ערוך לנר יבמות קמז

מקום לפרש במתניתן כדעת הס"ד דגמרא והרי התירצן הראשון תירץ לקמן כן מאי וכן אהעראה הרי דהוי סבר דרישא איירי בהעראה והרי גם אופן פי' רש"י כס"ד דהגמרא, ומה שהביאו התוספ' דבבא שניי' פי' רש"י אשלא כדרכה אין זה ברש"י דלפנינו, ומה שהגי' המהרש"ל דבבא ראשונה דקאי אשניהם אהעראה ואשלא כדרכה הוא תימא מנ"ל כן אחר שגם התוספ' לא היה לפניהם גירסא זו

בד"ה שאנסוהו משמש מת בעריות פטור: עדיפא מזה הוי מצי למימר דהא לרבא הוא דפריך אמה דאמר דאין אונס לערו' ורבא הוא המ"ד משמש מב"ע פטור בשבועות (דף י"ח) וא"כ פריך לרבא לשיטתו. גם מה שכתבו דילפינן קיחה מעריות ק"ק דהא ע"כ לענין ילפותא דיבמה מעריות לית לן גז"ש דקיחה דהא לקמן (נ"ה:) לענין העראה יליף יבמה מאשה לבעלה בגז"ש דביאה ואשה מעריות מגז"ש דקיחה, ואולי גם התוספ' אהך גז"ש כפולה סמכו אלא שקצרו

בד"ה אין אונס. יהרג ואל יעבור: ק"ק אכתי צריך רבא להשמיענו דאי משום יהרג וא"י אם עבר ולא מסר עצמו להריגה אינו חיוב כמש"כ התוספ' לקמן אבל משום הך דא"ק אלא לדעת נהרג כמו שפסק הרמב"ם, וי"ל דהתוספ' סוברים כהדיעה שהובא ברמב"ן ורשב"א דאף דא"ק אלא לדעת מכ"מ אינו נהרג כיון דהאונס גרם הקישוי ודלא כררמב"ם ע"ש

בא"ד. או שיודע שלא יתקשה: מתוספ' הרא"ש נראה דאין נפקותא בזה רק למ"ד משמש מת בעריות חייב וא"כ לא שייך זה לרבא דפסקינן כוותי' ודאליבי' איירי הסוגיא דכאן, אבל לענ"ד י"ל דלא כהרא"ש דגם לדידן איכא נפקותא ע"פ מה שפסק הרמב"ם דבקרוב בשר ע"י חבוק ונישוק אפילו בלא ביאה איכא לאו דלא תקרבו ולפי המבואר בי"ד (סי' קנ"ז) גם בזה יהרג ואל יעבור

בא"ד. דאדרבא חייו קודמין, לכאורה זה אינו רק לדעת ר"ע בב"מ (ס"ב:) דדרש מוחי אחיך עמך כן אבל לדעת בן פטורא שם דמוטב דימותו שניהם ואל יראה א' במיתת חבירו לא מותר להניח עצמו לזרוק על התינוק אכן מכ"מ כתבו התוספ' שפיר כיון דהלכה כר"ע, אבל א"ע נ"ל שיש לומר דהכא גם לבן פטורא הדין כן דהנה יש להסתפק לב"פ אם בעל המים עדיין לא שתה כלום וחבירו כבר שתה אבל לא כל צרכו ואם ישתו שניהם דהיינו שחבירו ישתה עוד מעט יחי' חבירו והוא ימות ואם ישתה הוא לבדו יחי' הוא וחבירו ימות איך הדין בזה כיון דבזה לא שייך סברת ב"פ דאל יראה א' במיתת חבירו דממנ"פ האחד רואה במיתת חבירו ונ"ל דבזה גם ב"פ מודה דישתה הוא דחייו קודמין, ובזה א"ש מה דקשה לכאורה דב"פ האי עמך מאי עביד לי' וא"ל דס"ל כר' אלעזר ומפיק לדר' אלעזר דא"כ ר"י כתנאי אמרה למלתי' ושם משמע דלא משכח תנאי אלא לבסוף, אבל לפ"ז י"ל דבזה גם ב"פ מודה דדרשינן עמך רק דפליגי אי דרשינן גם לענין זה היכי דאפשר שאין א' רואה במיתת חבירו, ולפ"ז הכא נמי דממנ"פ א' רואה במיתת חבירו דאם נזרק התינוק מת והוא חי ואם לא מנית לזרוק הוא נהרג והתינוק חי בזה י"ל דגם ב"פ מודה דחייו קודמין, שיב ראיתי בריטב"א בב"מ (שם) שכתב וז"ל והכי דרש לי' בן פטורא לקרא וחי אחיך עמך כלומר עמך יחי' שאם יוכל לחיות עמך הרי טוב ואם לאו מוטב שימותו שניהם ואית דאמרי מואהבת לרעך כמוך עכ"ל, ונ"ל דגם לפי טעם זה הדין כמו שכתבנו כיון שהתורה לא הקפיד רק או שיחי עמך או שניהם לא יחיו אבל בכה"ג דממנ"פ א' יחי' ואחד לא מוטב שיחי' הוא

