ערוך לנר יבמות קכט

י"ל דאיסור שתוף ע"א נתחדש לה לאחר גירותה דב"נ אינו מצוה על השתוף כמש"כ התוספ' בסנהדרין (ס"ג:) והא דאמרה אסיר לן יחוד ופי' רש"י דאשת איש היינו משום דפנוי' אז לא נאסר דדוד הוא דגזר על יחוד פנוי' אכן הוי מצי למינקט דשאר עריות רק משום דלא שכיחי גבי גיורת נקיט אשת איש דשכיח גבה. ואמה שאמרה ד' מיתות נמסרו לב"ד דקדק המהרש"א שהרי האומות יש להם כמה מיתות, ולענ"ד ה"פ שאפשר שתחטא בחטאים שתבא לדון בד' מיתות וכן מה שאמרה ב' קברים נמסרו י"ל דה"פ דבסנהדרין (דף מ"ז) ילפינן מזה דאין קוברין רשע קל אצל רשע חמור וזה עצמו לפעמים עונש כדאמרינן לעיל (דף ל"ג) נ"מ לקוברו בין רשעים גמורים

שם ציצין המעכבין המילה כדתנן: ק"ק מאי קמ"ל כיון דגר צריך מילה למה פרט דין זה דוקא גבי', ועוד לענין מה הביא המשנה כדתנן וכו' ובפרט מה דמייתי הסיפ' ואינו אוכל בתרומה זה מיותר לגמרי, וי"ל דלקמן (ע"ב) יליף הא דציצין מעכבין מהמול ימול ע"ש, ולפ"ז לכאורה בפסח דלא כתיב רק המול לו כל זכר ולא כתב המול ימול ציצין לא מעכבי ואף דבלא"ה צריך לחתוך הציצין משום מצות מילה מכ"מ יש נפקותא לענין ב' דברים דהיינו אם מעכב בגר דהא מילת גר לא ילפינן רק ממה שנמולו אבותנו במצרים לאכול פסח כדאמרינן לעיל ואם לענין פסח לא מעכב גם בגר לא מעכב, ועוד יש נפקותא לענין תרומה דערל אסור בתרומה ילפינן לקמן (דף ע') מגז"ש דתושב ושכיר מפסח וא"כ אם בפסח לא מעכב גם בתרומה לא מעכב, אכן לפ"ז יקשה למה אמרינן הכא דלענין גר וגם לענין תרומה ציצין מעכבין אבל י"ל דלקמן (ע"א ) יליף משנית מה תחלת מילה מעכבת אף סוף מילה מעכבת ע"ש, ולכן טובא קמ"ל הכא דאפילו ציצין מעכבין בגר אף דלא אתיא מהמול ועל זה מייתי כדתנן וכו' ואינו אוכל בתרומה אף דג"כ לא אתיא רק מפסח וא"כ ה"ה גר דילפינן מפסח

ובזה מתורץ גם קושי' הרבינו יצחק שהקשו התוספ' (שם) ל"ל למילף משנית הא כבר ילפינן מהמול ימול דהשתא א"ש דדוקא משום מצות מילה ה"א דצריך למול אבל לא מעכב להקרא ערל גם לענין פסח ותרומה לכן כתיב שנית, ולכן א"ש דמייתי גם שם כדתנן אלו הן ציצין וכו' ואינו אוכל בתרומה

שם משום דמיא מרזו מכה: ואף דאמרינן (בפ' ר"א דמילה) מרחיצין את הקטן בין לפני המילה בין לאחר מילה משמע דמים מרפאים וכן אמרינן שם מרחיצין את המילה ביום השלישי אפשר דהכא כיון דצריך להסיר אספלנות וכמון ותחבושת מעל המילה משום חציצה בטבילה המים מרזו המכה משא"כ התם, אבל זה א"ל דהתם בחמין מרפאין אבל הכא טבילה בצונן מרזי מכה דאכתי למה משהין המצוה להמתין עד שיתרפא יטילו חמין במקוה להפיג צנתו כמו גבי כה"ג ביוה"כ

שם ומטבילה לשם שחרור ומשחררה: ק"ל היכי עביד הכי הא קיימא לן המשחרר עבדו עובר בעשה ופשיטא דה"ה המשחרר שפחתו שהרי בנדה (ס"פ יוצא דופן) דרש לעולם בהם תעבודו גם אשפחה וכן מוכח גם מסוגיא דגטין (דף ל"ח) ע"ש, ומזה לכאורה ראי' למש"כ הר"ן (שם) בשם "מ כיון דאיסור שחרור הוא משום לא תחנם לכן כשמשחרר לצורך עצמי ליכא איסור, אלא שכבר הקשה המגן אברהם (סי' צ') מסוגיא דברכות (דף מ"ז) דפריך מצוה באה בעבירה היא והעיר שכבר הקשה הב"י כן על הר"ן ע"ש, והטורי אבן בחגיגה (דף ג') הקשה ג"כ קושיא זו ולא נזכר דברי הב"י והמג"א וכולם הניחו בצ"ע, ולענ"ד אפשר לומר דלכאורה יש להביא ראי' ג"כ אפכא וכשיטת הר"ן מהא דפריך בקידושין (ס"ב:) אלא מעתה הנותן פרוטה לשפחתו וכו' ופי' רש"י משום דבידו לשחררה ע"ש ולכאורה קשה היאך הוי בידו הא המשחרר עבדו עובר בעשה אלא ע"כ מוכחא לכאורה כדעת הר"ן כיון דמשחרר לצרכו ע"מ שישאנה ליכא איסור בשחרור, ולכן י"ל שאף שממה שפריך בברכות מצו' הבא בעבירה מוכח לכאורה שגם לצורך עצמו אסור לשחרר מכ"מ כיון דבגטין לא הקשה זו רק מתרץ סתמא מצו' שאני וגם מסתם גמרא דקדושין הנ"ל מוכח דלצורך עצמו ליכא איסור לשחרר הכי נקטינן

ובזה יש לתרץ ג"כ מה שהקשינו לרשב"א דלכאורה הי' אפשר לתרץ בפשטות קושיא זו ע"פ מה דאמרינן בגטין (דף ל"ח) דהך דינא דהמשחרר עבדו עובר בעשה תלי בפלוגתא דר' ישמעאל ור"ע ופריך שם ודלמא ר"ח ס"ל כמ"ד רשות ומתרץ דר"א אמר בפי' חובה ע"ש, וא"כ י"ל דרשב"א דהכא ס"ל ג"כ כמ"ד רשות ולכן אין איסור במשחרר עבדו, אכן לפ"ז יקשה דמי דחק הש"ס לאוקמי' רבנן כשמואל דלמא לעולם גם הם מוקמי קרא להא דרשב"א דשחרור בע"כ מהני, ומה דלא ס"ל ביפת תואר כרשב"א ה"ט משום דס"ל כמ"ד לעולם בהם תעבודו חובה וא"כ אסור לשחררה, אבל לפי הנ"ל א"ש די"ל דסוגיא דהכא ס"ל ג"כ כסוגיא דגטין וקדושין דס"ל כשיטת הר"ן דלשחרר לצורך עצמו ליכא איסור ולכן לא הוי מצי לתרץ לרבנן כן, ולקמן כתבתי בלא"ה ראי' דניחא להגמר' לאוקמי' רבנן כשמואל אף שהי' אפשר למצוא אוקימת' אחריתי דאל"כ שמואל דלא כמאן, ולפ"ז גם בזה א"ש הא דלא מתרץ דרבנן כרשב"א ס"ל וטעמם ביפת תואר משום דאסור לשחרר דא"כ ג"כ יקשה דשמואל דלא כמאן. והנה התוספ' בפסחים ודף נ"ט) שכתבו דטעם דשחרר ר"א משום דע' דרבים דחי ע' דעלמא עכ"פ ע"כ לא ס"ל כשיטת הר"ן, ולענ"ד בשתי שיטות אילו חלי מה שנסתפקתי לעיל (ל"א:) אם יש איסור להוציא עבד בגרעון כסף או לאו דהשתא אי הטעם משום לא תחנם זה לא שייך במוציא ע"י גרעון כסף שהרי בזה אין נותן לו מתנת חנם אבל אי הטעם משום שקפיד רחמנא לעבוד בו לעולם אינו מוציא אפילו ע"י גרעון כסף ולכן נסתר ג"כ הראי' שכתבנו מהא דשמח ר"ג כשהפיל שן טבי עבדו דלהערים ולפדות ע"י שיתן לאחר כסף זה לכל השטות אסור דהא איכא לא תחנם אבל בשנותן לו אחר מעצמו בזה שפיר י"ל דליכא איסור לקבל והעבד משוחרר

שם ברש"י ד"ה לישנא אחרינא מודיעין אותו. שילקטו עניים בשדהו: גם בלא"ה יש להקשות עוד על לשון ראשון דלמה מודיעין אותו מעשר עני הא שם לא שייך חשש שיהרגנו כיון שהעני אינו נוטל מעצמו אלא הבעל הבית נותן לו, אכן גם לישנא בתרא תמו' לפענ"ד דמ"ש דמודיעין אותו לקט שכחה ופיאה שאינו רק דבר מועט ומעשר עני שאינו בכל שנה ולא מזכירין ומודיעין לו תרומה ומעשר ראשון חלה מתנות כהונה וכדומה משאר מצות שיש בהן חסרון כיס הרבה והם בכל שנה שמא יחזור בו, וא"ע ראיתי שגם המהרש"א בח"א הרגיש בזה, ולולא דמסתפינא הייתי מפרש פי' אחר בזה כיון דהך דמודיעין ואותו עון לקט שכחה ופיאה ומ"ע ע"כ בארץ ישראל איירי דהא בח"ל אינם נוהגים כלל וגם בזמן הזה איירי כמו שאמר בתחלת הברייתא גר שבא להתגייר בזמן הזה וכו' ולעיל אמרינן דאצטריך קרא שמקבלים גרים בארץ אפילו לבזמן הזה שיש חשש שמפני לקט שכחה ופיאה ומעשר עני מגיירים עצמם ולכן מודיעים אותו עון לקט שכחה ופיאה ומ"ב כיון שיש חשש שמשום הני הוא שמגייר ומודיעים לו שזבורא ועקרבא היא דהיינו אף דכשהוא עני טובה הוא לו מכ"מ כשיקנה שדה מחוייב הוא עצמו לתנם ועון גדול הוא כשמבטלם וכשהוא נכרי לא מחוייב בכך ואולי יפרוש עי"ז הואיל והן מקפידין על הממון וכמו שפי' רש"י בזה בלישנא בתרא

בד"ה אבל עבד. דכתיב למען ינוך עבדך: רש"י אזיל בזה לשיטתו דפי' לקמן (מ"ח:) דהא דתחיב למען ינוח הוא שמצד עצמו מצוה לנוח בשבת ולכן כתב לקמן דגר תושב מצווה על שביתת שבת מדכתיב בהא קרא והגר אבל להתוספ' שהשיגו שם על רש"י וס"ל דלא צריך לשבות אלא מלעשות מלאכה לישראל א"כ ג"כ מלמען ינוח עבדך לא מוכח דעבד שייך במצות די"ל ג"כ דבעושה מלאכה לצורך ישראל איירי ולכן חיוב שביתת העבד גופא לא ידעינן אלא ע"י דגמרינן לה לה מאשה, ולא ידעתי למה הוצרך רש"י לדרשה דלמען ינוח כיון דדרשה דלה לה מאשה פשוטה בכ"מ לחיוב העבד במצות

שם בתוספ' ד"ה מטבילין אותו. בנה א"צ טבילה: א"ל דלמא סבר רבא דהלכה כר"א ור' יהושע ור' יהודה דס"ל לעיל דטבילה בלא מילה מהני דודאי לא יפלוג רבא אר' יוחנן ושאר אמוראי דס"ל לעיל דהלכה דאינו גר עד שימול ויטבול, ועוד דקושית התוספ' באמת אינה לרבא כיון דס"ל דעובר