ערוך לנר יבמות יב

למלך (בה' ציצית פ' ג') ופירש כוונת התוספ' דלשתוק קרא מיחדיו ולכתוב צמר ופשתים ובגדיהם ואז ידענו שפיר מדאצטריך צמר ופשתים להתיר כלאים בציצית דתכיפה אחת אינו חבור דאל"כ מבגדיהם לבד שמעינן עי"ש, ועל פי דבריו נלענ"ד ליישב מה שראיתי מקשים למה דלא תירצו התוספ' גם אקושיא קמייתא כן דאיך נאמר דלעולם דכלאים בציצית אסור ויעשה ציצית בלא שוע טוי ונוז דא"כ שעטנז גבי לבישה ל"ל הא בלא"ה מוכח דבעינן שטו"נ בלבישה כמו בהעלאה מדאמר רחמנא עביד להו תכלת אבל ע"פ הנ"ל י"ל דאי לאו שעטנז ה"א דלעולם בלבישה לא בעינן שטו"נ ומשכחת תכלת בציצית בלא קשר קשר עליון דתכיפה אחת אינה חבור כקושית התוספ' וא"ל דא"כ יחדיו ל"ל די"ל דה"א אפכא דאי לאו יחדיו וגם שעטנז אז הוי אמרינן דלעולם תכיפה אחת הוי חבור ותכלת בציצית משכחת בלא שטו"נ ובאמת בלבישה בעינן ג"כ שטו"נ כמו בהעלאה ולכן ע"כ צריך למכתב יחדיו להורות דתכיפה אחת א"ח ולכן אי ל"כ שעטנז ה"א דבלבישה לא בעינן כטו"נ ותכלת בציצית משכחת ע"י תכיפה אחת וע"כ צריך למיכתב שעטנז להורות דגם בלבישה שטו"נ בעינן ולכן שפיר הקשו התוספ' דאיך מוכח דכלאים בציצית מותר הא יכול לעשות ע"י חוטין שאינן שטו"נ

בד"ה ותכלת עמרא. לא הי' צריך לכך לפענ"ד לפירוש רש"י מתורצת קושיא זו וגם קושית התוספ' בד"ה מדשש כתנא שפירש כוונת הש"ס דע"כ תכלת עמרא מדכתיב ביחזקאל גבי יוה"כ בגדי פשתים ילבשו ולא יעלה עליהם צמר א"כ ע"כ שם תכלת לא נופל רק על צמר צבוע תכלת ולא על פשתן צבוע כן דהא בבגדי כהונה כתיב בד שהוא שש למין לבדו ותכלת למין לבדו וביוה"כ כתוב בתורה כתונת בד ומכנסי בד וגו' וא"כ ע"כ לא הי' רק פשתן לבן ולא תכלת אפילו נימא דתכלת הוא פשתן וא"כ בבגדי יוה"כ דיחזקאל דכתיב פשתים ע"כ ג"כ צבוע תכלת אינו בכלל דהא בתורה כתיב בד ביוה"כ ובד ע"כ אינו תכלת מדמני להו בבגדי כהונה לשני מינים ואי ס"ד דגם פשתן צבוע תכלת נקרא תכלת למה פרט הכתוב ולא יעלה עליהם צמר דוקא ולא ג"כ תכלת אע"כ דתכלת הוי בכלל צמר דלא נקרא תכלה רק צמר צבוע תכלת ומזה הוכיח הגמרא דתכלת עמרא הוא כן נלענ"ד כוונת פי' רש"י

ובזה מתורץ מה שהקשו התוספ' דלמא תכלת שם הצבע לבד ונימא דעושין פתיל תכלת של פשתן לבגד פשתן ופתיל תכלת של צמר לבגד צמר, אכן זה שייך דוקא אחרי דמוכח מקרא דיחזקאל דתכלת עמרא הוא אבל אי נוכל לומר דתכלת הוא כתנא כקושית התוספ' ושלא נדרוש ראי' מקרא דיחזקאל אז לא הי' מוכח מזה היתר דכלאים בציצית דהוי נוכל לומר דתכלת שם הצבע ועושין פשתן לפשתן וצור לצמר ועל כן ע"כ הי' צריך לומר ותכלת עמרא הוא ומתורצת גם קושית התוספ' בד"ה מדשש

