ערוך לנר יבמות יג

הוא רבינו יצחק אבל התירוץ דנחשב כשלו נראה שהוא דברי הר"י מאורליינש המקשה שי"ל שפיר שהוא ס"ל כהרנב"ר והי"מ באמת לא תרצו כן אלא כתירוץ הרשב"א שם, ועיין מש"כ לקמן (דף צ')

שם. שאינה שוה בכל: ק"ק לפי מה שהקשו התוספ' לעיל דף ג') דנילף ע' דוחה ל"ת מיבום באשת אח ותרצו דשאני א"א דמצותו דרך א"כ מה פריך הכא דנילף מא"א ומהקפה במה הצד דאפירכא דמצותו בכך נימא הקפה תוכיח דלא נחשב מצותו בכך כיון דאפשר לקיים בשער ההיתר כמו שכתבו התוספ' בעצמם לעיל ואפירכא דאינו שו' בכל נימא א"א תוכיח ונילף מבינייהו, וכן ק' אאידך פירכות דמבעי' לקמן אאחרינא דבעי למילף מינייהו ע' דוחה ל"ת, וי"ל שהך שכן מצותו בכך אינו כמו פירכא שיש לומר עלי' יוכיח אלא שלא נחשב דחי' כלל כיון שמצותו כן וליכא למילף דחיי' מיני'

שם. ליגמר מנזיר: ק"ל לפי מה דאמרינן בחולין (דף קמ"א) דאצטריך תשלח אפילו לדבר מצוה דה"א דע' דמצורע דחמיר משום שלום בית דחי לל"ת וע' דשילוח הקן או לתירוץ השני שם לע' לחוד ע"ש, הרי דמתשלח מוכח דאין ע' דוחה לל"ת וע' או אפילו לע' לחור וא"ש מאי פרין ליגמר מנזיר אדרבא ניגמור משלוח הקן דלא דחי וכמו שהקשו התוספ' דנגמור מכבוד או"א ומהשבת אבדה דבזה לא שייכי תירוצי התוספ'

ונלענ"ד לישב קושיא זו וגם ב' קושיות התוספ' האלה דנגמור מכאו"א או מהשבת אבדה, ע"ת מה דאמרינן בנזיר הביאו גם התוספ' בד"ה מה ללאו, דהך תנא דהכא דמוקי קרא לנזיר מצודע לא מצי לאוקמי' למצורע לחור או משום דס"ל הקפת כל הראש לא שמה הקפה או משום דכבר יליף ע' דוחה ל"ת מגדילים ולכן ל"ל למצורע דליכא רק ל"ת לחוד ע"ש, והנה זה פשוט דתירוץ השני לא שייך רק לפי המסקנא דילפינן מגדילים אבל לס"ד דגמרא דהכא דלרבנן לא שייך למילף מגדילים ע"כ צ"ל כתירוץ קמא דהך תנא לכך מוקי לנזיר מצורע ולא למצורע לחוד משום דס"ל הקפת כ"ה לא שמה הקפה, ועיין לקמן (דף ז') שהקשו התוספ' אמה דרצה ליליף שם דע' דוחה אפילו ל"א שיש בה כרת דא"ב ראשו ל"ל דע' ול"ת גרע מל"ת שיש בה כרת ותרצו דצריך ראשו לאשמעינן הך גופא דהקפת כל הראש שמה הקפה ע"ש

ולפי"ז מתורצים קושיות הנ"ל דפריך שפיר ליגמר מנזיר דאין לומר אדרבא גמרינן משלוח הקן או מכבוד או"א או מהשבת אבידה דלא דחי דא"כ מנ"ל לאוקמי' ראשו אנזיר מאורע ולהורות לנו דחית ע' לל"ת וע' מה דבכל מקום לא דחי ביותר נימא דאתי ראשו למצורע ולהורות לנו דהקפת כל הראש שמה הקפה וגד הסברא החיצונה משנימא דגלי קרא נגד בנין אב שהוא מי"ג מדות, ועעיין בתוספ' זבחים (דף צ"ז) שפירשו מה דפריך שם וניתי ע' ולידחי ל"ת שאין הפי' דבאמת לידחי דאית לן קרא דלא דחי אלא דהקושיא היא דנילף מהכא דאין ע' דוחה ל"ת ולכן אין רחוק ג"כ הכא לפרש שכוון הש"ס לא דבאמת ליגמר מנזיר אלא על מה דאתי מזה אם נצרך לומר כן

