ערוך לנר יבמות קלא

לאינו מעכב לאכול בפסח אף שצריך גט שחרור י"ל דגם ריב"ל כוותייהו ס"ל ולא מוכח דס"ל כרשב"א ומתורץ קושית התוספ'

בד"ה המפקיר עבדו. ולימא לי' באפי בי תרי זיל: הקשה המהר"ם הא עבד כנעני גופו קנוי ושייך ג"כ תי' הגמרא כמו בעבד עברי ותי' דהקושיא היא בלוקח מן הנכרי שאין גופו קנוי וכדאמרינן לעיל (דף מ"ו), ונ"ל שיש ראי' לדבריו ממה שכתב הרמב"ן לעיל (שם) בשם התוספ' ע"ש והמהרש"א במ"ב רנה לפרש התוספ' דלפי ס"ד לא רצו לחלק בין שאומר לו באפי בי תרי זיל להפקר וכיון דלשמואל הפקר מהני ע"כ זיל נמי מהני ולכן הקשו דיפקירנו או לימא לי' זיל, אכן אכתי לא שייך זה למה שהקשו התוספ' בגטין (ל"ח.) ב' קושיות דלשמואל בעבד כנעני לימא זיל וגם בעבד עברי יפקירנו ובזה קשה ממנ"פ אי סברו דיש חילוק בין זיל להפקר מה הקשו לשמואל לימא בע"כ זיל דלמא זיל לא מהני משום דגופו קנוי אף דהפקר מהני ואי אין חילוק בין זיל להפקר מה הקשו אכתי יפקירנו בע"ע הא כמו דזיל לא מהני בע"ע משום דגופו קנוי הפקר נמי לא מהני ע"ש וצ"ע

אכן לולא דברי המהר"ם והמהרש"א הי' נלענ"ד דודאי ידעו התוספ' שיש חילוק בין זיל להפקר דזיל דהוי מחילה לא מהני בגופו קנוי והפקר מהני אפילו בגופו קנוי וקושיתם דכיון דמהני הפקר לשמואל א"כ יפקיר ול"ל גט שחרור אכן כדי שלא נאמר דלמא בעי גט שחרור שלא יחזיק בו אח"כ ויאמר שלא הפקירו לכן הוסיפו שיאמר לו באפי בי תרי זיל דהיינו שיאמר לו כן בתורת הפקר, ועיין במהרש"א קדושין (דף ט"ז) שכתב דאי הפקר ג"כ בעי שנים מכ"מ מקשו מהפקר שפיר לפי המסקנא ושהתוס' גם לפי המסקנא הקשו, ולענ"ד אדרבא רק לפי המסקנא הקשו שפיר דהא מסקינן בנדרים (דף מ"ה) דהפקר אינו רק בפני ג' עכ"פ מדרבנן לכ"ע, וא"כ על המקשן לא קשה דאדרבא מקשה יותר דאפילו בפני שנים מהני שיהיו עדי מחילה אבל למסקנא שפיר ק' אכתי למה צריך שחרור בשטר כיון דיכול להפקיר בפני ג' וצ"ע על המהרש"א, ועיין בתוספ' פסחים (ד:) אכן גם על התוספ' דכאן קשה שכתבו שיאמר לו באפי בי תרי זיל שהרי הפקר לכ"ע צריך ג' ולכן דלמא תקנת שטר שחרור הוא היכי דליכא תלתא רק שנים

בא"ד. וא"ת אמאי לא חשיב הפקר: לכאורה הי' אפשר לומר ע"פ מה שהעירו התוספ' קידושין (כ"ד.) מ"ט לא חשיב ראשי אברים ותרצו דס"ל צריך גט שחרור ע"ש וכיון דשם (ע"ב) פליגי תנאי בזה א"כ י"ל דשמואל ס"ל דתנא דמתניתן ס"ל דא"ל גט שחרור ולכן ל"ק דליתני הפקר די"ל דתנא ושייר ול"ק מאי שייר דהאי שייר די"ל דשייר ראשי אברים, אכן י"ל דלא ניחא להו להתוספ' לומר כן דאכתי יקשה מ"ט לא תני הפקר בע"ע דשם לא שייך דשייר ראשי אברים שהרי ע"ע אינו יוצא בראשי אברים ועוד דבלא"ה לא שייך גבי ע"ע לומר דשייר הפקר שהרי בקדושין שם (ט"ז.) פריך גבי ע"ע מאי שייר דהאי שייר ע"ש

