ערוך לנר יבמות קלב

ועיין מש"כ שם וא"ל דאדרבא יקשה אפכא אי דאורייתא היא מ"ט דת"ק דלא בעי ג"כ ג' חדשים די"ל דלת"ק לא איירי התורה הכא מדין הבחנה ויש נפקותא כגון שהיא מעוברת כבר כמעשה דדוד באם תמר שאז משום הבחנה א"ל להמתין אבל מכ"מ משום בכיי' תמתין ל' יום, א"נ ביפת תואר פנוי' דבמזנת לא חיישינן להבחנה כמש"כ ה"ה בהל' גירושין (פ' י"א דין כ"א) ע"ש

שם ואחר כן כי הני קשיא: בסנהדרין (כ"א.) פליגי תנאי אי לא ירבה לו נשים יותר משמנה עשר או מעשרים וארבעה ומ"ד כ"ד הוא דמפרש כן וכהנה בתרא ככל מה דמרבינן ברבויא דרישא אבל מ"ד י"ח לא דריש כן אלא דמכהנה לא מרבינן רק כחד מהני רבויא דרישא ורב כהנא מפרש התם טעמא דהך מ"ד משום דמה כהנה קמא שית אף כהנה בתרא שית משמע דכהאי גוונא דהכא כ"ע מודו דמרבינן ככל רבויא דרישא, ולכאורה קשה מה דחק לר"כ לתרץ קושית רבינא שם הקשה כמו הכא ולפרש טעם דהך תנא כיון דחזינן הכא דדרש רשב"א כן אפילו היכא שאין שייך למידרש היקש, אכן בכריתות (ו':) דרש מסמים חמשה כי קמא ע"ש וזה ראי' לכאורה דהיכי דליכא היקשא דרשינן כי קמא, ואפשר דמשום זה רצה לפרש ר"כ טעם דאידך תנא דלא לפלוג אברייתא דכריתות

שם הרי הוא אומר וינפש בן אמתך:

ק"ק למה הקשה מקרא דוינפש דיש לתרץ בלוקח עבד בין השמשות למה לא הקשה מקרא דוכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו דל"ל קרא הא בלא"ה צריך למול אותו משום חצות מילת עבדיו ובזה לא שייך בלוקח ביה"ש ולא הספיק למולו דהא ע"כ איירי קרא ביש שהות למול שהרי כתיב ומלתה אותו אז יאכל אלמא דאיירי בשיכול למול ועוד כשהוא אונס אין מילת עבדיו מעכבו מלאכול בפסח וכמו דאמרינן לקמן (דף ע"א) לענין מילת זכריו, ולכאורה הי' נלענ"ד ע"פ מה שיש להקשות עוד מאי מייתי ר' ישמעאל ראי' דמותר לקיימו מקרא דוינפש בן אמתך דלמא איירי באי עבר וקימו בלא מילה לעבור עליו בשני ע' אם מניחו לעשות מלאכה שבת שהרי דאי לאיסורא כתיב קרא כדאמרינן לקמן (ע"ח), אכן י"ל כמו דאמרינן בפסחי' (דף כ"ד) כל היכי דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירא, וכן אמרינן בחולין ודף פ"א) גם לענין לאו וע' לפי' התוספ' שם הכי אמרינן ג"כ דלאמוקמנן בע' יתירי אלא אדרבא דייקינן דמותר לקיים עבדים שאינם מולים, ולכן א"ש דלא פריך מקרא דומלתה אותו די"ל דהוא סובר כמ"ד אז יאכל בו העבד וא"כ שפיר יש לאוקמי' קרא באי עבר האדון וקיימו בלא מילה שצריך העבד שימול אם יאכל בפסח דבזה לא שייך ע' יתירא דמצות מילת עבדים מוטלת על האדון ומצות מילה לאכול פסח היא על העבד ולכן לא פריך רק מקרא דוינפש, אבל באמת זה אינו מספיק דאכתי קשה לר"ע לשיטתו שהרי הוא ס"ל דאז יאכל בו קאי על האדון כמו שכתבו התוספ' לקמן (ע':

