ערוך לנר יבמות קמו

מסייע לי' לשמואל ותהוי תיובתא דרב יוסף, אבל באמת לולא דברי הראשונים הי' נלענ"ד ליישב קושיתם דודאי דוקא קאמר סיוע לשמואל ותיובתא דרב יוסף דבלא"ה יש להקשות עוד דלקמן אגט לזו וחלץ לזו פריך ג"כ הכי ומתרץ כן מ' קתני חולץ חלץ קתני ואיך מקשה שוב אחר שכבר תירץ על קושיא הראשונה כן והתירוץ תירוץ פשוט הוא, ולכן נ"ל דב' הקושיות הקשה המקשן יחד דאחר דקתני בין במאמר לזו וגט לזו ובין בגט לזו וחלץ לזו כן א"כ הוי סיוע לשמואל מבבא אחת ותיובתא לרב יוסף מאידך דאם נאמר אקמייתא דאין סיוע דנקט כן לאפוקי מרב יוסף א"כ יקשה למה נקט שוב בסיפא כן וע"כ להשמיענו שם סיוע לשמואל ואי ברישא אשמעינן סיוע לשמואל א"כ ע"כ נקט שוב הסיפא לאשמעינן דלא כרב יוסף ותירץ לו מי קתני כו' וא"כ בין מרישא בין מסיפא ליכא סיוע רק שהמסדר הגמרא סידר הקושיא בסדר הבבות אבל באמת היתה הקושיא משני בבות כאחד

ע"ב בגמרא אלא איידי דתנא חלץ ועשה מאמר: ק"ק למה לא קאמר דנקט חלץ ונתן גט איידי דחלץ ועשה מאמר ובעל ועשה מאמר איידי דבעל ונתן גט דהכי שפיר טפי דהוי איידי דחלץ דקתני ברישא ולא איידי דעשה מאמר דקתני בסיפא וגם בזה הוי השני איידי דומין להדדי אבל לפי מה דאמר בגמרא באחד אמרינן דקתני סיפא איידי דרישא ובאחד אמרינן דקתני רישא איידי דסיפא

שם ברש"י ד"ה סד"א לגזור גט: דלא תיסגי לי' בגט בלא חלילה: עיין ברשב"א שהקשה על פי' רש"י דהא בכל מקום דאמרינן אין אחר ביאה וחליצה כלום הפי' דאין מהני מידי אחריו ולפי פירוש רש"י הענין הכא דלא צריך מידי אחריו ולכן פי' הוא דסד"א לגזור אטו גט דקודם ביאה ראי נימא דגט אחר ביאה לא מהני שיכול להחזירה יטעה בכך דגם קודם ביאה לא מהני, ולענ"ד יש ליתן טעם מ"ט לא פי' רש"י כן דכיון דלפי המבואר בסוגין פליגי ת"ק דמתניתן ואבא יוסי בן חנן דברייתא אי גזרינן חליצה משום ביאה אי לא דלת"ק לא גזרינן דחליצה פסולה יהי' אחריה כלום אטו ביאה פסולה כיון דהא דביאה פסולה יש אחרי' כלום גופא משום גזירה הוא ולכן לא הי' יכול לפרש דקמ"ל בבעל ונתן גט דלא מהני דלא גזרינן אטו גט דקודם בעילה דג"כ יאמר דלא מהני דזה כבר שמעינן דלא גזרינן הכי כיון דהא דגט קודם בעילה מהני גופא הוא רק משים גזירה אטו חליצה דקודם בעילה ומהא דאמרינן דבואה פסולה יש אחרי' כלום וחליצה פסולה אין אחרי' כלום כבר שמעינן דלא גזרינן שיבא לעבור בדבר שאין אסור רק משום גזירה ולכן פי' רש"י דקמ"ל דלא גזרינן שיפטור בגט בלא חליצה דזה איסור דאורייתא הוא, ומה שהקשה הרשב"א דבמשמעות לשון אין אחר חליצה וביאה כלום אינו רק דלא מהני מידי בתרה י"ל דכבר מוכח ממה דכתבו התוספ' במתניתן (נ'.) דבמשמעות אין אחר חליצה כלום הוא ג"כ דלא צריך מידי אבתרה וכן פי' רש"י גופא לעיל (נ': ד"ה אין אחרי' כלום) וז"ל ונפקא בגט ובלא חליצה ואי הדר וכו' ע"ש, הרי דבמשמעות לשון אין אחרי' ג"כ דל"צ חליצה, וא"ש ג"כ מה דקשה לכאורה עוד אפי' רש"י דלפ"ז מאי פריך בעל ועשה מאמר ל"ל ופי' רש"י הא אשתו היא למה לא נימא ג"כ הכי דקמ"ל דלא צריך חליצה אבתרה דסד"א דגזרינן אטו מאמר בלא ביאה ג"כ יסבור דסגי במאמר לסלק הזיקה וכמו דקמ"ל דלא גזרינן דיטעה דגט בלא ביאה מסלק הזיקה, אבל י"ל דודאי בגט אחר ביאה שייך למגזר שפיר אטו גט בלא ביאה דאי פתח בגט כיון דאז אסור לבעול עוד ודאי שייך שיבא לידי תקלה לסבור דגט סלק הזיקה אבל בפתח במאמר כיון דאז מותר לבעול אחר מאמר לא גזרינן שמא יסבור דמאמר סילק הזיקה דאדרבא יבעול אחר מאמר כמצותה