בד"ה לא עשה. דהכי משמע פרק מצות חליצה: ליישב שיטת רש"י אולי י"ל דלכאורה קשיא מה משיב ר"ע לראית ר"א דמוכח בפי' דעשיי' הוא לשון נטילה מלא עשה רגליו וכבר כתב הרמב"ן בחומש דראי' גדולה היא לדברי ר"א, אבל י"ל דבהך מלתא גופא פליגי אי רגליו צפרנים או שער בית הערוה דר"א סבר צפרנים וא"כ ודאי מוכח דעשיי' בצפרניים הוא לשון נטילה דהיינו דתקון בצפרנים הוא הנטילה וא"כ ה"ה ביפ"ת אבל ר"ע סבר דהוא לשון שער ביה"ע, וכיון דלפ"ז לא מוכח דעשיי' בצפרנים הוא לשון נטילה יותר אמרינן, מדאיכא סברא דאדניוול קפיד קרא, דעשיי' בצפרנים אינו לשון נטילה וכיון דפסקינן כר"ע נגד ר"א פריך לקמן בפרק מצות חליצה שפיר מולא עשה רגליו דע"כ מוכח דר"ע מוקי בשטר ביה"ע דאל"כ איך פליג הכא אר"א

בא"ד. ובתשובות הגאונים שרי לגלח בה"ש ובה"ע: ק"ל במאי שרי אי במספרים דוקא אבל בתער אסור א"כ מאי מייתי ראי' לזה מהא דמצורע אדרבא הוי ראי' לסתור דהרי מצורע צריך לגלח בתער רוקא כדאמרינן במתניתן (פ' י"ד דנגעים) ואי אפילו בתער שרי א"כ מאי פריך בנזיר לרב דאחר מיקל כל גופו בתער מהא דקתני המעביר שטר ביה"ש וביה"ע לוקה הא שאני כל גופו דלא מתכווין לנוי דשרי בתער ואפילו אינו עושה לרפואה מכ"מ שרי דאמרינן מסתמא לרפוא' קמכויון כמבואר בי"ד (סי' קפ"ב), וראיתי להבית יוסף (שם) שהביא דעת הסמ"ג דלהגאונים רק במספרים מותר והקשה עליו דהרי מהראיות שהביאו התוספ' משמע דאפילו בתער מיתר ורצה לדחוק בדעת הסמ"ג דגם הוא הכי ס"ל ע"ש, אכן אכתי ק' מה שהקשינו דלפ"ז מאי פריך לרב מהברייתא דהמעביר ביה"ש וביה"ע, ולכן נ"ל דודאי הדין עם הסמ"ג ורק במספרים מותר כל גופו אבל לא בתער, והיינו דלהגאונים הי קשה קושית התוספ' דרב אדרב דהא רב ס"ל דמיקל כל גופו בתער דהיינו במספרים כע"ת ומדפריך לר"ח והא גדיל ומתרץ לו גבול יש לו משמע דאפילו במספרים אסור ולכן סברו דהסברא כך היא דבכ"מ דאסור מדאורייתא עבדו רבנן הרחקה בחד דרגא ואסרו מדרבנן אבל לא בתרי דרגא כי היכי דלא ליהוי גזירה לגזירה ולכן בביה"ש וביה"ע לחוד דאיכא אסורא דאורייתא בתער אסרו רבנן במספרים אבל בכל גופו דליכא אסורא דאורייתא בתער כיון דנראה דמשום רפואה עביד ומותר במספרים אבל בתער אסור דגזרינן אטו תער דביה"ש וביה"ע לחוד דאיכא איסור דאורייתא, ולכן לק"מ דרב אדרב דמה שאסר ר"ח ורב קבלה מני' אפי' במספרים היינו ביה"ש וביה"ע לחוד דגזרינן אטו תער דאורייתא ומה שהתיר רב במספרים היינו כל גופו כיון דבזה אפי' בתער ליכא איסור דאורייתא כמו שהוכיחו התוספ' ממצורע אבל בתער עכ"פ אסור דגזרינן אטו תער דביה"ש וביה"ע לחוד ולכן המקשן דהוי ס"ד דרב דאמר מיקל כל גופו בתער תער ממש קאמר פריך שפיר מהברייתא דקתני המעביר שער ביה"ש וביה"ע לוקה וכיון דביה"ש וביה"ע לחוד איסור דאורייתא הוא נגזור כל גופו אטו ביה"ש וביה"ע לחוד וכמו דגזר רב בביה"ש וביה"ע מספרים אטו תער