דף נ"ד ע"א בגמרא יבמה יבא עלי' בין בשוגג: לעיל (ל"ט:) אבא שאול דורש אפכא מזה דבשוגג ומזיד לא קנה וק"ק באיזה סברא פליגי אם בלא קרא הסברא נותנת דקני בשוגג ומזיד ל"ל קרא לרבנן ואי מכח סברא ה"א דלא קני ל"ל קרא לאבא שאול, והנה לדעת הריטב"א בסוגין דאבא שאול רק מדרבנן קאמר דבעינן לשם מצוה וקרא אסמכתא בעלמא א"ש, אכן כבר כתבתי לעיל (דף ל"ט) דמשמעות הגמרא אינו כהריטב"א

שם הב"ע במתנמנם: תמהני על הרמב"ם שלא הביא חילוק זה אלא כתב סתם ישן לא קנה גם בתענית (דף י"ב) חילק בגמרא שם לענין ליל תענית בין מתנמנם לנרדם וגם שם לא הביא הרמב"ם חילוק זה ולענ"ד י"ל ע"פ מה שפסק הרמב"ם (בהל' חמץ ומצה פ"ח) דנרדמו כלם לא יאכלו נתנמנמו יאכלו וע"ש בה"ה ולח"מ שדעתם דהרמב"ם פסק כר' יוסי ומפרש דר' יוסי אסיפא קאי אכן לענ"ד דוחק לומר דהרמב"ם יפסיק כר' יוסי ואף שכתבו משוה דרבה קאמר שם סתם כר"י זה גופא יקשה למה יפסוק רבה כיחיד נגד רבים ולכן נלענ"ד דודאי גם רבה כת"ק ס"ל ולא הביא דברי ר"י רק להביא ממנו ראי' לפי' דברי הח"ק משום דישנו דת"ק הי' אפשר לפרש בין אנרדמו בין אנתנמנמו ואם יהי' כן אז יהי' מוכח ס"ל לת"ק דאפילו נתנמנמו כולן לא יאכלו אכן כיון דר"י פליג ארישא דת"ק וכפי' הרשב"ם דמה דקאמר ת"ק ישנו מקצתן יאכלו דזה לא הוי רק במתנמנם מכלל דישנו דת"ק הוא שינה ממש דהיינו נרדם דאל"כ לא פליג אר"י וא"כ מוכח דמה שקאמר כלן לא יאכלו שזה דוקא בנרדם אבל לא במתנמנם ולכן רבה שיחידי הי' ודינו ככולן הוצרך להביא ראי' דבמתנמנם אין הדין כן וא"כ פסק הרמב"ם שפיר כת"ק וכפי' הרשב"ם, ולפ"ז מוכח דסתם לשון ישן הוא שינה ממש דהיינו נרדם ולא מתנמנם ולכן כשכתב הרמב"ם דין ישן לא הוצרך לחלק דבמתנמנם אין הדין כן דלא הוי כלל בכלל לשון ישן וגם הכא לא קרי למתנמנם ישן אלא אגב דנקט בה ישנה ובה שפיר הוי הפי' אפילו ישנה ממש כמש"כ הריטב"א כן נלענ"ד ביישוב דעת הרמב"ם, ויש ראי' לשיטתו דבנדה (דף ס"ב) מפרש מה דקתני שם ניער במתנמנם הרי דמתנמנם קרי ניער וכש"כ דלא הוי בכלל ישן