פרק ששי

דף נ"ג ע"ב ברש"י ר"ה פסלה לכהונה. משום זונה: ק"ק הא אלמנה לכה"ג חללה נעשית ולא זונה, ונ"ל דהא דפי' משום זונה קאי אאחת מכל העריות אבל בפסול כהונה משום חללה פסלה ולא משים זונה, שוב ראיתי בתוספ' י"ט שהקשה כן על הברטנורא ולא הזכיר שהברטנורא לא כתב רק דברי רש"י וכונתו כמש"כ

בד"ה ממזרת ונתינה. דהא פסולה וקיימא: גם לענין פסול הוי מצי למימר נפקותא למלקות דפסלה נמי משום זונה לענין שאם בא כהן עלי' אח"כ חייב משום זונה בהדי לאו דממזרת דהא לשיטתו לקמן (ס"א.) נעשית זונה מביאת חייבי לאווין ע"ש בתוספ' וא"ל הא אין איסור חל על איסור דשאני איסור זונה דחשיב איסור מוסיף כיון ששם זנות פוסל בישראל כדאמרינן בקדושין (ע"ז:) ע"ש וה"נ משכחת שם זנות פוסל בממזרת שאם היתה נשואה לממזר או לשאר פסול קהל וזנתה תחתיו נאסרה ע"י זנות, גם מש"כ ועוד ביאת כשר מאי מגרעא לה, ק"ק דהא ודאי אי לאו דפסולה וקיימא ביחת כשר עושה אותה זונה לדעת רש"י דס"ל דמח"ל נעשית זונה כגון מי שבא על צרת יבמתו למ"ד דהיא בלאו וכגון מי שבא על אנוסת אביו לר"י אף דכשר הוא מכ"מ עושה אופה זונה וא"כ ליכא להקשות רק דהרי פסולה וקיימא וזהו קושיא קמייתא

