ערוך לנר יבמות קמד

הוי פריצות שצריך עדים, ולכן נ"ל שיטת ר"ת דודאי ללישנא קמא דרב הטעם דמנגיד אביאה משום דעושה תחלת קנין בביאה וכן הטעם ביבמה והרי אפילו בקדושי כסף בלא שידוכי מנגיד ללישנא קמא דרב משים דאיכא זילות כש"כ במקדש בביאה רק ללישנא בתרא דקאמר אפילו בשידוכי משום פריצותא בזה הי' נראה דוחק לר"ת דיפלגו נהרדעי ולישנא בתרא אי במקדש בביאה בשידוכי שייך פריצותא משום עושה תחילת קנין בביאה או לא גם הי' ק' לו הא דמפרש דוקא ללישנא בתרא משום פריצותא ולא בכל הנך דלעיל ולכן ס"ל דודאי לנהרדעי ואיכא דאמרי לבד הטעם משום פריצותא שקונה בפני עדים אלא דלהנהרדעי בעינן ג"כ חשש זילות שנוהג מנהג הפקר כבא על הפנוי' דהיינו בלא שידוכי ולא"ד במקדש בביאה בשידוכי ג"כ שייך הטעם משום פריצותא דהיינו משום דמקדש בעדים ורב הונא דס"ל דגם ביבמה מנגיד באמת ס"ל כלישנא קמא דרב דהא בלא"ה גם כנהרדעי לא ס"ל כמו שהוכחתי לעיל וללישנא בתרא או דפליג ארב הונא או דס"ל דרב תנא הוא ופליג אברייתא כן נלענ"ד לישב שיטת ר"ת, ולפ"ז פיר גרסינן הכא ר"ת בהתוספ' דהתם רק אהא דקאמר משום פריצותא מפרש ר"ת שהוא משום עדים אבל הכא מפרש אלישנא קמא דרב דבזה גם ר"ת ס"ל דהטעם משום דעושה תחלת קנין בביאה

בד"ה שאין בו. גבי שדי מכורה: צ"ל וגבי שדה או אבל גבי שדה מכורה וכן הוא בקדושין וכן ראיתי בגמרא ד' ישן

בד"ה לכשאכנסנה. משמע דלא הוי גט כלל: לענ"ד יש ליישב שיטת רש"י דלשיטתו קאי דהנה מה דמשמע מאינו גטו דלא הוי גט כלל היינו דמשמע דאפילו אחר הנתינה אינו גט וצריכה גט אחר דאי רק לכתחלה ה"ל למימר פסול לגרש בו, אבל י"ל דרש"י לשיטתו קאי דס"ל בגטין ודף ע"ט) דתנשא לכתחלה אינו רק בהלך הבעל למדינת הים ולכן פי' הכא שפיר דמה דקאמר ה"ז גט היינו היכי דמטעם גט ישן תנשא לכתחלה וכגון בשהלך הבעל למד"ה וקמ"ל הכא דמצד הכשר גט ה"ז גט כיון דבידו לגרשה דאל"כ לא מהני מה שהלך למד"ה אבל היום בגטין (דף כ"ו) דתניא אינו גט הוקשה לעולא הא הכא תניא ה"ז גט לכן מפרש דמה דקאמר אינו גט הוא מטעם גט ישן וקאמר אינו גט דצריך לחזור ולגרש היכי שהבעל בפנינו, אבל התוספ' שהקשו על רש"י לשיטתם אזלי דס"ל דהיכי דתנשא לכתחלה אפילו כשהבעל בפנינו כמו שהוכחתי לעיל (דף י"ד) מדבריהם במה שהקשו שם בד"ה גט ישן ע"ש, ולכן עכ"פ לרש"י לשיטתו מתורצים קושיותיהם הכא ובגטין

ע"ב בגמרא ותפשוט לי' מדרבא: ה"ה דהוי מלי למימר מדאביי ומדרבא דמתרצי לקמן דאיירי רבי באמר התקדשי לי במאמר יבמים ובזיקת יבמים הרי דלאביי רבנן ס"ל דהאי לחודי' קאי והאי לחודי' קאי ולרבא אפילו כ"ע ס"ל הכי

