ערוך לנר יבמות קלד

בד"ה זה גר ותושב. וקשה דא"כ נפישי להו: נלענ"ד ליישב שיטת רש"י דבלא קושיות התוס' עוד יש להבין בשיטתו דאם אמנם בגר חושב איסור שבת מאיסור ע"ז אתיא א"כ ל"ל וינפש ב"א והגר על זה ועוד כבר העירו התוספ' בתירוצם דמסתמא הוי והגר דומיא דבן אמתך דקאי אעושה מלאכה בעד ישראל ומהיכי תיתי לחלק בינייהו, ולכן נ"ל דשיטת רש"י כך היא דכבר הקשו התוספ' בע"ז (דף ס"ד) מאי רבותא לקבל עליו ז' מצות הא גם כשהוא נכרי מצווה עליהם ונהרג אם אינו מקיימם, ונראה דזה הוקשה לרש"י ולכן ס"ל דהחילוק בין גר תושב לנכרי הוא כן דלכאורה הביאו התוספ' ראי' לסתור בזה מה שהקשו על רש"י מהא דמתיר ר"ע לעשות מלאכה לעצמו בשבת (בפ"ב דכריתות) שהרי ר"ע לא התיר רק כישראל בי"ט ולהת"ק דוקא כישראל בחה"מ וכתבו בתוספ' ישנים שם הטעם דאסור כי האי גוונא דוקא משום דכתיב וינפש דמשמע נפישה בעלמא ולא שביתה ממש ע"ש הרי דמוכח בפי' דוינפש קאי אעושה מלאכה לעצמו בשבת ולכן סובר רש"י דאף דלר"ש ורבי יוסי דס"ל דעושה מלאכה כישראל בחול ע"כ קאי וינפש אעושה מלאכה בשביל ישראל דוקא מכ"מ לת"ק ור"ע ע"כ קאי אעושה מלאכה לעצמו והיינו דצריך לקבל ז' מצות דאי משום נכרי אין צריך לקיים רק ז' מצות ממש ולא יותר אבל כשנעשה גר תושב צריך לקבל ז' מצות כמו שמקיים אותן ישראל וכיון דבישראל שוה מחלל שבת לעוע"ז עיין בסנהדרין (עד.) צריך לקיים שבת ג"כ ובכלל ע"ז הוא רק דמשום הך סברא לחוד לא הי' מצוה על שבת אי לאו דכתיב קרא בהדיא וינפש בן אמתך והגר ורש"י לא נקט סברא זו אלא ליתן טעם למה לענין בן אמתך דרשינן לענין מלאכה בשביל ישראל דוקא אבל לעצמו מותר ולענין גר תושב דרשינן דאפילו לעצמו אסור אם לא בדבר האבר לת"ק או אוכל נפש לר"ע ולזה נתן רש"י הטעם דבשלמא גר תושב שקבל ז' מצות כישראל השוה לו שבת לע"ז רק מדלא כתיב שביתה גבי' אלא נפישה משמט דמיעט קרא דלא צריך שביתה ממש לעצמו רק נפישה בעלמא אבל בן אמתך שלא מל ולא קבל ג"כ ז' מלות אינו אלא כנכרי ולא מחוייב לשבות לעצמו כלל ומשום ב"נ ששבת חייב מיתה לא שייך בעבד ערל שהרי עושה מלאכה לעצמו ולא בגר תושב שהרי עושה מלאכה דאוכל נפש או דדבר האבד, ובלא"ה ל"ק זה לפמש"כ שהרי בו צוה הכתוב בפי' שביתה וב"נ ששבת שייך באותו שלא קבל ז' מצות כישראל והוא אינו מצוה לשבות בשבת, וא"ש שיטת רש"י כיון דבמכילתא מסיים הך ברייתא דגר חושב הוא בשבת כישראל בי"ט וכמו שהביא גם הרמב"ן

