ערוך לנר יבמות קנב

לפרש ג"כ פלוגתת הרמב"ם והראב"ד (ה' א"ב פ' ט"ז) דהרמב"ם פסק שם דכה"ג אסור לישא ב' נשים והראב"ד השיגו מויקח לו יהיודע נשים שתים וה"ה יישב הרמב"ם די"ל דשניי' לאחר מיתת הראשונה נשאה ע"ש

בא"ד. וא"ת דבפ"ד מיתות ממעט משמש מתה: לכאורה י"ל ביישוב קושיא זו כיון שרק למ"ד משמש מת בעריות חייב מוקי קרא דשכבת זרע פרט למשמש מתה א"כ רבא דמוקי שם בסנהדרין קרא דגם שניהם למתה לשיטתו אזיל דהוא ס"ל בשבועות (דף י"ח) משמש מת בעריות פטור אלא דלא ניחא להו להתוספ' דרבא כתנאי אמר למלתי'

בא"ד. אפילו כמ"ד משמש מת בעריות פטור: לכאורה קשה לאביי דהא מ"ד התם דלא בעינן שניהם שווין ומוקי ומתו גם שניהם למעשה הורדוס ע"כ ס"ל דמשמש מת בעריות פטור ולמ"ד דבעינן שניהם שוין ג"כ לא מוכח דס"ל חייב דהא י"ל דס"ל מעשה הורדוס לאו כלום כמש"כ התוספ' ועכ"פ אביי כתנאי אמרה למלתי' וי"ל דאביי לשיטתו אזיל ורבא לשיטתו אזיל דהא רבא מתרץ הכא פרט לשקנא דרך אברים ואביי הקשה פריצותא אסר רחמנא וא"כ י"ל כיון דרבא הוא דמתרץ שם בסנהדרין פרט למעשה הורדוס א"כ רבא לשיטתו אזיל דמוקי קרא דהתם למעשה הורדוס ושכבת זרע בסוטה למעשה חדודים ושכבת זרע דאשת איש לפרט משמש מת בעריות דפטור אבל אביי י"ל דבאמת מתרץ שם דלפרט למעשה חדודים אתי קרא דומתו גם שניהם ושכבת זרע דא"א פרט למשמש מתה ולכן כשרצה רבא לאוקמי הכא שכבת זרע דסוטה למעשה חדודים הקשה פריצותא אסר רחמנא פי' דכבר ידעינן מקרא דהתם דליכא איסור ומקרא דהתם פשיטא לי' לאביי הכא כמש"כ התוספ' לקמן אבל לרבא לשיטתו באמת ל"ק קושית אביי כיון דהוא מוקי ומתו גם שניהם למעשה הורדוס שפיר מצריך שכבת זרע למעט מעשה חדודים

בד"ה אינו חייב. למעוטי העראה אלא שלא כדרכה: לכאורה אין מזה ראי' כ"כ די"ל דסוגיא דשם דממעט תרווייהו משכבת זרע ס"ל העראה זו נשיקה ומכ"מ ל"ק למ"ד העראה זו ה"ע מנ"ל העראה בח"ל כיון דליכא למילף מדאצטריך שכבת זרע בשפחה חרופה די"ל דהוא יליף מק"ו מח"ל דכהונה כמש"כ הרמב"ן וכנ"ל אבל מכ"מ כבר כתבתי במ"א ראי' לשיטתם מגמרא דקדושין (ע"ח.) דאל"כ יקשה לאביי שם קושית הש"ס דמקשה שם לרב יהודה א"ר ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו דלא שייך אליבי' תי' הגמרא בלא גמר ביאתו כיון דמסוגיא דסנהדרין מוכח דאביי ס"ל העראה זו ה"ע וכנ"ל, ומה שכתבו התוספ' עוד פה דלא בעינן בשפחה חרופה הוצאת זרע ממש לא משמע כן בירושלמי דפירקין דקאמר שם בש"ח עד שיפלוט ע"ש

