ערוך לנר יבמות קנ

היא כיון דע"י אותה ביאה נעשית בעולה והוכיחו כן מדאצטריך קרא להעראה ולא גמרינן מנערה המאורסה דאי אין מחייב אהעראה לא משכחת דין נ"ה כלל אע"כ כיון דע"י הך בעילה נעשית בעולה לא חשיבה בעולה וא"כ מאי פריך אדרבא מדגלי רחמנא דלמא להכי כתיב העראה בח"כ להוכיח מיני' הך סברא דלא חשיבה בעולה בכך שלא נטעה לחייב קנס אהעראה, וי"ל דראית התוספ' לקמן היא רק למ"ד העראה זו הכנסת עטרה דאז נעשית בעילה ע"י העראה אבל קושית הגמרא דהכא היא למ"ד העראה זו נשיקה דאז לא צריך לזה כמובן

ובזה א"ש מה דקשה לכאורה אמה שכתב הרשב"א מאי מתרץ א"כ לשתוק קרא משפחה חרופה הא צריך למעט שלא כדרכה כדאמרינן בכריתות ותירץ דסוגיא דהכא כרבנן דלא ילפי העראה ושלא כדרכה מחד קרא, ולכאורה אשתי אינו מספיק דא"ה יקשה לר' יהודה מנ"ל דח"ל בהעראה דהא לדידי' לא שייך תירוץ הגמרא, אבל לפ"ז א"ש די"ל דר' יהודה ס"ל העראה זו הכנסת עטרה וא"כ בלא"ה ל"ק קושית הגמרא כנ"ל, ולפ"ז צ"ל דמ"ד דהעראה זו נשיקה כתנאי אמר למלתי' ועיין מש"כ לקמן בזה

שם לשתוק קרא משפחה חרופה: עיין ברמב"ן שהקשה ל"ל קרא לח"ל לילף מח"ל דכהונה ומה שתירץ דאין עונשין מן הדין לא שייך לטעם שנתן המהרש"א בסנהדרין (פ"ז) להא דאין עונשין מן הדין דדלמא משום דחמיר לא סני בהך עונש דהא ודאי לא תחמיר בהעראה מבגמר ביאה דהא גם בגמר ביאה ליכא רק מלקות וצ"ל ע"כ כאידך תירוץ הרמב"ן דהא הך דשפחה חרופה לא מיותר דצריך אלגופא אבל ח"ל שאמת יש ללמוד מח"ל דאיסורי כהונה

ובזה א"ש מה שהקשתי לעיל לר' יהודה דלא שייך לדידי' תירוץ הגמרא דלשתוק קרא מש"ח כיון דצריך אשלא כדרכה א"כ לר' יהודה מנ"ל העראה בח"ל, ולפ"ז א"ש דר"י יליף באמת מאסורי כהונה

ובזה א"ש ג"כ מה דק' עוד לפי מה דאמרינן בגטין (דף מ"ג) וכ"כ גם רש"י בקדושין (דף ג') למ"ד דשפחה חרופה היא חצי' שפחה וחצי' ב"ח היא חצי שפחה וחצי אשת איש ע"ש וא"כ מנ"ל למילף משפחה חרופה שאר ח"ל הא אצטריך לגופא דה"א כיון דאשת איש בהעראה והיא חצי א"א ג"כ חייב בהעראה ולכן כתיב שבבת זרע אבל לעולם שאר ח"ל ג"כ בגמר ביאה דוקא, אבל לפ"ז א"ש די"ל דמ"ד דחצי' ב"ח באמת יליף מאיסורי כהונה וסוגיא דהכא למ"ד דשפחה גמורה היא וכן כראה מדברי רש"י דפי' שפחה כנענית המאורסת

שם ברש"י ד"ה לכרת נתנה. אא"כ הזהיר עלי': ק"ק הא במכות (י"ד:) מוכיח דכרת לא בעי אזהרה דהא פסח ומילה ענש אע"פ שלא הזהיר ואיך יפלוג ר' יצחק על זה, אכן באמת גם הרמב"ם בפי' המשניות ובספר המצות כתב כן דכרת בעי אזהרה וכבר הקשה עליו הלח"מ (הל' סנהדרין פ' י"ח) ובחידושי כתבתי יישוב לשיטה זו

