ערוך לנר יבמות קמח

ולענ"ד י"ל דהנה הטעם דאינו חייב רק במזיד או קרוב למזיד פי' רש"י בב"ק במתניתן (שם) מדכתיב גבי ריפוי ושבת וכי יריבון אנשים ע"ש, אכן לכאורה ק' דא"כ אכתי קרוב למזיד מנ"ל דלמא בעינן מזיד ממש דומיא דוכי יריבון, אבל י"ל דכבר העירו התוספ' (שם) כיון דמרבינן מפצע תחת פצע לרבות שוגג כמזיד וגם לחייב צער במקום נזק א"כ למה לא יתחייב גם צער בשוגג ותירץ על זה בשיטה מקובצת בשם הראב"ד כיון דבשבת וריפוי בעינן מזיד גם צער לא מחלקינן מינייהו, ולפ"ז י"ל כיון שיש סברא ללמוד כל הדברים שאצל נזק מנזק לחייב בשוגג ויש סברא ללמוד מוכי יריבון לחייבם במזיד דוקא מוקמינן אמה שיש בנתים דהיינו לחייבם גם בקרוב למזיד שזה קרוב לשוגג ולפשיעה דומיא דהטיל הכתוב עופות בין בהמה לדגים להכשירם בסימן א' ולכן מה דחייב הכא בנפל מן הגג דלא הוי מזיד גמור שפיר פי' רש"י דילפינן מפצע תחת פצע דמרבינן שוגג כמזיד

שם בתוספ' ד"ה ישן לא קנה. אי לאו דמיעטי' קרא: לא מיבום מיעטי' דהרי לקמן (קי"א:) נראה דמדאורייתא בן יבום הוא אלא מאשת איש מיעטי' קרא דאין חייבין על יבמתו שיבם משום אשת איש וכן נראה מתוס' הרא"ש וזה ק' יותר לרש"י לשיטתו דס"ל בקדושין (י"ט.) דמדאורייתא מקרי אשתו לכל דבר חוץ מלענין להתחייב עלי' משום א"א, אכן מהריטב"א נראה דאינה בת יבום מן התורה דכתב אי לאו דמיעט קרא ה"ל בר יבום עכ"ל, וזה צ"ע דהא לא מצינו בשום מקום דמיעט קרא קטן מיבום, אכן ביישוב קושית התוספ' י"ל ע"פ מה שמבואר בתוספ' בסנהדרין (ר"פ בן סורר ומורה) דקטן שהוא בן דעת קני מדאורייתא ע"ש א"כ שפיר מצריך מיעוטא התם לענין קטן בן דעת א"נ לענין מופלא סמוך לאיש דודאי בן דעת הוא מן התורה, ומה דפשיטא להגמרא דאין אישות לקטן י"ל דזה מפקינן מדכתיב כי יקח איש אשה איש פרט לקטן, והרשב"א הקשה אפי' רש"י דהרי מרבינן שוגג ומזיד אע"ג דלא מכוון לשם מצוה, וגם בזה י"ל דשאני שוגג ומזיד מישן דבהני ראוי לכוונה אבל בישן לא ראוי לכוונה וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שארל"ב בילה מ"ב וכן נראה מהריטב"א, אכן הקשה הריטב"א מחרש שיש לו קנין מן התורה אף שאינו ראוי לדעת, והנה אמת מדברי הרמב"ם (פ"ו מהל' יבום) נראה דס"ל כן דחרש שייבם קנה מן התורה וכמו שכתב שם הכס"מ, אכן לא ידעתי ראי' מן הגמרא, ואפשר שרש"י לא ס"ל כן, שוב ראיתי דלכאורה מוכח כן מסוגיא דלקמן (נ"ו.) דקאמר מת ונפלה לפני יבם חרש אוכלת ע"ש ואי אין לו קנין מן התורה איך מאכיל יבם חרש בת ישראל בתרומה, אבל לכאורה תלי זה בפלוגתא שבין רש"י ור"ת בכתובות (נ"ח.) אי זיקת יבם מאכיל מן התורה או לא דאי מאכיל מ"ה אכתי אין ראי' מזה אך כיון דלרש"י אין אוכלת מ"ה א"כ אכתי יקשה קושית הריטב"א לרש"י לשיטתו, אכן כבר כתב הפני יהושע שם ליישב על רש"י קושית הר"ת דאי יבם מאכיל בתרומה מן התורה תלי בפלוגתא שבין עולא וגמרא דקדושין וכן בספר הכתובה שם כתב דתלי בפלוגתא דתנאי, וא"כ שפיר י"ל דרש"י פי' הכא להך שיטה דיבם מאכיל מ"ה וא"כ אין ראי' מנפלה לפני יבם חרש דיבם קונה בלא דעת וכן מוכח לכאורה ג"כ מדברי רש"י לקמן (ק"י.) דחרש אין לו קנין מן התורה ביבמה ועיין מה שכתבתי שם