דף נ"ו ע"א בגמרא ביאה שהבעל מאכיל בה: הרי"ף פסק דגם לענין העראה פליגי והרשב"א הקשה עליו מהיכי תיתי לא תקנה העראה ביבמה לכל מילי כיון דקונה גם באשה ועוד הקשה דהכא אמרינן כל ביאה שהבעל מאכיל וא"כ העראה בכלל דקונה ג"כ בבעל, ונ"ל דהרי"ף לשיטתו אזיל דהוא תירץ אמה שהקשו כל הראשונים דהכא אמרינן דהעראה קונה באשה ובקדושין מסקינן דסוף ביאה קונה דהכא איירי בביאה שאחר קדושין והתם בביאה בלא קדושין ע"ש וא"כ ביבמה שיש זיקה דגריעי מקדושין יש סברא לדמות לכאן ולכאן וא"כ שפיר י"ל דס"ל לשמואל דלא קני לכל מילי דהוי כמו ביאה בלא קדושין דלא קני באשה בהעראה, וגם א"ש הא דקאמר כל ביאה שאין הבעל מאכיל דבהעראה לחוד אין הבעל מאכיל לשיטת הרי"ף, והנה הרמב"ם פסק ג"כ כהרי"ף דלענין העראה נמי פליגי, ואם הרמב"ם פסק ג"כ כהרי"ף דהעראה בלא קדושין לא קני באשה עיין במשנה למלך (הצ' איסורי ביאה פ' י"ז) שהאריך בזה

שם אלא מעתה בת ישראל. ק"ק מאי קושיא דלמא להקל בדאורייתא לא אמרינן הואיל שכבר אכלה אבל לענין נשואי חרש מהני כיון דאין כאן רק איסור דרבנן דמדאורייתא אכלה משעת אירוסין

שם ברש"י ד"ה משום רבנן. היכי דנולד לה בן מודו: לכאורה אין בזה חדוש כלל ולא ידעתי למה לא פירש לאשמעינן דאפילו במת הבן אינה אוכלת לרבנן לאפוקי מסברת רבה דהואיל שכבר אכלה

שם בתוספ' ד"ה לדברים האמורים. ובירושלמי איכא פלוגתייהו: אם בהעראה נמי פליגי א"כ לשמואל גם העראה לא קני לכל דבר, ובזה יש לתרץ מה שהקשינו לעיל על מה שהקשו התוספ' דל"ל קרא דנקנית אשה בביאה נילף מקיחה דיבמה ותירצו דאינו מופנה לגז"ש והקשינו דאכתי ק' לפי מה דאמר שמואל בנדה דלר' ישמעאל מופנה מצד א' למדין ואין משיבין, אבל לפ"ז י"ל דלשמואל לשיטתו א"ש די"ל דהוא מוקי לר' ישמעאל כמ"ד דון מינה ומינה ולכן אי הוי גמרינן קנין ביאה באשה מיבמה לא הוי ידעינן דקני העראה באשה רק לענין מה דקני ביבמה ועיין בב"ק (כ"ה:)

בד"ה מן הנשואין. וה"ה דהוי מצי למינקט לענין ליורשה: בפשטות י"ל דנקט אכילת תרומה לרבותא דהא מדאורייתא ארוסה אוכלת בתרומה וא"כ הוי אמינא דלא שייך בזה לומר כי רבה רחמנא לאוקמי' במקום בעל אבל לאלומי מבעל לא דהא כי אוכלת בתרומה לא עדיפי בדאורייתא מבעל, גם לפמש"כ התוס' בסוטה (כ"ד:) דהחילוק בין נפלה מן האירוסין לנפלה מן הנשואין לא שייך רק לענין תרומה אבל לענין ליורשה לא בלא"ה א"ש הא דנקט אכילת תרומה דוקא אכן הפרת נדרי' אפשר דדמי לתרומה ששייך ג"כ שכבר היפר הבעל וא"ל דהא אפשר בלא נדרה דא"כ הכי י"ל ג"כ בשלא אכלה אע"כ כיון שהיתה יכולה לאכול קרינן לי' שכבר אכלה א"כ ה"ה ג"כ לענין נדר