שם בתוספ' ד"ה דיש לה. דלא נילף מאשת איש: א"ל איך שייך ליליף מא"א הא איכא למיפרך מה דפרכינן לעיל שכן אוסרה מתירה ע"י גט משא"כ בשאר עריות די"ל דהיא גופא ה"א דנילף גם בשאר עריות שע"י אישות להתירה כשנתגרשה אבל השתא דאית לן קרא דלאחר מיתה אסורה גם להתירה בגט ליכא למילף מאשת איש דמה לא"ח שמותרת ע"י גט משום דגם מיתת הבעל מתירה משא"כ בשאר עריות אבל ק"ק אכתי איך ה"א למילף מאשת איש הא איכא למיפרך מה דפרכינן לעיל מה לא"א שכן אינה שאר תאמר בשאר עריות שכן שאר וי"ל דלא הוי רק גילוי מלתא דלא מקרי אשתו לאחר מיתה וכעין מש"כ התוספ' לעיל לענין אחות, ועיין במהרש"א בקדושין (דף י"ג) שביאר למה לא כתבו התוספ' אפכא דה"א דילפינן אשת איש משאר עריות לאסור אחר מיתה

בא"ד. משמע דאי לאו קרא היתה בשריפה: לפי מה דאמרינן לקמן (ע"ב) דה"א דבמשמש אשת איש מתה חייב משום א"א משום דקרי רחמנא שארו גם הכא י"ל דלכך צריך קרא למעט חמותו לאחר מיתת אשתו דהא מדקרי רחמנא שארו הוי בכלל את אשה ואת אמה אפילו לאחר מיתת אשתו אבל היכי דמת האיש שפיר י"ל דלא מקרי עוד אשת איש ואשת אב ואשת בנו דבהא לא גלי קרא מידי ועיין מה שכתבתי (שם) בתוספ': בד"ה לשתוק קרא, ותירץ הר"מ כהן דאי לאו קרא: והרשב"א תירץ דאין למילף ח"כ מח"ל דאין עונשין מן הדין א"נ דדלמא רק מלקות עונשין אהעראה ולא כרת, ולכאורה לכל התירוצים ק' דא"כ למה צריך לתרץ כלל דלשתוק קרא מש"ק דמה פריך אדרבא מדגלי קרא גבי ח"כ העראה מכלל דח"ל בגמר ביאה מאי ראי' דלמא גם ח"ל בהעראה ואעפ"כ צריך קרא בח"כ דח"כ מח"ל לא גמרינן כתירוץ הרשב"א או דאי לאו ח"כ אז לא הוי ידעינן העראה בח"ל כתירוץ התוספ', וי"ל דכ"ד דהמקשן הוי דהכי דייקינן משפחה חרופה דע"כ מוכח דמכח סברא אמרינן דאהעראה מחייב מדהוצרך קרא לגלות בשפחה חרופה רלא מחייב אלא אגמר ביאה ועל זה פריך דאדרבא נידוק אפכא דע"כ מכח סברא אמרינן דלא מחייב אלא אגמר ביאה מדהוצרך קרא לגלות הער"ה בח"כ וע"ז תירץ א"כ לשתוק קרא דודאי מכח סברא הוי אמרינן גמר ביאה דוקא מדהוצרך לגלות קרא בח"כ אבל הכי דייקינן ת"ל בהעראה דע"כ הוציא קרא ח"ל מהסברא מדגלי בש"ח גמר ביאה ועל זה הקשו התוספ' דהשתא דגלי קרא דנוציא ח"ל מהסברא א"כ גם ח"כ הוי בכלל ואכתי קרא בח"כ ל"ל וע"ז תירצו שפיר תירוצם וגם תירוצי הרשב"א א"ש