בד"ה וכי. דביאה דח"ל מופנה: י"ל דהא בח"ל לא כתיב לשון ביאה רק בעמוני ומואבי ובממזר ובכרות שפכה ובכולהו צריך לשון ביאה להורות איסור אלגופא, וי"ל דדרש מדכפיל קרא לשון ביאה בהו דכתיב גם דור עשירי לא יבא להם בממזר ובעמוני

בד"ה שכן בידו לרבות. א"נ דדוקא באשת אח: עיין בתוס' לעיל (ג':) דלא ס"ל כתירוץ זה דכתבו שם דאחות אשה חשוב בידו לרבות, ולענ"ד יש להוכיח דאחות אשה לא חשיב בידו לרבות דלכאורה מאי פריך הכא וכי אשת אחיו לעולם נדה היא דלמה אתי קרא לאסור נדה ליבום דהא לעיל (דף ז') קס"ד דכל העריות יתיבמו אי משום הואיל ואשתרו אשתרי או משום דבר שהי' בכלל אי לאו דכתיב עלי' באחות אשה ושאר עריות ילפינן מאחות אשה בהיקשא דר' יונה והרי להך ס"ד דגמרא דהכא דקיימינן בה השתא אכתי לא ידע היקשא דר' יונה א"כ לא ידעינן לאסור ייבום רק באחות אשה דכתיב בי' עליה ודלמא אתי קרא דנדה היא שאם ייבמה בנדתה חייב כרת אבל אי אמרינן דאחות אשה לא חשיב בידו לרבות א"ש דגם בלא היקשא דר' יונה הוי מצינו למילף נדה מאחות אשה במה מצינו ולא צריך לזה קרא דנדה היא

בד"ה מה לאחות אב. הקשה ריב"ן: עיין בתוספ' הרא"ש דלפי פירושו קושית התוספ' ותירוצם הוא קושית ותירוץ הגמרא אבל התוספ' לא פירשו כפירושו אלא כפי' רש"י והיינו משום דגרסו בגמרא תיתי חדא מתרתי והרא"ש נראה שהי' גורם תיתי מתרתי אלא דהלשון קשה קצת לתוספ' הרא"ש דקאמר אלא תיתי מנדה ואחות אב וא"א ושם ע"כ הפי' במה הצד דהא מנדה לחוד ליכא למילף כלל שיש לפרוך שכן מטמאה את בועלה וכיון דכן גם מה דקאמר אלא תיתי מתרתי ע"כ הפי' כן דנילף במה הצד דאל"כ כי קאמר אלא תיתי מנדה וא"א הל"ל אלא תיתי חדא מתרתי מנדה וא"א

ע"ב בגמרא תאמר באשת איש: עיין בכריתות (ב':) ששם פריך ג"כ מה לאחותו שכן אין לה היתר בחיי אוסרה ולא פריך כי הכא אטו וגו'