בד"ה דאפילו צמר. דמגו דלבן פוטר: לפי מה שכתב בתוספ' הרא"ש דסד"א כדרבא היינו משום דכתיב הכנף והקשה דלא לכתוב הכנף ולא בעינן צמר ופשתים, ותירץ דא"כ לא הי' מותר רק תכלת לפשתים אבל השתא דכתיב צמר ופשתים חזה שמענו דהותר צמר לפשתים ופשתים לצמר ע"ש בלא סברת התוספ' מתורץ מה שהעירו כאן דמוכח מקרא דפשתן לצמר מותר, וא"כ לכאורה יקשה על הרא"ש שאחר שכתב כנ"ל כתב ג"כ כדברי התוספ' דהותר פשתן בשל צמר מכח מגו ולמה הוצרך לכך, ויש לומר דאף דגלי קרא מכ"מ יקשה היאך ילפינן מזה דעשה חה ל"ת שהרי אפילו באפשר לקיים שניהם התיר הכתוב וא"כ עכ"פ נילף מזה דאפילו היכא דאפשר לקיים שניהם ע' דוחה ל"ת ולכן הוצרך לפרש שאחר שהתיר הכתוב צמר ופשתים מכח ע' דוחה ל"ת שהרי תכלת אי אפשר בע"א לכן הותר ג"כ פשתן בצמר מכח מגו, אכן לפ"ז יקשה אפכא דקושית הרא"ש במקומה עומדת דקרא ל"ל כיון דידענו מכח מגו דאפילו פשתן לצמר מותר, וצל כמו שכתבתי לעיל (דף ב') ע"פ התוספ' דשבועות דלפעמים אין הסברא פשוטה כ"כ וצריך קרא להשמיענו הסברא

דף ה' ע"א בגמרא נפקא להו מראשו: מצאתי בשם תוספ' גורניש וז"ל ק"ל עשה דמצורע היכי דחי והא בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים ע' וא"כ נילף מהכא דדחי אפילו בכה"ג והא בכל דוכתי אמרינן דלא דחי היכי דבשעת דחיית הלאו לא מקיים העשה כדמשמע בביצה, ונ"ל שמיירי שאין לו רק פיאה אחת ושאר השיער ופיאה השנית גילח מקודם ואז מקיים הע' בשעת דחיית הלאו וכן צ"ל בלאו הכי שהרי לעיל פי' ר"י דגילח את ראשו דמצורע מקיים בשיער ההיתר והא אמר ריש לקיש (בפ"ב) כל מקום שאתה מוצא ע' ול"ת אם אתה יכיל לקיים את שניהם מוטב וכו' אע"כ צ"ל דמיירי שאין לו יותר רק פיאה האחת עכ"ל, וראי' זו לא הבנתי דאיך אפשר לפרש כוונת התוספ' במה שכתבו לעיל (דף ד') דמקיים הע' במגלח שיער ההיתר לבד והא אמרינן במתניתן (נגעים פ' י"ד) שאם שייר ב' שערות לא עשה ולא כלום, אע"כ דכוונתם רק לגבי הא דלא נקרא מציתו בכך דלזה כתבו שפיר דאפילו אמרינן לא דחי ע' לל"ת מקיים הע' בשער ההיתר לבד דהפיאות לא יהיו בכלל כל שערו כמו שאין המלאכות שבהן נדחה שבת הן בכלל כל מלאכה אבל ודאי אחרי שאין סברא לומר שאין הפיאות בכלל ע' לא מיקרי אפשר לקיים שניהם במניח הפיאות ולכן גם תירוצו אינו מועיל דאפילו איירי שאין לו רק פיאה אחת מכ"מ אכתי לא הוי בעידנא דכשגילח את הפיאה ולא שייר רק ב' שערות כבר עבר על הלאו שאין כאן עוד שיעור פיאה והע' עדיין לא קיים עד שגילח גם ב' שערות האחרונות