בד"ה מת ונפלה. וא"ת ואתא אוכלת: למ"ד בכתובות (דף נ"ח) דלמשנה ראשונה הטעם משום שמא ימזוג י"ל דהך ברייתא אתי כמשנה ראשונה ואפילו לאידך מ"ד דגם למשנה ראשונה הטעם משום סמפון אלא דסבר בדיקת חוץ שמה בדיקה י"ל דאיירי שהי' לה בדיקת חוץ

בד"ה כל ביאה. אי ביאה אירוסין עושה: ק"ק דמה בכך דביאה אירוסין עושה הא מדאורייתא ארוסה אוכלת ורק מדרבנן אסורה משום סמפון וכיון דבא עלי' ליכא סמפון ואוכלת אפילו מדרבנן אפילו אי ביאה אירוסין עושה, ונ"ל דהתוספ' הכא אזלו בשיטת הרמב"ם שהביאו בקדושין (דף י' ע"ב בד"ה זו שביאתה) אבל לפי מה שפירשו שם דעת רש"י בלא"ה הכא אתי שפיר

ע"ב בגמרא ולאו הבא מכלל ע' ע': נ"ל דהכי קפריך ע"כ מוכח דלא לקי משום זונה וטומאה דאי ס"ד דלוקה א"כ ל"ל היא לאסור אשת כהן שנאנסה הא בלא"ה אסורה אלא ע"כ מדכתיב היא מוכח דליכא רק ע' וא"ל דלמא אתי היא לאסור בל"ת וע', די"ל כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בל"ת וע' כמש"כ התוספ' בחולין (פ"א.) וכן מוכח מסוגיא דשם (קט"ו.) ע"ש

שם ואיכא דאמרי אמר רבה וכו' מתיב ר' זירא והיא לא נתפשה: א"ל מאי קושיא כיון דלעיל (י"א:) פליג ר"י בן כיפר ורבנן דלרבנן סוטה נטמאה היא בלאו דטומאה אבל לריב"כ לא א"כ דלמא ברייתא אתיא כריב"כ ורבה כרבנן ס"ל די"ל דהא ע"כ גם רבנן דרשו היא למעט אשת כהן דאל"כ מנ"ל כלל לחלק בין א"כ לאשת ישראל לענין אונם כיון דהתורה התירה נתפסה מנ"ל דבא"כ אסור אע"כ מדכתיב היא וכ"כ רש"י וא"כ גם לרבנן לא הוי רק לאהבמ"ע

שם ברש"י ד"ה אשלא כדרכה. וגמר ביאה ביאה מיבמה: עיין במהרש"א שהביא דברי המהרש"ל שמחק הגירסא אכן הקשה דא"כ איך ס"ד למילף עריות מיבמה ותירוצו דחוק, ונלפענ"ד דודאי גם המקשן ידע דגבי עריות משכבי אשה כתיב אשלא כדרכה ומה שתירץ מאי וכן אשל"כ דעריות לא קאמר דעריות ילפינן מיבמה אלא דמתניתן קאמר דיבמה נקנית של"כ מקרא דולקחה ובעריות חייב אשל"כ ג"כ מקרא דמשכבי אשה אכן ע"ז פריך היאך נקט יבמה לעיקר ואגבי' תני ג"כ עריות הא אי לא דגלי קרא משכבי אשה גבי עריות לא הוי ידעינן כלל דביאה של"כ מלתא היא לענין קנין ביבמה ולרבות מולקחה ביאה של"כ ורק אחר דגלי בעריות ידעינן לרבות מולקחה ביבמה וא"כ יבמה הוא דילפינן מעריות ולא ה"ל למינקט עריות איידי יבמה