ערוך לנר יבמות קכו

פריך פשיטא ומאי לפיכך אבל התירצן מתרץ לו דה"א טבילה עיקר ולכן נקט שלא מל בפנינו לרבותא אפילו שלא הי' כאן מילה אפילו הכי מטבילין אותו והוי גר מעליא וכש"כ היכי שהי' מילה כדינה ולכן קאמר לפיכך כן י"ל לכאורה אקושית התוספ', אכן אמה שמקשה לקמן גם לר' יוסי פשיטא כיון דאמר רבי יוסי תרתי בעי אין מטבילין בשבת בזה י"ל דאי לאו אשמעינן ה"א דר"י כר"א ס"ל דמילה בלא טבילה מהני דבאבות לא הי' טבילה אבל בהא דקאמר ר"א דגם טבל ולא מל מהני לא ס"ל כוותי' אלא כמ"ד דאין דנין אפשר מא"א ולכן קאמר במי שבא לפנינו ואמר שמל דאין מטבילין אבל במל לפנינו ה"א דמטבילין בשבת כיון דכבר הוא גר ע"י מילה לחוד ולכן צריך ר"י להשמיענו דאין מטבילין וא"כ מאי פריך פשיטא וצ"ע

בד"ה תקוני גברא. משום דנראה כמיקר: הרמב"ם (פי"ג מהל' א"ב) כתב הטעם דאין מטבילין בשבת משום דצריך ב"ד, וכבר העיר הכס"מ דהא הכא בשמעתין קאמר הטעם משום נראה כמתקן ותי' דלהרמב"ם הי' ק' קושית התוספת דכאן דהא ליכא מתקן דנראה כמיקר ותי' התוספ' לא ס"ל ולכן דחה טעם הגמרא ונתן טעם אחר והוא דוחק, ותירץ אאמ"ו נר"ו דטעם דהרמב"ם הוא טעם דהגמרא לפמש"כ התוספ' דתיקון לא הוי משום דנראה כמיקר רק משום דצריך תלמידי חכמים אצלו עי"ז נראה כמתקן וזה בעצמו הוא ג"כ כוונת הרמב"ם במה שכתב כיון שהדבר צריך ב"ד אין מטבילין בשבת פי' משום דעי"ז אינו נראה כמיקר, ולענ"ד יש לומר עוד דהנה באמת י"ל למה להש"ס לנקוט הטעם משום מתקן לימא משום דן דין בשבת כיון דגר צריך שלשה כדאמרינן לקמן וא"ל כיון דהטעם דאין דנין בשבת וי"ט הוא משים שמא יכתוב כדאמרינן בביצה (ל"ז.) וזה לא שייך גבי דין דגר דלא צריך בזה כתיבה ז"א דהא שם (כ"ו.) אסרינן לראות מום בבכור בי"ט משום דנראה כדן דין אף דלא שייך כתיבה, וי"ל דהש"ס נקט הך טעם להך שיטה דאכתי לא ידענו דגר צריך שלשה דלא דייק כן רק מהא דר"י לקמן אבל לבתר דמסיק דגר צריך שלשה באמת הטעם דאין מטבילין בשבת משום דצריך ג', ובהכי א"ש שיטת הרמב"ם דנקט לפי המסקנא

ובהכי א"ש ג"כ מה דנקטו התוספ' דצריך ב' ת"ח אף דלקמן מסקינן דאמר ר' יוחנן לתנא תני שלשה, אבל לפ"ז א"ש דהא להך ס"ד אכתי לא ידעינן דגר צריך ג' דא"כ לא צריך טעם דתיקון