וע"פ הנחה זו אמרתי בימי חורפי כאשר יצקתי מים על ידי אדמ"ו הרב הגאון מהו' אברהם בינג זללה"ה בק"ק ווירצבורג בשנת תקע"ז ליישב דעת הרמב"ם שכתב (בהל' נזירות פ"ז הל' ט"ו) נזיר שנצטרע ונתרפא מצרעתו וכו' ע"ש שכבר השיגו הראב"ד מסוגיא דהכא והכס"מ רצה ליישב דתרי טעמי איכא והגמרא חדא מינייהו נקיט, ומלבד שזה דחוק מצד עצמו ביותר תמוה דהכא אי אפשר לומר כן דהא הכא רלה להוכיח הסברא דקיל ישנו בשאלה ממה דדחי ל"ת וע' ואם יש לומר עוד טעמא אחרינא דהכא ליכא רק ל"ת איך קדייק מזה דישנו בשאלה קיל, ולכן נלענ"ד ליישב ע"פ מה שיש להקשות אמה דקאמר דלכך לא ילפינן מנזיר מצורע דע' דוחה ל"ת וע' משום דישנו בשאלה דאכתי נילף מהכא דע' דוחה ל"ת וע' שישנו בשאלה וכי תימא ה"נ איך אמרינן בירושלמי הביאוהו התוספ' שבועות (דף כ"ד) מי שנשבע שלא לאכול מצה ואכל מצה בליל פסח חייב משום שבועת ביטוי וכן פסק גם הרמב"ם (בה' שבועות פ"ה) ונפסק גם בש"ע א"ח וי"ד ואמאי נימא דמותר לאכול דאתי ע' דמצה ודחי ל"ת דשבועה, וע"כ צ"ל דשאני שבועה דאיכא ע' ג"כ דמוצא שפתיך תשמור כמו שכ' הרמב"ם ובהל' נדרים פ"א) אכן אי אמרינן ע' דוחה ל"ת וע' דאיתא בשאלה גם הכא לידחי דהא שבועה איתא בשאלה כמו נזירות ואפילו נימא דלכתחלה אסור לאכול משום גזירה דכזית ראשון אטו כזית שני וכעין מה שכתבו התוספ' בקדושין (דף ל"ו) לענין חדש מכ"מ איך חייב משום שבועת ביטוי הא מדאורייתא מותר לאכול ואין לומר דלכך לא ילפינן מנזיר מצורע דע' דוחה ל"ת וע' דישנו בשאלה דשאני ע' דמצורע דחמיר משום שלום בית וכמו שכתבו התוספ' כאן בשם י"מ אקושיתם דנילף דע' דוחה ל"ת וע' שאינו שו' בכל, דזה אינו דלכאורה י"ל אתירוץ י"מ דמשום שלום בית דחי הא אכתי מוכח כן ממצורעת דבה ליכא ע' דשלום בית דמותרת בת"ה כדאמרינן בכריתות (דף ח') ופסק כן גם הרמב"ם (בהל' טו"צ ת' י"א), אכן באמת לק"מ דהא מזקנו מיירי ובזה ליכא איסור כלל באשה וע"כ דכתיב זקנו על האיש ולכן כתבו התוספ' שפיר דבו איכא ע' דשלום בית, והנה זה שפיר לענין זקנו דליכא באשה אבל גלוח דנזיר אסור באשה כמו באיש דהא בריש פ' נזיר כתיב איש או אשה והיא ודאי מותרת ג"כ להתגלח בימי צרעתה שהרי כל דיני פרשת מצורע הם באשה כמו באיש וא"כ גם רבוי דראשו קאי עלי' ובשום מקום לא נזכר חילוק בין גלוח דנזיר מצורע ודנזירה מצורעת וא"כ אכתי' ק' דנילף דחיית ע' לל"ת וע' שישנו בשאלה מהיתר גלות בנזירה מצורעת דבה לא שייך דחמיר משום שלום בית