ובזה א"ש הא דפריך מהך ברייתא דוקא דקתני לוקה ולא מאידך ברייתא דמייתי בנזיר שם דאסור מדברי סותרים ועל זה מתרץ דרב במספרים כעין תער קאמר דמותר כל גופו דבזה לא שייך לגזור במספרים אטו תער דא"כ ה"ל גזירה לגזירה אבל בתער באמת אסור וא"כ מסוגיא זו הוציאו הגאונים דין שלהם ויפה פסק הסמ"ג דרק במספרים כעין תער התירו הגאונים, וכן מה שפסק הסמ"ג עוד דלא בעינן בפי' לרפואה אלא מסתמא ג"כ אמרינן דלרפואה הוא והב"י נסתפק בזה כיון דהתוספ' לא כתבו כן, גם בזה הוציא הסמ"ג דינו מסוגיא זו דאם בעינן בפי' לרפואה דוקא אכתי יקשה דרב אדרב דהא רב התיר במספרים להקל כל גופו ולא קאמר דלרפואה דוקא שרי וביה"ש וביה"ע לחוד אסר במספרים אלא ע"כ דמסתמא כל גופו ג"כ מותר אבל במספרים דוקא, והנה בש"ע הביא בסתמא דין זה להתיר כל גופו ומשמע אפילו בתער וכמו שהחליט בפי' הרב בבית יוסף, ולפענ"ד יש להחמיר כהסמ"ג ולאסור בתער ולהתיר רק במספרים

בא"ד. ותדע דלא משתמיט בשום דוכתא: להשיטות דלא ס"ל כדעת הגאונים יש לישב זה כיון דבנזיר (דף נ"ח) פליגי תנאי בזה אי העברת ביה"ש וביה"ע אסור מדאורייתא או מדרבנן דוקא אפילו בתער ואפילו לרבי יוחנן שם פליגי ב' לשונות בזה א"כ אין ראי' להתיר כל גופו מדלא הוכיח בשום דוכתא ע' דוחה ל"ת מדדחי במצורע לאו דלא ילבש די"ל דהגמרא רצה להוכיח ע' דוחה ל"ת לכולהו תנאי ולמ"ד דרק מדרבנן הוא לא מוכח מזה מידי אבל לעולם י"ל דאין חילוק בין כל גופו לביה"ש וביה"ע לחוד, ועוד י"ל דלא שייך למילף מזה ע' דוחה ל"ת דהא איסור התלוי במנהג הוא שבמקום שגם אנשים מעבירים ליכא איסורא כמבואר בש"ע וסי' קפ"ב) ולכן אף שבאמת אפי' במקום ל"ת מותר מטעם ע' דוחה ל"ת מכ"מ לא שייך למילף מזה ע' דוחה ל"ת דדלמא התורה לא איירי מ"ה

ע"ב בגמרא ירח שלשים יום: בלחם משנה (פ"ח מהל' מלכים) הביא הספרי דמפרש הטעם דג' חדשים משום הבחנה וכן כתב בתרגום יונתן בן עוזיאל וא"כ משמע דהבחנה דאורייתא הוא ומזה קשה אמה שמשמע מסוגיא דלעיל (מ"ב.) שהוא מדרבנן ואפילו לשמואל לדעת הבית שמואל,