בד"ה דרבי יוסי. כתב בה"ג דגר שנתגייר: גם דעת רש"י משמע כן מדכתב לקמן יכול מקבלין אותו וז"ל לא נצריכנו הטפת ד"ב משמע דס"ל דהפסק הלכה הוא דצריך הטפת ד"ב וכן פסק גם הרמב"ם (פ"א מהל' מילה), ובהכי יש לישב דעת הראב"ד (פ"ב מהל' מחוסרי כפרה) דכתב הרמב"ם שם דגר מטמא בזיבה לאחר גירות מיד והשיג הראב"ד דהא בתוספתא אמרינן דזה דוקא בנתגייר כשהוא מהול אבל בלא"ה חולשה דמילה הוי אונס וכתב הכס"מ דלא ידע מאי קושיא דודאי הרמב"ם איירי ג"כ הכי, ולפ"ז א"ש השגת הראב"ד דתוספתא י"ל דס"ל דנתגייר מהול לא צריך הטפה כהך תנא שהביאו התוספ' הכא אבל הרמב"ם דפסק דצריך הטפה לעולם הוא אונס, אכן מכ"מ יש לישב דעת הרמב"ם כיון דפסק דאין גר עד שימול ויטבול וטבילה אין עושין עד אחר שנרפא וא"כ כשנעשה גר דהיינו כשיטבול אינה חולה ותוספתא דלא קאמר הכי אפשר דס"ל כמ"ד הכא דמל ולא טבל הוי גר

בא"ד. דהלכתא כוותי': לא הבנתי למה הוצרכו לכך לומר דהלכתא כוותי' דר' יוסי הא רבי יהודה לא פליג עליו כלל בזה ואדרבא מוכח מר' יהודה גופא דס"ל כוותי' בהא דגר צריך הטפת ד"ב מדקאמר לפיכך מטבילין גר בשבת פי' מדאמר הכא בבא מהול לפנינו דמטבילין אותו אלמא בחדא סגי ואי ס"ד דס"ל א"צ הטפת ד"ב א"כ אפילו בעינן תרתי מכ"מ ברישא מטבילין כיון שכבר מהול הוא א"כ מאי לפיכך שייך בזה

בא"ד. אבל כולהו מודו דצריך הטפת ד"ב: ק"ק כיון דבין לשיטת בה"ג בין לשיטת ר"ח גר וקטן אינן שוויין בענין דין דהטפה א"כ קשה אמה שכתבו התוספ' לעיל דמיתורא דקרא דתושב ושכיר יליף ר"ע דאין גר עד שימול ויטבול דמנ"ל דקרא לגר שמל ולא טבל אתי דלמא אתי' קרא דתושב ושכיר חד לקטן שנולד מהול וחד לגר שנתגייר כשהוא מהול דהא ליכא למיגמר חדא מחבירו, ולכאורה מזה ראי' לשיטת הרי"ף ורמב"ם דס"ל דבתרווייהו צריך הטפת ד"ב דלפי"ז שפיר י"ל דשויין הן בסברא לענין הטפה ולכן לא צריך לתרווייהו רק חד קרא ושפיר אייתר חדא דרשה לגר שמל ול"ט, אבל נ"ל דגם לשיטת בה"ג יש ליישב קושיא זו דלכאורה יש להקשות אהא דיליף מתישב ושפיר קטן שנולד מהול דממנ"פ אי דרש קרא דטרלתו דילפינן מבי' שבת (דף קל"ה) דצריך הטפה ל"ל קרא הרי ערל הוא ואי לא דרש א"כ אין סברא למעטו וכמו שהקשו התוספ' לענין גר שחל ול"ט וצ"ל ג"כ כתירוצם דמהכא הוא דיליף דצריך המפה, ולפ"ז י"ל כיון שיש יותר סברא דגר צריך הטפה לכן דריש ר"ע קרא רטרלתו אגר וצריך קרא דפסח דגם קטן צריך הטחה, וא"כ מזה ראי' נגד שיטת ר"ח דלדידי' יקשה כקושיתנו למה מוקי קרא אקטן ולא אגר שנתגייר כשהוא מהול

בד"ה של"מ דגר אבל רר ספרא לנוה הזריר ר' אושמיא בר חייא א"ל דאדדייק מרב ספרא דצריך ג' אדרבא לידוק ורב יוסף שלא הזכירו לר' אושעיא ב"ח דלא צריך ג' והם ם נגד רב ספרא די"ל דממה שלא הזכירו אותו אין ראי' שהם ס"ל ג' אלא דלא נחתי לכך להשמיענו בזה הדין דצריך ג' ולכן לא נקטו רק הגדולים