בד"ה שאין עושין. אבל הכא קשה: אם לפי' ר"י הך יראת המקום הוא יראה מלפני המקום שלא יענישהו ולא יראת התרוממות א"כ י"ל דאף דבשאר מקומות יראה מעליותא היא היינו דוקא היכי שכבר קבל עול מלכות שמים מאהבה כדכתיב ואהבת את ד' אלקיך בכל לבבך וגו' בזה לא איכפת לן אם מניח מלעשות עבירות רק מפני שירא מלפני המקום שיענישהו וזהו לישנא דקרא ועתה ישראל מה ד' אלקיך שואל ממך כי אם ליראה דהיינו ועתה אחרי אשר קבלת בסיני עול מלכות שמים בשמחה ובאהבה באמרך נעשה ונשמע אינך צריך רק ליראות מפניו אבל בגר אם לכתחלה לא מגייר מאהבת המקום רק מיראה א"כ כל גירותו אינו רק מפני הנאת עצמו שלא יהי' ענוש וזה גירות גרוע הוא דדמי למתגייר לשום עבדי שלמה לשום שלחן מלכים שעושה משום טובתו שאינו גר לחד תנא ולכ"ע אין מקבלין אותו לכתחלה כן כמבואר לעיל (כ"ד:)

עוד י"ל ביישוב קושיא זו ע"פ מה שהביאו התוספ' בסוטה ודף כ"ב) הירושלמי דקאמר עשה מאהבה ועשה מיראה עשה מאהבה שאם באת לשנוא דע שאתה אוהב ואין אוהב שונא עשה מיראה שאם באת לבעוט דע שאתה ירא ואין ירא בועט, וכוונת הירושלמי פי' הברטנורא (בפ"א דאבות) במתניתן ויהי מורא שמים עליכם דאהבה צריך במצות עשה ויראה שלא לעבור על ל"ת ע"ש וא"כ לענין זה דוקא אהבה ויראה שניהם טובים אבל הגר שנכנס תחת כנפי השכינה וכל קיום מצותיו בין ע' בין ל"ת רק מחמת יראה ולא מחמת אהבה לא טוב הוא דגם גבי ישראל לאו מעליותא הוא

בד"ה אשר. ולעת זקנתו נשאה דכתיב: בל"ה היו יכולים להביא ראי' דאיתא במדרש דבאותה לילה שנשאה בועז מת גם איתא במדרש שבועז הי' בן שמונים ורות בת ארבעים

דף מ"ט ע"א בגמרא אפילו ח"ע: הכא פשיטא להש"ס דרבי ישבב ס"ל כן, אכן בכתובות ובקדושין מספקא לי' בכך, וצ"ל דהכא מיישב אפילו אי ס"ל כן מנ"ל, ובהכי א"ש מה דקשה לכאורה אמה דמקשה לקמן (ע"ח.) דלמא דאי עבר ונסיב ע"ש, ומאי קושיא הא לר' ישבב ע"כ לא איירי בהכי דא"כ הולד ממזר הוי ולא שייך בזה דור שלישי יבוא להם בקהל ד' וכיון דרבי יהודה כר"ע ס"ל דיש ממזר מח"ל ודאי אי ר"ע אפילו מח"ע קאמר גם ר"י ס"ל הכי דלמה נעשה פלוגתא שלישית וכן מוכח מסוגיא דסנהדרין (נ"ג:) דלא בעי הש"ס למימר דר"י בעי ח"ל דשאר דוקא והיינו ע"כ משום דאם ר"ע לא ס"ל ע"כ גם ר"י לא ס"ל וא"כ ה"ה לר' ישבב, אבל לפ"ד א"ש כיון דלר' ישבב גופא עדיין ספקא הוא א"כ מקשה שפיר דלמא דאי עבר, ונסיב ומוכח באמת דר' ישבב לא עושה ממזר מח"ע