שם דהא מכוון לשם ביאה בעולם: עיין בתוספ' לקמן (ע"ב) שכתבו דזכור ובהמה לא חשיב ביאה דאין דרך ביאה בכך וי"ל דרבא ורבינא פליגי בהכי דבאמת דייקו התוספ' בסוטה (דף כ"ו) מזה דרבא ס"ל דיש זנות לבהמה נגד ר"פ שם ואף דלקמן השיב רבא לרבינא דלמא לשיטת רבינא השיב ולי' לא ס"ל

שם מכאן להעראה מן התורה: בזה א"ש למה הוכפל לאו דנדה בפ' קדושים דכולהו כריתות דנכפלו נדרשו לקמן בסוגין ועיין ברש"י בחומש אבל קרא דנדה לא נדרש, ולפ"ז א"ש דנכפל משום העראה, וא"ע ראיתי שגם בריטב"א כתב כן, אבל י"ל לפי מה דס"ד לקמן למילף העראה בכל העריות מאחות אב ואחות אם א"כ גם נדה נוכל לילף מני' ושפיר ק' למה הוכפל לאו דנדה וא"כ הוי נדה וא"א שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין, וי"ל משום דאיכא למיפרך מה לא"א וא"א שכן אין להם היתר לאיסורן תאמר בנדה שכן יש היתר לאיסורה, ובהכי א"ש ג"כ מה דלא פריך להך ס"ד דילפינן מא"א וא"א קרא דאשת אחיו נדה ל"ל דג"כ צריך להכי משום דיש היתר לאיסורה כשאין לה בנים אבל לבסוף דילפינן הכל בהיקש מנדה פריך שפיר

שם שכן אין להם היתר בחיי אוסרן: ק"ק דהא להך ס"ד דילפינן מאשת אח ונדה א"כ קאי אשת אחיו נדה היא להעראה וא"כ לית לן דרשה דלקמן דדרשינן מיני' לאסור יבמה בחיי בעלה וא"כ ליכא פירכא בזה דגם אשת אח יש לה היתר בחיו אוסרן באין לה בנים עכ"פ וצ"ל דגם להך ס"ד הוי דרשינן גם דרשה דלקמן דאין היקש למחצה וא"כ י"ל וגם לפי המסקנא דילפינן כולהו עריות מנדה בהיקשא דר' יונה מכ"מ ילפינן אשת אח מנדה ע"י דרשה דנדה היא ג"כ להעראה דמי עדיף היקש דר' יונה מהיקש זה הא גם היקשא דר' יונה אתי למילי טובא רק דמשים הך לחוד לא הוי כתיב האי היקש דודה היא כיון דעכ"פ איכא למילף ע"י היקשא דר' יונה אי לאי דצריך קרא זה ג"כ לאסור יבמה בחיי בעלה, ובזה א"ש הא דכתב רש"י בחומש אקרא דאשת אחיו נדה דאתי לאסור העראה אה דלכאורה לא מסקינן הכא כן שהרי גם לס"ד דהגמרא הי' פשיטא לי' דתרתי ש"מ

שם ברש"י ד"ה חייב כד' דברים לרבות שוגג כמזיד: בב"ק (פ"ב) הקשה על זה בתוספ' ר' עקיבא שהרי לפי מה דאמרינן בב"ק (דף כ"ו) לא חייב בד' דברים רק מדד או קרוב למזיד וא"כ הכא ע"כ בנפל ברוח מצוי' איירי וכמו שפי' רש"י בב"ק ואיך כתב הכא לרבות שוגג כמזיד והניח בצ"ע