שם אין קדושין תופשין בח"ל: עיין ברשב"א שתמה על הרמב"ם שכתב דחלוצה הוי ערו' כמו שהיתה קודם מיתת אחיו דהרי הכא אמרינן דח"ל היא, והנה לכאורה יש לתמו' מ"ט אמרינן דח"ל היא מלא יבנה ולא אמרינן דאהדרא לאיסורא קמא כדאמרינן לענין גיזה ועבודה בבכורות (ט"ו.) ע"ש בתוספ', ועיין ג"כ מש"כ התוספ' בחולין (צ"ט.) לענין טעם כעיקר אבל עיין בביצה (י"ב.) לענין נדרים ונדבות בי"ט שע"פ דבריהם שם י"ל זה, גם י"ל דשאני הכא דהי' שעה שהי' האיסור מותר לגמרי דהא קודם חליצה הי' יכול לייבם משא"כ הכא, שוב ראיתי בפרשת דרכים (דרך מצותיך) שהוקשה לו קושיא זו ותירץ בדוחק כיון דקרא יתירא כתיב ע"ש ולפענ"ד פשוט כמו שכתבתי, אכן מדברי התוספ' שהביא הפ", משמע כדבריו דאי לאו יתורא ה"א דחלוצה בכרת, אבל מכ"מ יש צורך לתירוצינו לשיטת הרמב"ם דס"ל דלא הוי רק אסמכתא א"כ הרי ליכא קרא יתירא, אבל לפ"ז קושית הרשב"א ק' על הרמב"ם, אבל באמת אינו מדוייק כ"כ בהרמב"ם דס"ל שהוא ח"כ די"ל דנקט לפרש לשון הגמרא דקאמר שהי' עושה חלוצה כערו' ועיין בריטב"א אבל לעולם גם הרמב"ם מודה דטעם דר"ע משום דא"ק תופסין בח"ל, ובאמת הרמב"ם בלא"ה יש לו בזה שיטה לעצמו דכתב דגם לדידן לא הוי לאו רק איסור מדברי סופרים כמו שהבאתי לעיל (דף מ"ד ע"א) רק מה שתירצתי שם לרבנן לא שייך הכא לר"ע, אבל לפי מש"כ שם א"ש מה שהקשה בתוספ' הרא"ש דכאן אהא דפריך הכא והתניא ר"ע אומר מניין לנותן גט ליבמה וכו' דנימא מתניתן ר' יהודה היא דס"ל ג"כ דאין קדושין תופסין בח"ל, אבל לפי דברינו הנ"ל א"ש דרק לר"ע לשיטתו הוי לאו דס"ל דקרובות חלוצתו היא ערו' דהכתוב קראו ביתו אבל לר' יהודה דלא מצינו דס"ל הכי כר"ע לענין קרובת חלוצתו באמת לא הוי לאו ולכן מתניתן ע"כ ר"ע היא

שם ומי מצית מוקמית לה כר"ע: עיין במהרש"א שהקשה לקמן לאביי אמאי לא מוקמינן מתניתן כרבי ותירץ דמבעל מוכח שפיר דאין קדושין תופסין בח"ל דבעל משמע שהוא סתמא, ועיין בתוספ' הרא"ש שמדבריו מוכח דגם בבעל שייך הא דרבי אבל ע"פ דבריו שם מתורץ קושית המהרש"א בענין אחר דמרישא מוכח דאין קדושין תופסין בח"ל דהיינו מנתן גט וחלץ אין אחר חליצה כלום ע"ש בדבריו ובמש"כ בשם ר"מ

שם בתוספ' ד"ה ולאשה בעלמא. ונראה לר"י דהיינו דוקא למ"ד: עיין מש"כ בזה המשנה למלך (פ"ו מהל' גירושין)