ונ"ל דקושיא זו הוקשה להרמב"ם ועפ"ז יובנו דבריו ע"פ מה שיש להקשות עוד על הטעם שנתן הרמב"ם דלכך מותר לנזיר מצורע לגלח כיון דימי חלוטו אין עולין לו ליכא ע', הרי בנזיר (דף נ"ו) אמרינן בברייתא אין לי אלא ימי טומאה וכו' ימי חלוטו מניין וכו' ע"ש ובתוספ' ד"ה ומה נזיר דמהך ק"ו אתיא דימי חלוטו אין עולין לו ואין לנו דרשה אחרת על זה, ולפ"ז ק' מאור על הרמב"ם שנתן טעם דלכך מותר לנזיר מצורע לגלח משום שאין בו ע' שימי חלוטו אין עולין לו ולא נקרא קדוש הרי מה שי"ח אין עולין לא ידענו אלא אחר שידענו שמותר לגלח מצורע בימי נזירותו דאז איכא ק"ו מנזיר בקבר, אך אחרי דקושית שרמב"ם היא דלא ידחה ע' לל"ת וע' וא"כ יהי' אסור לו לגלח ממילא לא ידעינן ג"ה דימי חלוטו אין עולין לו דהא ליהא ק"ו מז, וא"כ איך מתרץ דליכא ע' כיון די"ח א"ע לו ואין לומר דמכ"מ יש ללמוד ק"ו מתגלחת טומאה וכדאמרינן בנזיר (דף י"ח) לא תגלחת דנזירות קתני ע"ש ולכן אפילו נימא דאסור נזיר מצורע בתגלחת טהרה מכ"מ שייך ק"ו מנזיר בקבר דצריך תגלחת, משום טומאה ונזיר מצורע לא צריד תגלחת משום טומאה דזה אינו דהגמרא לא אמרה שם כו רק לס"ד דנב"ק צריך תגלחת טומאה אבל למסקנא דשם וכמו שפסק גם הרמב"ם (בהל' נזירות פ"ו) דנזיר בקבר לא צריך תגלחת טומאה ע"כ לא שייך הק"ו רק מתגלחת טהרה וכמו שפירשו התוספ' וא"כ קשה על הרמב"ם, אבל יש לומר דחדא קושיא מתורצת בחברתה ע"פ מה שפירשנו פירש הגמרא דמוכיח דישנו בשאלה קיל דאל"כ מנ"ל לאוקמי' ראשו אנזיר מצורע ולהורות נגד בנין אב דשלוח הקן ודאינך יותר לימא דאתי להורות דהקפת כ"ה שמה הקפה ונזיר מצורע באמת אסור בגלוח, דהשתא א"ש דלא מתרץ הגמרא כתירוץ הרמב"ם דליכא ע' דימי חלוטו אין עילין דהיא גופא מנ"ל אי לימא מכח סברא דנזיר אסור בגלוח א"כ ליכא ק"ו וימי חלוטו באמת עולין, ולכן הוכיח הש"ס שפיר דישנו בשאלה קיל, וא"כ אין זה נגד בנין אב לאוקמי' ראשו אנזיר מצורע להתירו בגלוח וממילא ידענו השתא שפיר ג"כ מק"ו די"ח אין עולין לו, הרמב"ם והנה גם הרמב"ם פירש הגמרא כן רק שלא הקשה קושיתנו הנ"ל דאם הטעם דע' דוחה ל"ת וע' דנזיר משום שישנו בשאלה א"כ עכ"פ נילף מהכא דע' דוחה ל"ת וע' שישנו בשאלה, וזה מה שדייק בלשונו הא בכל מקום אין ע' דוחה ל"ת וע', פי' אפילו היכי דאיתא בשאלה וא"כ נילף מהכא דדחי אם נימא דאיתא בשאלה קיל משאר ל"ת וע', ועל זה מתרץ שפיר אחר ואמרינן מסברא דאיתא בשאלה קיל לפי מסקנא וא"כ אפילו איכא ע' בנזיר ג"כ מוקמינן קרא דראשו לנזיר להתירו בגילוח לכן אפילו דחיית ע' ול"ת שישנו בשאלה