) וא"כ קשה לר"ע לשיטתו מקרא דומלתה שהם ג"כ תרי ע' על האדון וביותר הוי לי' לאוקמי' לדייק מזה שמקיימין עבדים שאינם מלים מלאוקמי' לע' יתירא, אבל נ"ל דהנה יש לפרש מה דס"ד דר"י להקשות לר"מ מקרא דוינפש אף דלכאורה יש לתרץ דאיירי בלוקח ביה"ש או היכי דפסקא למלתא או היכי דאתני בהדי שראיית ר' ישמעאל הי' מקרא דוינפש בן אמתך דמדתלי עבדותו באמו משמע דקרא לא איירי בשלקחו לעבד אלא שהוא יליד בית שנולד משפחתו ולכן הוכיח ר"י שפיר דמקיימין עבדים שאינן מלין דבזה לא שייכי כל תירוצי ר"ע ור"ע דמתרץ כן צריך לדחוק ולפרש דקנה שפחה ובנה קאמר קרא כמש"כ הרא"ש ולקמן אכתוב עוד בזה אליבי' דר"ע, ועכ"פ א"ש מה שדייק ר"י מקרא זה דוקא ולא דייק מקרא דומלתה דבזה ידע שפיר דאף דלא שייך בלוקח עבד ביה"ש מכ"מ י"ל דאיירי בפסקה למלתא או באתני בהדי דהרי זה לא איירי ביליד בית אלא בעבד מקנת כסף, ולפ"ז יש ראי' מזה נגד דעת השאגת ארי' (תשובה סי' נ"ג) שהחליט מכח סברא דאין מילת עבדים מעכבת לאדון מפסח אלא היכי שמצות מילה שלהם מוטלת עליו אבל לא בפסקא או באתני ע"ש, ולפ"ד ע"כ אי אפשר לומר כן דא"כ יקשה לפי האמת לר"ע מקרא דומלתה:

שם בלוקח עבד ביה"ש:

זה פשוט דפקוח נפש דעבד שמל לשם עבדות ג"כ דחי שבת דהא לכל מילי יש לו דין ישראל וההורגו נהרג עליו וא"כ ק' לדעת התשב"ץ הביאו הש"ך (סוף הל' מילה) דגר אין מלין ג' ימים קודם השבת כי הכי דלא ליתי לחלל שבת משום פקוח נפש א"כ למה צריך לאוקמי' בקנאו ביה"ש דוקא אפילו קנאו כל יום ו' ואפי' כל יום ה' ג"כ לא הי' יכול למולו עד לאחר שבת, ונ"ל דהך דאין מלן תוך ג"י קודם שבת הוא רק גזירה דרבנן ואף דהתכב"ץ יליף כו ממה דאמרינן שבת ודף י"ט) אין מפליגין בספינה ואין צרין על עיר פחות מג' ימים ולענין צרין מדאורייתא הוא דבספרי ילפינן מכי תצור ימים רבים מכ"מ לענין מילה רק דרבנן דבמלחמה שייך חלול שבת בקרוב יותר, ולכן לק"מ מה שמקשין העולם בסוגיא דלקמן (ע"א:

) בהא דערל מקבל הזאה דבעשרה לא מהילי משום חולשא דאורחה הא ע"כ מלו בעשירי דמשה מת בשבת ז' אדר וא"כ הי' י"א ניסן ביום ה' וע"כ מלו ביום ד' שהוא עשירי אבל אי רק דרבנן הוא ניחא

