ערוך לנר יבמות קנא

דהתם הביאה בעצמה אינה רק הכשר מצות פרי' ורבי' וא"כ העראה דלא יוכל להוליד אינה מצוה כלל אבל הכא הביאה היא המצוה א"כ כל מה שעושה לגמור הביאה שייך להמצוה אף שלא נגמרה להיות נקנית לו עד גמר ביאה והוי דומיא דהשבת אבדה דבלקיחת האבדה מתחלת המצוה ובהשבתה נגמרת

שם א"ל רבא משכבי אשה כתיב: ק"ק מאי קושיא הא גם לענין שפחה חרופה ממעטינן משכבת זרע שלא כדרכה דפטור אף דלענין שאר ח"ל דרשינן משכבי אשה לחייב גם אשלא כדרכה כדאמרינן (ספ"ב דכריתות) וי"ל דהכי קפריך דודאי אי בבא על אשת איש פטור שלא כדרכה אין קושיא די"ל דגזיה"כ הוא אבל כיון דבא"א חייב אביאה שלא כדרכה אין סברא לומר דדוקא בביאה כדרכה תאסר סוטה לבעלה ויבדקו אותה המים ובביאה שלא כדרכה לא דמ"ש האיסור שעושה כשתזנה שלא כדרכה מהאיסור שעושה בזנות כדרכה, ובזה י"ל ג"כ מה שהקשו התוספ' בסוטה (כ"ו: בד"ה אלא למ"ד העראה) ע"ש, די"ל ג"כ דהכי קפריך כיון דלמ"ד העראה זו נשיקה חייב בבא על א"א בנשיקה מהיכא תיתי לא יבדקו אותה המים ולא תאסר לבעלה ע"י נשיקה

שם אלא למ"ד זו נשיקה מא"ל: ק"ל לפי מש"כ דרק אביי לשיטתו דס"ל משמש מת בעריות חייב צריך לאוקמי' שכבת זרע דסוטה למעט נשיקה א"כ מאי קושיא דלמא אביי סובר באמת העראה זו ה"ע ועוד דלאביי לשיטתו ע"כ מוכח דס"ל כן מדהוצרך לתרץ בסנהדרין (ע"ד.) ביכול להציל באחד מאבריו ואי ס"ל העראה ז"נ קושית הש"ס שם מעיקרא ליתא כמו שמתרץ באמת ר"ח שם וי"ל דסוגיא דהכא היא סוגיא דסוטה (דף כ"ו) ושם אשמואל קאי ואשמואל לשיטתו פריך שפיר דס"ל העראה ז"נ וכמש"כ התוספ' שם

שם כי אתא רב שמואל בר יהודה אר"י: לפ"ז יש כאן ג' פלוגתות לשמואל העראה ז"נ וה"ע הוא גמר ביאה וכן לרבב"ח אר"י אבל לרב דימי ורבין אר"י העראה זו ה"ע ולפי אוקמתא דש"ס שוין לשמואל ושמואל להם דמנשיקה עד ה"ע ועד בכלל העראה הוא ולרב שמואל ב"י אר"י נשיקה לאו כלום והעראה זו ה"ע והרמב"ם פסק כוותי' וכתב ה"ה הטעם דהלכה כר"י לגבי שמואל, ולא זכיתי להבין דעתו דאטו רב דימי ורבין מי לא אמרו ג"כ בשם ר"י והי' טוב יותר להשות דעת ר"י לדשמואל ולפסוק כוותי' ובפרט אחרי דטרח בש"ס לאוקמי' כן והי' לו להרמב"ם לפסוק דמנשיקה עד ה"ע העראה הוא והוא פסק נשיקה לאו כלום הוא אבל נראה דראית הרמ"ם היא מהא דפריך לעיל היניחא למ"ד זו הכנסת עטרה אלא למ"ד זו נשיקה מא"ל ואי ס"ד דמנשיקה עד ה"ע העראה הוא אפילו למ"ד זו ה"ע לא אתיא שפיר וכיון דאביי תירץ הכי ע"כ ס"ל דהעראה זו ה"ע ונשיקה לאו כלום הוא וכן מוכח מסוגיא דסנהדרין הנ"ל מדהוצרכו כולהו אמוראי לאוקמי שם באוקמתות ואי ס"ד דנשיקה ג"כ העראה הוא קושית הש"ס מעיקרא ליתא אע"כ מוכח דלכולהו אמוראי העראה זו ה"ט ונשיקה לאו כלום הוא וא"ש פסק הרמב"ם, שוב ראיתי בריטב"א שכתב דלפי המסקנא לא משוינן פלוגתא בין תלמידי ר"י וליכ' רק ב' פלוגתות ובזה ג"כ שיטת הרמב"ם א"ש

שם ברש"י ד"ה כדאמרן. דבעינן גמר ביאה: ק"ק ל"ל לרש"י למיתלי באשם לפרש תחייב נמי שפחה חרופה הכא מלקות בהעראה דהא הוא מייתי אשם והיא לוקה והרי אדרבא שכבת זרע סמוך יותר לבקורת תהי' דאיירי במלקות דידה וא"ל דהיא באמת נלקה בהעראה ז"א דהא אמרינן כל היכי דהוא אינו מביא אשם היא אינה לוקה וגם מדברי הרמב"ם (בפ"ג מהל' א"ב) נראה דפטורה בהעראה, וכן נראה גם מדברי רש"י לעיל (ע"א) במש"כ בד"ה שפחה וז"ל ושפחה שאינה חרופה בהעראה מחייב ע"ש מכלל דשפחה חרופה פטורה בהעראה, וי"ל כיון דבסוף (פ"ב דכריתות) פליגי תנאי מה היא שפחה חרופה אי שפחה גמורה המאורסת לעבד עברי או חצי' שפחה וחצי' בת חורין המאורסת לע"ע והנה למ"ד דשפחה גמורה היא יש בה ב' איסורים האחד מלא יהי' קדש כשפחה גמורה והאחד לתא דאשה איש כיון דמאורסת לע"ע א"כ כשבא א' על שפחה חריפה אף דהוא אינו אלא באשם היינו משום האיסור שנוסף בשפחה חריפה יותר משפחה בעלמא על זה הוא באשם והיא במלקות אבל מכ"מ לאו דלא יהי' קדש במקומו עומד ללקות עליו אם התרו בו עליו דמי גרעה משפחה דעלמא כיון דאיכא בה ג"כ לתא דא"א וא"כ מה דאמרינן דאשפחה חרופה אינו חייב בהעראה הוא ג"כ רק משום שפחה חרופה אבל מכ"מ משום לא יהי' קדש לוקה אהעראה וכן מה דמקשינן היא והיא זה ג"כ להך עונש דנוסף בה משום שפחה חרופה אבל למ"ד דשפחה חרופה היא חצי' ב"ח אז אין אצלה איסור לאו דלא יהי' קדש כלל כיון דאינה עוד שפחה גמורה, וא"כ י"ל דרש"י מפרש הכא להך מ"ד דשפחה גמורה היא ולכן לא הי' יכול לפרש דאתי שכבת זרע למעט דהוא אינה לוקה אהעראה דהא ודאי היא לוקה משום לאו דלא יהי' קדש אהעראה וכן הוא נמי לוקה אהעראה רק דאשם אינו מתחייב אבל הרמב"ם דפסק שהיא חצי' ב"ח א"כ ליכא אצלה איסור רק דשפחה גמורה לכן פסק שפיר דאינה חייבת מלקות אהעראה, וכן מש"כ רש"י לעיל ושפחה שאינה חרופה בהעראה מחייב משמע דחרופה פטורה לגמרי בהעראה הוא ג"כ אליבי' דהך מ"ד דחצי' ב"ח, ואף דלפי מה שכתבת לעיל קאי סוגיא דלעיל למ"ד דשפחה גמורה היא מכ"מ י"ל דרש"י נקט אינה חרופה דהיא לכ"ע בהעראה, אכן אכתי יש להקשות אמה שכתב רש"י כאן מלקות בהעראה עכ"ל שהרי אי לא הוי כתיב שפחה חרופה לא הוי ידעינן כלל דבהעראה יש מלקות שהרי ח"ל ילפינן מדאצטריך ש"ח, וי"ל ע"פ דברי הרמב"ן שהבאתי לעיל דלפי המסקנא נוכל למילף ח"ל מח"ל דכהונה

שם בתוספ' ד"ה אשה לבעלה. ולא קני בהעראה: לפי מש"כ התוספ' בקדושין (י"ג.) משמע דאיכא למ"ד דלא יליף גז"ש דקיחה קיחה משדה עפרון, ובהא א"ש מה דק' בסוגין ומה שהעירו גם התוספ' לקמן קצת איך ילפינן הכא העראה מגז"ש דקיחה קיחה הא קיחה הוא כסף, ולפ"ז א"ש די"ל דש"ס דהכא אזלא אליבי' דהך מ"ד דלא יליף קיחה קיחה משדה עפרון אלא יליף קדושי כסף מויצאה חנם, ולפ"ז גם קושית התוס' דהכא יתיישב שפיר די"ל דהש"ס דקדושין אזלא אליבי' דמ"ד דיליף קיחה קיחה משדה עפרון ולדידי' לית לי' קרא אהעראה

בד"ה קיחה קיחה. וי"ל דאינו מופנה לגז"ש: עיין במהרש"א שהקשה הא לא בעינן רק מופנה מצד א' ותירץ דהך דאשה ודאי מופנה דאל"כ לא מקשו התוספ' מידי לקמן אלא דאיכא חד פירכא ומופנה מצד א' למדין ומשיבין, אכן לכאורה אכתי ק' לר' ישמעאל דס"ל בנדה (דף כ"ב) דמופנה מצד א' למדין ואין משיבין א"כ ובעלה ל"ל, ובפשטות י"ל דהרי בקדושין (ט':) פליגי ר"י ור"ל דמר יליף ביאה מובעלה ומר מבעולת בעל וכל א' מוקי אידך קרא לדרשה אחרת ע"ש, וא"כ לר' ישמעאל י"ל דס"ל כב' הדרשות שם ובאמת לא מיותר קרא אביאה, אבל לולא דברי המהרש"א הי' נ"ל דלעולם הך דאשה ג"כ לא מופנה וכיון דהך דיבמה לא מופנה א"כ לא מופנה כלל והא דילפינן מעריות משום דהך קיחה דעריות מופנה ומכ"מ הקשו התוספ' שפיר דנילף מח"ל דכהונה דע"כ מוכח דהך דח"ל דכהונה מופנה דאי לא מופנה איך ילפינן לי' מעריות אף דהך דעריות מופנה מכ"מ הרי רבנן ס"ל בנדה (שם) דמופנה מצד א' למדין ומשיבין והרי הכא ודאי יש להשיב דהא ח"כ ודאי חמירי טובא מח"ל דכהונה דהא אפילו מח"ל גרידא לא ילפינן ח"ל דכהונה דחמירי מינייהו כיון ששוה בכל וכש"כ דמח"כ לא גמרינן להו אע"כ דהך דח"ל דכהונה ג"כ מופנה ובמופנה מב' צדדים לכ"ע למדין ואין משיבין ולכן הקשו התוספ' שפיר דנילף אשה לבעלה מח"ל דכהונה דלענין הא לא שייך למיפרך ושפיר נוכל למילף גם במופנה מצד א' אבל מיבמה ליכא למילף כיון שאינו מופנה כלל

בד"ה לאחר מיתה. היינו מהך דרשא דהכא: עיין בב"ב (קי"ד:) דלא כתבו התוספ' כן ובמה דתלו ב' השיטות י"ל דהתוספ' דהכא לא גרסו הואיל לאחר מיתה אלא דסד"א לאחר מיתה וכו' וא"כ כי קאמר קמ"ל הכי קאמר קמ"ל דלאחר מיתה לא מיקרי שארו אבל התוספ' בב"ב י"ל דגרסו כגרסת הרי"ף והרא"ש דכאן הואיל דלאחר מיתה א"כ פשיטא לי' דמקרי שארו לכל מילי וקמ"ל רק לענין אשת איש דלא מחייב, ובזה יש