שם נפקא להו מולא: הקשה בתוספ' ר"ע אכתי מנ"ל דאלמנה לכה"ג הוי ממזר כיון דהוי לאו שאינו שו' בכל ואמרינן בכתובות (דף ל') א"ב בעולה לכה"ג ומ"ש דהוי ע' שאינו שו' בכל והכי נמי נימא באלמנה לכה"ג דאין למדין משארי לאווין דאתרבו מולא כיון דא"ש בכל והניח בצ"ע, ולענ"ד י"ל דהרי יש לחקור ר' ישבב ור' סימאי במאי פליגי למה לר' סימאי לא מרבינן מולא גם אלמנה לכה"ג וחייבי ע' ולר' ישבב מרבינן, אבל י"ל כיון דדין ממזר כתיב גבי אנוסת אביו שהוא לאו וגם שו' בכל ולכן ר"ס סובר דמה דכתיב ולא לרבות לא מרבינן רק מה שדומה לאנוסת אביו בכל צד דהיינו שיהי' לאו הש"ב אבל ר"י סבר דאפילו לא שו' רק בחד צד דהיינו או שהוא לאו אפילו אינו ש"ב או שהוא ש"ב אפילו אינו לאו רק ע' ג"כ מרבינן מה שאין כן בעולה לכה"ג שהוא ע' שאינו ש"ב דלא שו' בשום לד לאנוסת אביו, ולכן א"ש דמרבינן מולא אלמנה לכה"ג כמו דמרבינן חייבי ע' השו' בכל

שם ברש"י ד"ה כל שאר בשר. ומחמת קורבה וכגון נושא חלוצתו כצ"ל: בתוספ' י"ט הקשה בין ארש"י בין אברטנורה דכתב ג"כ הכי דהרי לעיל (דף מ"ד) חשיב ולד מחזיר גרושתו ממזר לר"ע, ולא ידענא מאי כוונתו להקשות בזה דאברטנורה ל"ק כלל שהרי י"ל דס"ל כדעת ר"ת בתוספ' לקמן דמחזיר גרושתו מיקרי ח"ל דשאר ואפי' לרש"י דחשיב לקמן (ע"ב) מחזיר גרושתו לח"ל דלאו שאר ג"כ ל"ק דהא פליגי תנאי בהכי אי לר"ע הוי ממזר ג"כ מח"ל דלאו שאר או לא, וא"כ י"ל דמתניתן (דף מ"ד) אתיא כר' סימאי אליבי' דר"ע ומתניתן דהכא כת"ק אליבי' דר"ע, רק דזה עדיין קשה קצת דלא ה"ל לשתוק להש"ס אלא לפרש כן, ועוד דלא אשכחן תנא בפי' דס"ל הכי רק ר' סימאי וזה כבר הקשו הרשב"א והריטב"א בשמעתין לקמן, וכעת נדפסו תוספ' ר"ע וראיתי שכתב ג"כ הכי ליישב דעת רש"י ואדרבא הקשה על הרמב"ם שכתב דפי' דמתניתן כל שאר בשר ושהוא בלא יבא דמה דחקו לכך כיון דפליגי תנאי אליבי' דר"ע, אכן לפענ"ד י"ל שהוקשה לו קושיות הרשב"א והריטב"א והם הוכיחו מזה נגד שיטת רש"י אלא כר"ח, אבל י"ל דהיא ס"ל כשיטת רש"י דמ"ג לא הוי ח"ל דשאר ולכן פי' דר"ע גם הכא קאמר או שהוא בלא יבא ולכן ל"ק מרישא לסיפא

בד"ה ה"ג ור' יהושע. ולא שמעינן דיש ממזר מח"כ לרבנן או מח"ל לר"י א"ל כיון דלעיל (דף ד') מפרש בגמרא טעם דרבנן דפליגי אר"י ולא מוקי קרא באנוסת אביו כיון דמפסק קרא בלא יקח בין אנוסה ללא יגלה וכיון דהשתא הקושיא דלא יקח לא לכתוב א"כ איך ס"ד דאתי קרא לאשמעינן דיש ממזר מח"כ הא בכה"ג ע"כ גם רבנן מודו דמוקמינן קרא באנוסה, וכן מאי דייק ר"י דלא יקח מיותר הא צריך להפסיק בין אנוסה ללא יגלה לאשמעינן דקרא לאו באנוסה משתעי, די"ל דאי משום כך ודאי לא כתיב קרא יתירא דאי לאשמעינן דקרא לאו באנוסה איירי לא ה"ל למיכתב לא יגלה סמוך לאנוסה וממילא ע"כ הוי מוקמינן בשומרת יבם של אביו דמנ"ל לרבות איסור באנוסת