שם ולאו הבא מכלל עשה עשה: עיין במהרש"א שהקשה אמאי לא קאמר ג"כ כדאמרינן לקמן דלמא בחיי שעלה שריא לעלמא וליבם, ולענ"ד י"ל דבשלמא לענין אין לו בנים דאין סברא להתיר יותר באין לו בנים מביש לו בנים לעלמא שפיר י"ל כן ואדרבא סברא הוא דבאין לו בנים אסירא לעלמא יותר דצריך האח להקים שם אבל הכא ודאי אין סברא להתיר ע"י גט יותר מעל ידי מיתה דבכל עריות חמיר גט ממיתה דלאחר גט הם במיתת ב"ד ולאחר מיתה לא כמו שכתבתי לעיל (דף ד') ואחות אשה לאתר גט בכרת ולאחר מיתה שרי' לגמרי

שם מכלל עשה עשה: ראיתי לחקור ע"פ מה דאמרינן בפסחים (דף מ"א) ואכלו את הבשר בלילה הזה בלילה אין ביום לא ה"ל לאו הכא מכלל ע' ע"ש דמאי שנא דממצות ע' זו דרשינן לאו הבא מכלל ע' ולא בשאר מ"ע כגון תענו את נפשותיכם ביוה"כ ולקחתם לכם ביום הראשון וכדומה דבכל הני דרשינן מכלל ע' רשות ולא איסור ובשלמא מה דדרש (שם) נדבה תעשה אותו אותו אתה מתפיס לבד"ה ואי אתה מתפיס תמימים לבד"ה א"ש דרשינן איסור כיון דנדבה תעשה אותו הוא רשות א"כ דרשינן מכלל רשות איסור וכן במכות (דף י"ח) אותה תאכלו ולא בהמה אחרת תאכלו וכן מה שכתבו התוספ' בביצה (דף י"ב) דלכם ולא לגבו' הוא לאו הבא מ"ע וכן מה דאמרינן בזבחים (דף ל"ד) דהמקריב אברי בהמה טמאה ע"ג המזבח עובר בלהמ"ע דמן הבקר ומן הצאן אין מבהמה טמאה לא דשם בקרבן נדבה איירי כמו שכתב רש"י שם וא"כ הוי רשות ולכן דרשינן מכלל דרשות איסור, וכן מה שכתבו התוס' בקידושין (דף י"ג) דאשת איש הוי לאהמ"ע דודבק באשתו ולא באשת חבירו א"ש דודבק באשתו הוא ג"כ רשות שהרי על פו"ר לא נצטו' אדם רק ב"נ כדאמרינן בסנהדרין (דף נ"ט) אבל מפסח קשה דדרשינן מכלל ע' איסור ומנ"ל כן, ועוד ק"ל דכמו דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה כמו כן כתיב בערב תאכלו מצות ולמה לא דרשינן גם בזה בערב אין ביום לא ויהי' לאו הבמ"ע באוכל מצה בע"פ וזה אינו דלכ"ע אין בזה איסור דאורייתא רק מה דאיתא בירושלמי כבא על ארוסתו, וכן ק' על מה דאמרינן במכות (דף י"ח) דאוכל בשר קדשים לפני זריקה עובר בלאו הבא מכלל ע' דואכלו אותם אשר כפר בהם לאחר זריקה אין לפני זריקה לא, ומ"ט לא אמרינן גם שם כמו בשאר מצות ע' שבתורה דלאחר זריקה מצוה לפני זריקה רשות, והי' נלענ"ד דודאי בכל מקום דרשינן מדיוק דמצוה רשות ומה דדרשינן מואכלו את הבשר ומואכלו אותם אשר כופר איסור היינו טעמא דבאילו הכתוב מדבר מדבר מסויים שהוא מבשר הפסח והקדשים ואם אכל ביום או לפני כפרה הרי עקר במקצת מ"ע שהתורה אמרה שיאכל הכל בערב או לאחר כפרה משא"כ במצה וכדומה אם אוכל ביום אינו עוקר מצות ע' במקצת אבל אכתי יש לדייק אמה דאמרינן בכתובות (כ"ד:) זר העולה לדוכן עובר בע' ופי' רש"י משום דכתיב כה תברכו אתם ולא זרים ולאו הבא מכלל