אבל לענ"ד הקושיא שהקשה התוספ' גורניש מעיקרא ליתא ע"פ מש"כ הנימוקי יוסף (בב"מ פ"ב) דאיכא דמקשו ל"ל טעמא דאין הכהן מטמא להשיב האבידה שבביה"ק משום דאין ע' דוחה ל"ת וע' תיפוק לי' דלא הוי בעידנא, ותי' בשם הרנב"ר וז"ל דהכא נמי בשעה שעבר הלאו קיים הע' כמילה בצרעת דהא מתעסק הוא במצות השבה בשעת עקירת הלאו ואע"פ שלא גמרה מה בכך גם מצות מילה לא נגמרה עד דפרע דק"ל מל ולא פרע כאילו לא מל ולא ממעטין אלא כההיא דאמרינן בפ' ר"א דמילה ויקוץ בהרתו ויעבוד שבשעה שקוצץ בהרתו אינו מתעסק בגופה של מצוה דהיינו עבודה אלא במכשירה עכ"ל, ואף שכתב אח"כ שרבינו יהוסף כתב בנימוקיו שי"מ חולקים על זה הרי אינם חולקים רק דלא שייך לקרות אתחלתא דמצות השבה מתחלת ראיית האבידה שהרי כתב וז"ל דלא דמיא למילה דמילה כל מה שנעשה בה הוא גוף המצוה עצמה ואם לא גמרה לא נעשה אלא חצי המצו' וכו' אבל גבי השבת אבידה עיקר גוף המצוה השבה בבית הבעלים שזהו ע קר גוף כוונת המצו' והשאר הוי כעין מכשירי מצו' וכו' ע"ש, וח"כ פשיטא דהכא דכל ראשו הוא בכלל הע' מקרי שפיר בעידנא לכולי עלמא מה שמגלח הפיאות הראשונות כיון דמתעסק במצו' הוא אף שלא נגמרה המצו' עד שגילח גם האחרונות כמו דמקרי בעידנא לכ"ע מה שקוצץ הבהרת במילה אף שהמצוה לא נגמרה עד דפרע ובמכ"ה שגה בזה ג"כ הגאון בעל שאגת ארי' שהקשה (בסי' צ"ז) לפי מה שכתבו התוספ' דצריך קרא שאינו יוצא במצה של טבל ולא ממעטינן מגז"ש דלחם לחם דבעינן מצתכם כיון שאם אכל כ"כ עד שאם הי' נותן התרומה ומעשרות לכהן וללוי ולעני אכתי אכל שיעור מצה חשיב שפיר כשלו, והקשה אכתי ל"ל קרא דאיך ס"ד דע' דמצה דוחה ל"ת דטבל הא כשאכל כזית מצומצם עבר על לאו דטבל ואכתי לא קיים ע' דמצה כיון דמעורב באותו כזית המעשר וע"כ צריך לאכול יותר מכזית וא"כ מה שאוכל יותר על שיעור כזית אוכל איסור טבל שהרי אין בזה עוד חובת מצות מצה ע"ש, אבל לפ"ז לק"מ דהיא הנותנת כיון דבכזית טבל יש מעשר שאינו שלו א"כ עדיין לא קיים מצות מצה עד שיאכל המעט יותר וגם אין איסור בזה שיאכל כזית טבל קודם שאכל כזית מצה דמכ"מ מקרי בעידנא כיון דאתחלתא דמצו' הוא ואפילו לא דמי למילה בצרעת כיון דבאכילת השיעור דתרומה ומעשרות לא מקיים מצות מצה כלל מכ"מ ודאי דמי להא דהשבה

הן אמת שמדברי התוספ' פסחים (דף פ"ח) נראה שדעתם כהי"מ שהקשו ליתי ע' דפו"ר ולידחי ל"ת דלא יהי' קדש ותירצו דלא הוי בעידנא דל"ת עבר בהעראה וע' לא מקיים עד גמר ביאה ע"ש. אכן מדתרצו התוספ' עוד תירוץ אחר שם דמשום דידה לא דחי נראה שמסתפקים בזה, וא"כ י"ל שהר"י שתירץ בפסחים כן דחשיב כשלו כשיאכל יותר ס"ל כן כשיטת הרנב"ר ואף שבב"ב (דף י"ג) כתבו התוספ' תירוץ זה דהעראה ג"כ בשם ב"י, זה