בא"ד. נמי ליכא למימר הנה נסתפקתי ממזרת בת כהן אי מותרת בתרומה ואין לומר כיון דאמה נבעלה לחייבי כריתות הרי חללות היא ובתה דלכאורה שפיר משכחת ע"פ מה דאמרינן בקידושין (דף ע"ז) כהן הבא על אחותו זונה משוי לה חללה לא משוי לה חזר ובא עלי' נעשית חללה וא"כ כשנתעברה בביאה ראשונה דאכתי אמה לא היתה חללה גם היא אינה רק מחזרת ולא חללה והרי חילול בתה לא אתיא אלא מחלול דידה וא"כ לכאורה שפיר משכחת דממזרת תפסל מתרומה דבי נשא ע"י ביאת איסור, שוב ראיתי בריטב"א בשמעתין שנראה מדבריו שנסתפק ג"כ בזה, אכן א"ע לכאורה נראה פשיטא דפסולה ממזרת לתרומה שהרי לקמן (נ"ה:) כתבו התוספ' דלכ"ע אי אפשר שתתעבר אשה ע"י העראה ע"ש וכיון דכשבא על הערוה משעת העראה נעשית זונה א"כ בסוף ביאה כשנתעברה כבר היתה חללה וגם בתה מחוללת, אבל יש ליישב זה לריטב"א לשיטתו דכתב בקדושין (דף ע"ז) דהיכא דוצר ביאתו לא נעשית זונה עד גמר ביאה ע"ש, אכן עכ"פ מדברי רש"י דכאן מוכח דס"ל דממזרת פסולה לאכול תרומת בית אביה ועיין מה שכתבתי בזה לקמן (נ"ז.) עוד

שם בתוספ' ד"ה הבא על יבמתו. אבל בפ"ב דב"ק: הכי הוי מצי להקשות ג"כ אברייתא דע"ז (נ"ד.) וע"ש בפי' רש"י דלפי מה שכתב שם מתורץ גם קושיתם הכא וכ"כ באמת בתוספ' הרא"ש כאן

בא"ד. וי"מ דה"ק בין שיהא: ק"ק דהכי הוי מצי לתרץ גם כן אמה דמקשה בסנהדרין (ע"ט:) אילימא שאינו מתכוין כלל היינו שוגג ע"ש, וי"ל דמזיד באינו מתכון לא משכחת לה דדוקא לענין אונס תרצו שפיר דזה משכחת בין בשוגג בין במזיד וכן ל"ק לדברי רש"י הנ"ל וכמו שתירץ גם התוספ' הרא"ש דנקט רצון אגב מזיד דא"כ גם לענין שוגג היינו אינו מתכוין ליתרץ הכי דז"א דהתם יקשה דמזיד היינו מתכוון ג"כ ולא ליתני רק חדא

בד"ה הוא אנוס וי"ל דאגב דנקט ברישא עיין במהרש"א מ"ב שכתב דלפי תי' זה לא קאי אפילו דסיפא אהיא אנוסה והוא לא. אנוס אבל לתי' בתרא שפיר קאי אהיא אנוסה, לפענ"ד י"ל דגם לתי' קמא הך אפילו קאי שפיר אהיא אנוסה, לפי הי"מ בתוס' דלעיל דבין באונס קאי אשוגג ומזיד דרישא א"כ שפיר מוסיף היא אנוסה דסיפא דמרישא לא שמעינן אלא כשאחד מהן אונם בשוגג או במזיד שלו וסיפא אשמעינן אפילו כששניה' לא מכוונין לשם מצוה רק שהאחד הוא אונס בשוגג ומזיד שלו והאחד לא א"כ שפיר הוי תרתי לריעותא בהיא אנוסה דסיפא דשניהם לא מכוונים לשם מצוה רק דהוי מצי למיתני דשניהם אנוסים בשוגג או מזיד שלהם דהוי רבותא טפי וע"ז תירצו דנקיט אגב רישא, ותירוץ א"נ י"ל דקאי לשיטה ראשונה דהתוספ' דלעיל דהך באונס קאי לעצמו ולא קאי אשוגג ומזיד דרישא

בד"ה ולא חילק. ואין נראה לר"י: ביישוב קושיתם י"ל דרש"י פי' במתניתן כסלקא דעתך דגמרא דלקמן וכדרכו בכל