בד"ה אינו גר. דלא תסגי בטבילה לחוד: עיין ברמב"ן ורשב"א שג"כ הקשו כן וביארו יותר, ולפענ"ד י"ל כיון דהראי' הוא מרב ספרא דמייתי הכא וכמש"כ התוס' ולרב ספרא לשיטתו בלא"ה מוכח דלא ס"ל כר' יהושע דטבילה בלא מילה מהני כיון דטעם דר"י הוא דגמרינן אפשר מא"א ולמאן דגמר אפשר מא"א מוקי קרא דוזבחת פסח כסתם מתניתן דמנחות אדרשה דאין בא אלא מן החולין דרק לר"ע דסבר אין דנין אפשר מא"א מוקי לקרא להא דרב נחמן אמר רב"א דמותר הפסח קרב שלמים כנ"ל והשתא מדפשיטא לי' לרב ספרא בזבחים (ז':) דקרא וזבחת להא דמותר פסח קרב שלמים אתי ודלא כסתם מתניתן דמנחות מכלל דס"ל דאין דנין אפשר מא"א וא"כ פשיטא דטבל ולא מל לא מהני ו)כן לא הוצרך להוכיח הכא רק דמל ול"ט ג"כ לא מהני ודלא כר"א וגם מר"נ אמר רבה ב"א גופא מדמוקמי קרא דזבחת למותר הפסח דקרב שלמים כר"ע ולא כסתם מתניתן דמנחות מוכח ג"כ דלא ס"ל כר' יהושע

דף מ"ו ע"א בגמרא לא ליהמנייהו קמ"ל לכאורה הך דרשה קאי בין לר' יהודה בין לרבנן להכשיר עדות דעד חפי עד לענין גירות, ולפ"ז יש להקשות על הרמב"ם שכתב סתם דצריך עדים לענין בר ובפי"ג מהל' א"ב) והשמיט הך דין דעד מפי השמועה נאמן, ואפשר דהרמב"ם סובר דהך דרשה דוכי יגור לא דרשינן רק לר' יהודה כן כיון דלדידי' רבוי דוכי יגור מיותר אבל לרבנן דס"ל אף בח"ל צריך להביא ראי' שפיר צריך רבוי דוכי יגור לגופא כיון דכתיב אתך בארצכם ה"א דדוקא בארץ בעינן מוחזק דהיינו אתך אבל בח"ל לא לכך צריך לכתוב רבוי דוכי יגור להורות דבכ"מ אפילו בח"ל ג"כ בעינן אתך וכיון דליכא קרא לרבע למד מפי השחוטה באמת אינו כשר ולכן הרמב"ם דפסק כרבנן הביא סתם דצריך עדים כשאר עדים דעלמא

שוב ראיתי ברא"ש שכתב ג"כ מכח סברא דלרדנן רטינן ראי' ברורה כיון דמחמרי ובעי ראי' גם בח"ל וביש"ש תמה עליו דהרי ר' והודה קרא קדרש ורבן קרא דר"י מאי קדרשי בי' וכן הקשה עליו בקרבן נתנאל, אבל לפי דברינו א"ש, ועכ"פ מיושב בזה דעת הרמב"ם

ועוד י"ל דיישוב דעת הרמב"ה שהרי התוספ' הביאו גרסת הספרים דגרסו מ"ד להימניהו וי"ל שזה הי' גם גרסת הרמב"ם ותי' שפרשו התוהת' ודאי דוחק הוא ולכן פירש דודאי לפי הס"ד שיש עדים ממש אז הפי' בברייתא בא הוא ועדיו עמו מניין שנאמן ועל זה פריך פשיטא אבל כשמתרץ דאיירי שמעידים שמענו אז הכי פירושו מ"ד להמנינהו דלא בעינן רק מוחזק ולא עדות קמ"ל דלא: שם