שם הרי עבד מהול אמור. ממה דכתיב בהאי קרא למען ינוח שורך וחמורך לא קשה דכתיב כבר לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמורך וכל בהמתך דלמען ינוח נדרש במכילתא למלתא אחריתי עשה לו נייח שמעמידו על העשבים כמו שהביא גם רש"י בחומש, גם ל"ק מאי דייק דלעבד מהול לא צריך דכבר כתיב למען ינוח עבדך ואמתך א"כ למען ינוח גופא לא אצטריך דכבר כתיב ברישא דקרא ל"ת כל מלאכה וגו' ועבדך ואמתך וגו' וגם למה הביא סיפא דפסוק דואתחנן ולא רישא דועבדך ואמתך וכן למה הביא פסוק דואת חנן ולא דיתרו דכתיב ג"כ ועבדך ואמתך, בזה י"ל דמהני לא יקשה אף דכתיב ועבדך ואמתך בלשון לאו כתיב ג"כ וינפש משום כי לעבור עליו בע' ול"ת ויש נפקותא בזה לאלים הלאו שלא יהי' נדחה מפני ע' אבל כיון דכבר כתיב ע' דלמען ינוח בסיפא דקרא דואתחנן תרתי ע' ל"ל דלא מוקמינן לע' יתירי כיון דאין נפקותא בזה וכמש"כ התוספ' (ר"פ איזהו נשך) דלא מוקמינן בלאווי יתירי לעבור עליו בב' לאווין היכי שאין לוקין עליהם, ולענין ועבדך ואמתך דגבי לאו דדברות האחרונות ודאי ל"ק ל"ל הא כבר כתיב בדברות הראשונות משום דבדבור א' נאמרו וכמש"כ התוספ' בכיוצא בזה בב"ק (ס"פ שור שנגח) תדע שהרי בכ"מ לוקין תרתי אם נכפל אותו הלאו עצומו במשנה תורה כמו גבי אוכל נמלה לוקה חמש במכות (ט"ז:) ובמחמר אחר בהמתו דלקי משום ל"ת כל מלאכה אתה ובהמתך כדאמרי' בשבת (דף קנ"ד) לא לוקה אלא אחת אף דכתיב הלאו ב' פעמים בדברות הראשונות ובדברות האחרונות אע"כ דלא נחשבו השתי דברות רק כאחד וכן כתבו התוספ' ג"ה בפסחים (דף ו') דעשרת הדברות כחד חשיבי

שם בן אמתך בעבד ערל: עיין ברמב"ם (פ"כ מהל' שבת) שהביא שם לענין עבד שמל קרא דוינפש בן אמתך וה"ה הקשה עליו מסוגיא דהכא והניחו בצ"ע, ולענ"ד י"ל דלכאורה ק' היאך מוקי ר"ע קרא דוינפש בן אמתך בלוקח עבד בין השמשות דהא כתיב בן אמתך שהוא יליד בית שנולד משפחתו ולא שייך לשבות שהוא תנוק בן יומו ומאז עד שיגדל ודאי הי' ראוי למול ומהרא"ש נראה שהרגיש בזה ולכן כתב שאיירי שלקח שפחה ובנה גדול, אכן זה ודאי דוחק דאיך תלה אותו הכתוב בבן אמתך וכמו שכתבתי לעיל ולכן י"ל כיון דכל הראי' הוא שאיירי קרא בעבד ערל משים דגבי מהול כבר כתיב קרא דעבדך א"כ י"ל דודאי לר' ישמעאל דס"ל מקיימין עבדים שאינן מלין מוקמינן קרא דלמען ינוח דחשבינן לי' כאלו כתיב בדברות הראשונות לעבד מהול ולכן דרש כן בברייתא דסוגיין שהיא במכילתא וסתם מכילתא היא רבי ישמעאל ומקרא דוינפש דרשינן עבד ערל אבל לר"ע דס"ל אין מקיימין וע"כ מוקמינן קרא דעבד ערל בלוקח בין השמשות או בפסקא למלתא או באתני בהדי וכל זה לא שייך גבי בן אמתך שהוא יליד בית לכן מוקמינן קרא דעבדך בעבד ערל ובלוקח ביה"ש או בפסקא וקרא דבן אמתך לענין עבד מהול, והא דהוצרך להשיב לר"י בלוקח עבד ביה"ש משום דעכ"פ חד קרא מיותר לעבד ערל, ולכן הרמב"ם דפסק כר"ע הביא לענין עבד מהול קרא דוינפש, ועיין ברמב"ן בחומש דכתב גם נענין גר כה"ג