בא"ד. אבל השתא דכתיב העראה בח"כ: במהרש"א ח"ב כתב דלפ"ז לא נצטרך עור ללמוד שאר עריות בה קשא דר' יונה דכיון דגלי קרא בנדה ע"כ דגם שאר עריות כן דלא גרעו מח"ל דהשתא א"ל דהוי טעינן למידק העראה רק בח"כ ולא בח"ל דא"כ גם העראה בנדה ל"ל, אכן לפ"ז ק"ל דא"כ קרא דמוקמינן לעיל להעראה דבהמה ל"ל ובשלמא לחד תירוץ התוספ' דלעיל דלכך לא ידעינן העראה בבהמה דאין דרך ביאה בכך א"ש די"ל דמהאי טעמא ה"א דגרע גם מח"ל אבל לאידך תירוצא דאפסקינהו קרא במולך או אפילו לתירוץ קמא דלא הוי בכלל העראה דנדה דאין לה מקור קשה דהלא מכח ח"ל ידעינן כן, ול"ל דלהנך תירוצים אמרינן כתירוצי הרשב"א דכאן דאין למילף ח"כ מח"ל

ע"ב בגמרא אתיא ביאה ביאה: ק"ק אכתי חייבי ע' דכהונה דהיינו בעולה לכה"ג מנ"ל דהתם לא כתיב ביאה ומשאר חייבי ע' לא אתי דקיל כיון שאינה שוה בכל וגם מח"ל דכהונה לא אתי דקיל ע' מלאו וא"ל דילפינן ג"כ קיחה קיחה דהא כתיב בתולה מעמיו יקח אשה הא דבר הבא מן הכלל אין דנין בגז"ש כקושית התוספ' וא"ל דילפינן כאלו כתיב בתולה מעמיו יערה וילפינן מזה הא בעולה מעמיו לא יערה דא"כ האי יקח אשה בכה"ג הוא קדושי ריאה ומאי קמבעי' לי' בקדושין ודף י') אי כה"ג יכול לקדש בביאה ולפי הפסק הלכה באמת אשור לקדש דביאה כמו שהאריך המשנה למלך (בפ' י"ז מהל' א"ב) ומאי מספקא לי' דא"כ הרי בקרא כתיב קידושי ביאה ואי האי יקח לא מיירי בהעראה אלא בקדושי כסף ושטר מנ"ל העראה בכה"ג בבעולה וא"ל דבאמת כה"ג לא נאסר בהעראה בבעולה דמדברי הרמב"ם (בהל' א"ב פ"א) נראה בפי' דבכל ביאות אסורות אין חילוק בין העראה לגמר ביאה והרמב"ם ס"ל דכה"ג אסור לקדש בביאה כמש"כ המשנה למלך הנ"ל בשמו, וי"ל דילפינן במה הצד מחייבי ע' ומח"ל דכהונה, דכי פרכת מה לח"ע שכן שו' בכל, ח"ל דכהונה יוכיח וכי פרכת מה לח"ל דכהונה שכן לוקין, חייבי עשה יוכיח, הצד השו' שאסורין וכו', אכן לפ"ז צ"ע מה דאמרינן בכתובות (ל'.) איכא בינייהו בעולה לכה"ג ע"ש הרי דלא אמרינן דילפינן בעולה לכה"ג במה הצד

שם אלא יבמה ליבם מנ"ל: ק"ק תיפוק לי' דע"כ קני בהעראה דאל"כ איך משכחת יבום כלל הא בהעראה עובר אאיסור כרת דאשת אח וע' דיבום לא מקיים עד גמר ביאה וא"ל כיון דאי אפשר גמר ביאה בלא העראה אתחלתא דמצוה היא וכמש"כ הנימוקי יוסף בשם הרנב"ר (בפ"ב דב"מ) דלכך ה"א דמותר לכהן לכנוס בביה"ק להשיב אבדה אף דלא הוי בעידנא משום דמה דשייך למצוה אף דלא נגמר מכ"מ מקרי אתחלתא דמצוה וא"כ ה"נ דכוותי', דא"כ גם התוספ' לא מתרצים מידי בחגיגה (ב': בד"ה לישא שפחה) ע"ש, ויש לחלק