בד"ה ליבמתו מהו. אין לפרש דמבעי' לי': ולפ"ז יש כאן קושיא על רש"י דמפרש כן אבל נ"ל דרש"י לשיטתו אזיל והר"י דקשה לו על פי' רש"י ומפרש בענין אחר ג"כ לשיטתו אזיל דלפי המבואר במשנה למלך הנ"ל יש פלוגתא בין הרמב"ם והר"י בטעמא דהא דלאשה בעלמא אינו גט דלהרמב"ם הוי הטעם כיון דבאותה שעה אינה בת גירושין הוי כמו שכותב שלא לשמה ופסול אפילו למ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אבל להר"י הטעם דפסול משום מקנה דבר שב"ל וכשר למ"ד אדם מקנה דשב"ל ע"ש, והשתא י"ל לטעם הרמב"ם דלא מקרי שלא לשמה אלא אי אינה ב"ג כלל אבל אי הוי ב"ג מדרבנן כגון ע"י זיקה או מאמר לא מקרי שלא לשמה כיון שכתבו לשם גירושין דמועיל מידי וכשנעשה אח"כ הקידושין דאורייתא וגירשה בו הוי גירושין גמורים ולא מספקא לרמי בר חמא רק אי בעינן שיכתוב אותו לשם קידושין דרבנן כגון אחר מאמר או דלא בעינן שיקרא הגט נכתב לשמה רק שיועיל מידי וזה הוי גם בזיקה בלא מאמר אבל לאחר מאמר פשיטא לי' דמהני כיון שכתבו לשמה לשם אשה זו להתגרש בה גירושין דרבנן כן הוי לשיטת הרמב"ם וי"ל דגם רש"י קאי כוותי', ובזה מתורצים ב' קושיות התוספ', אבל להר"י דהוקשה לו משום דלשיטתו אזיל דמפרש הטעם דלאשה בעלמא אינו גט משום מקנה דבר שלא בא לעולם וזה הוי ודאי גם בזיקה ואפילו אחר מאמר כיון דמדאורייתא אינה בת גירושין הוי לענין קידושי דאורייתא דבר שלא בא לעולם אבל שלא לשמה דבדעתו תלי לא מקרי היכי דמועיל מדרבנן דאז שפיר הוי דעתו לכתוב לשם אישות, ובהכי א"ש ג"כ שיטת הרמב"ם שכתב בפי' (בהל' גירושין פ"ג) ג"כ כשיטת רש"י וכמש"כ הרשב"א ג"כ בשמו

בד"ה או דלמא. ולר"י נראה: עיין מה שכתבתי לעיל (דף נ') בד"ה עשה מאמר ומה שכתבתי שם דמסתמא לשון דמשנה משמע כפי' רש"י

בד"ה כעודר. לא הוי פריך לי' אביי: לכאורה אין מזה ראי' כ"כ דהא י"ל דאביי לא השיב רק לדברי רב יוסף דאם דומה לעודר בנכסי הגר אז יש לדחות לרצה לזכות בנכסי גר זה וזכה בנכסי אחר אבל מכ"מ לא קני מטעם אחר משום דמאמר עלוי זיקה קרמי, ולא ידעתי למה לא הוכיחו עדיפא מזה מדאמר אביי הכא במאי עסקינן כגון דאמר לה התקדשי לי במאמר יבמין מכלל דלרב יוסף א איירי הכי דאל"כ לא הל"ל הב"ע אלא היינו טעמא דרבי משום דמאמר עלוי זיקה קרמי

בא"ד. א"נ באמר לה התקדשי לי לשם יבמות: ק"ק דלפ"ז מ"ט דרבנן דהא כל האמוראים מפרשי גם טעמייהו דרבנן דק רב יוסף לא מפרש ובשלמא לתי' קמא דהתוספ' י"ל דטעמם הוא דאמרינן לא משגחינן בגילוי דעת כיון דקדש סתם ולא פירש לשם יבמות אבל לתי' א"נ דאיירי באמר בפי' ודאי ק' ודוחק לומר דלרבנן ידע גם רב יוסף דיש לדמות לעודר בנ"ג זה ועדר בנ"ג אחר ואביי הקשה לו דגם לרבי יש לדמות כן ומזה ראי' לכאורה לתירוצם קמא: