוי בגלוח ראשון ג"כ ע"ש, והשתא כיון דאין גז"ש למחצה גם מה דאתיא מראשו וזקנו דבגלוח שני ילפינן לגלוח ראשון ג"כ, ולכן שפיר הקשו התוספת דנילף מגלוח ראשון דע' דוחה ל"ת ועשה שאינה ש"ב וע"ז לא שייך דהותר משום שלום בית דהא למ"ד מצורע בימי חלוטו מותר בתה"מ ליכא בזה משום ש"ב

אכן ליישב זה י"ל ע"פ מה שראיתי בש"מ בנזיר בשם ה"ר עזריאל דאף למ"ד מצורע ב"ח מותר בתה"מ מ"מ אירא שלום בית קצת דקודם תגלחת שהוא משולח לב' מחנות אף שהוא מותר בתה"מ מ"מ שמא לא תתרצה אשתו ללכת אליו הואיל ומשולח הוא ויתגנה בעיניה עכ"ל, ולדבריו נ"ל דמה דנקט הגמרא בחולין ואסור בתה"מ ומפרש שם רש"י דקאי להך מ"ד דמצורע ב"ח אסור בתה"מ שהגמרא נקט הפשוט יותר דלהך מ"ד מרווח טפי דהוי בזה ש"ב, ועפ"ז מיושבין שני קושיות עצומות שראיתי בשו"ת שאגת אריה וסי' ל"ג) שהקשה אסוגיא דחולין שלפי מה דמסיק שם אכתי יקשה להך מ"ד דב"ח מותר בתה"מ קרא דתשלח ל"ל, ועוד הקשה דהא בגמרא מקשה שם לר' יהודה ג"כ וא"כ מה משני אליביה שהרי הוא ס"ל במ"ק מותר בתה"מ, אבל לפ"ז א"ש כיון דלהך מ"ד איכא ג"כ שלום ביר כסברת ה"ר עזריאל

בד"ה ליגמר. שכן הכשר מצוה: תירוץ זה ל"ש רק להתוספת לשיטתם לקמן (ד' ו') דזה קולא הוא אבל לפי' רש"י שם אדרבה חומרא הוא וא"כ כש"כ שנוכל לילף מכבוד או"א דאע"פ שחמיר לא דחי, ולכן לשיטת רש"י י"ל קושית התוספת זו כמו שכתבתי לעיל

בא"ד. וא"ת אכתי אם באת: מלבד מש"כ לעיל לענ"ד י"ל קושיא זו ע"פ מה שיש לדקדק בסוגיא דב"מ שם אמה דמקשה דלכהן והיא בביה"ק ל"ל קרא דאין ע' דוחה ל"ת וע' ולכן מוקי לזקן ואינו לפ"כ, דאכתי מנ"ל דאתי להא דילמא אתי' קרא לנזיר והיא בביה"ק דליכא ע' רק ל"ת דא"ל דגם בטומאת נזיר איכא ע' דככל היוצא מפיו יעשה שהביא הרמב"ם בהל' נזירות (פ"א), דז"א דהך ע' ע"כ אינה לענין מצות חלוקות שבנזיר דאל"כ יקשה על הרמב"ם שהבאתי לעיל שכתב טעם שמותר לנזיר לגלח מפני שימי חלוטו אינן עולין לו לא הוי הע' דקדוש יהי' גדל פרע ולא נשאר רק הל"ת דתער לא יעבור ומה בכך הא אכתי איכא ע' ג"כ דככל היוצא מפיו יעשה אע"כ דזה אינו ע' רק על הנזירות בכלל אבל לא למצות נזירות בפרט, וכ"נ ממה שבגלוח דנזיר כ' הרמב"ם (שם) דאיכא ע' ג"כ ולענין טומאה לא כתב כן וא"כ ק' כנ"ל, וצ"ל דזה נראה להש"ס דוחק שנאמר דגלי לן קרא דאין ע' דהשבה דוחה ל"ת דטומאת נזיר נגד הכלל רע' דוחה ל"ת ולכן יותר סברא לאוקמי' קרא בזקן ואינו לפ"כ, וה"ה י"ל ג"כ הכא אקושית התוספ' דאי ילפינן מנזיר דע' דוחה ל"ת וע' אז לא מוקמינן והתעלמת לכהן כיון דנוכל לאוקמי בזקן ואינו לפ"כ ולא נצטרך לדחות הכלל דע' דוחה ל"ת וע' כדילפינן מנזיר

בד"ה שכן ישנו, מינייהו במה הצד: בנזיר תרצו על זה דאיכא למיפרך מה לע' דמצורע שכן יש משום שלום בית וכ"כ הריטב"א כאן, והא דלא ניחא להו להתוספ' הכא לתרץ כן אפשר מפני שאכתי יקשה למ"ד ב"ח מותר בתה"מ כמו שכתבו לעיל ומיהו לא יתיישב וכו', א"נ י"ל ע"פ מה שכתבתי לעיל דלענין מצורע נזיר לא שייך טעם דש"ב דאכתי נילף מנזירה מצורעת דבה ליכא משום ש"ב דמותרת בת"ה

בא"ד. דהוי כמו ב' כתובים: ובזה מתורצת גם קושיא הראשונה דנילף מכהן ונזיר במה הצד שהרי עם מילה כל א' ה"ל ב"כ הבאים כאחד: בא"ד. דכלאים בציצית: ק"ק אכתי היאך מתורצת קושיא זו לפום מה דס"ד דגמרא השתא דבאמת לית לן למילף מכלאים בציצית לרבנן דר' ישמעאל, וגם על תירוץ קמא דהתוספ' קשה דאכתי ק' קושיתם לר' יהודה דס"ל ב"כ הבכ"א מלמדין, אכן אם נאמר ב' התירוצים יחד מתורץ לכל צד דלר' יהודה ל"ק די"ל דס"ל כר' ישמעאל וידעינן דלא נילף דחיית ע' ול"ת מכהן ונזיר ומילה בצרעת דא"כ ל"ל קרא לכלאים בציצית ולרבנן דר' ישמעאל לס"ד דהגמרא ג"כ ל"ק דנילף ע' ול"ת מהני די"ל כתירוץ קמא דה"ל ב"כ והם ס"ל כרבנן דר"י דאין מלמדין

ע"ב בגמרא תכיפה אחת אינה חבור: המהר"ם הקשה לפי' ריב"ן שהיא ג"כ פי רש"י דלפנינו יחדיו לשתי תכיפות ל"ל דבלא תכיפה נמי הוי שעטנז כיון דשוע וטוי יחד וא"ל דתכיפה הוי כאלו טווי יחד דא"כ גם התוספ' לא מקשי מידי ע"ש שהניח בקושיא, ולענ"ד י"ל דשפיר צריך יחדיו שהרי ע"י שוע וטוי ב' המינים יחד עדיין אין כאן שעטנז דעוד בעי נוז שהוא ארוג לפירש רש"י ולכן גלי קרא ביחדיו דאם לא ארג רק חבר בשתי תכיפות הוי חבור ג"כ אבל ט"י תכיפה א' לא ולכן א"ש דצריך יחדיו אבל מכ"מ התוספ' הקשו שפיר דכיון דאפילו שיע וטוי לא משכחת בכלאים בציצית א"כ לא הוי כלאים כלל: