ערוך לנר יבמות יא

נאמר דממזר לא שייך להתם אלא הכא הוי מקומו דכתוב אצל פצוע דכא ומצרי ואדומי ושאר פסולי קהל דלא שייכי גבי עריות א"כ קשה מה מתרצי התוספ' דהיא גופא נילף ממוכח או מופנה הא ממזר הוא הלמד ולפי מש"כ התוספ' לקמן היכי דהלמד במקומו לא חשיב מוכח ואין לומר דהכי קאמרי דלעולם ממזר מקומו גבי עריות ואעפ"כ הקשו שפיר כיון דר"י לא דרש סמוכים רק במוכח א"כ דלמא כתוב ולא יגלה הכא למדרש ממזר מסמוכים דא"ל דגם מחזר לכתוב גבי עריות דא"כ לא הוי מוכח גבי ממזר ולא הוי דרשינן דיש ממזר מח"כ דוקא כיון דממזר במקומו נכתב דזה אינו דאז הוי מוכח בממזר מדכתיב גבי עריות ולא גבי שאר פסולי קהל דרק אי ממזר מח"כ אז הוי מקומו גבי עריות ולכן קשה או דלא מקשו התוספ' מידי או דלא תרצו כלום וצ"ע

בא"ד דאין זנות לבהמה: כבר הקשה המהרש"א מ"ב דאכתי ה"ל למיכתב גבי עריות דבהמה בבא על הבהמה ואשה המביאה את הבהמה הכתובים בפ' קדושים ולא תירץ ואולי י"ל דכוונתם דר"י סבר דהיא גופה קמ"ל קרא דאין זנות לבהמה ולכן נכתב כל שוכב ע"ב בפ' משפטים להורות דאחריני דכתיבי בפ' קדושים לא נכתבו שם במקומם דוקא ועיין לקמן (דף נ"ד) בתוספ' ואף דלקמן (דף נ"ט) יליף הש"ס דאין זנות לבהמה מקרא אחרינא דלמא ר"י מהכא יליף

ע"ב ברש"י ד"ה ואפילו מוכרי כסות. להנאת חמום:

הרמב"ן והרא"ש הקשו על רש"י ז"ל דהרי אליבי' דר' יהודה קיימינן הכא דס"ל דבר שאין מתכוון אסור וכן הקשה הריטב"א בשם התוספ' ולכן פירשו דאיירי שאין לו הנאה כגון בימות החמה בחמה, ולענ"ד נראה ליישב דעת רש"י ז"ל דהיה נראה לו דוחק לפרש כן דא"כ היאך תלוי במוכרי כסות הל"ל ואפילו אינו נהנה דהרי מוכר כסות סתמא נהנה כמו דאיירי כן במתניתין כלאים (פ"ט) ולכן פירש רש"י דאיירי הך מוכרי כסות דהכא כמו במתניתין שם דנהנה רק דאין מתכוון להנאה והיינו ע"פ מה שפסק הרמב"ם (בה' כלאים פ"י) כמתניתין דמוכרי כסות מוכרים כדרכן וגם כמתניתין דלא ילבש כלאים אפילו לגנוב את המכס, והכס"מ הקשה עליו שהרי הני מתניתן פליגי אהדדי דחדא כר"ש וחדא כר"י, ותירץ דבלובש ממש אפילו ר"ש מודה, אכן הקשה מסוגיא דב"ק (דף קי"ג) דמפורש דגם בלבישה אינו מתכוון חלי בפלוגתא דר"י ור"ש ע"ש, ומלבד קושיתו עוד יקשה מנ"ל להרמב"ם לחלק בכך, ולכן הי' נלענ"ד דבאמת הרמב"ם פוסק כר"י דדבר שאינו מתכוון אסור רק שחילק בין מתכוון ללבישה לאינו מתכוון ללבישה כלל ולכן בלגנוב את המכס דעכ"פ מתכוון ללבישה רק דאין כוונתו להיות נהנה מלבישה אסור למ"ד דבר שא"מ אסור אבל למ"ד מותר אין כאן איסור ולכן שפיר תלי הגמרא בב"ק זה בפלוגתא דדבר שא"מ אבל במוכרי כסות שאין רוצה כלל בלבישה רק להראות מדת הבגד זה גרע מדבר שאינו מתכון דצא מקרי לבישה רק העלאה וכמו שכתב זה גם הכס"מ ולכן זה גם לר"י מותר, והכריח הרמב"ם חילוק זה מדקאמרינן הכא דמוכרי כסות לר"י מותרין שהוא ג"כ פירש כפי' רש"י מדנקט מוכרי כסות כלישנא דמתניתין ובב"ק אמרינן דלמ"ד דבר שא"מ אסור שהוא ר"י אסור ללבוש כלאים לגנוב חה"מ לכן ע"כ צריך לחלק כנ"ל דהכא במוכרי כסות מותר ואפילו נהנה דכיון דאינו לבישה רק העלאה לא הוי דומיא דלבישה דמסתמא עושה להנאה ולכן בה אסור אפילו אינו מתכוון להנאה ורק במוכרי כסות שמתכוונים להנאה אסור דבזה הוי דומיא דלבישה, וא"ש לפ"ז דלא צריך לפרש דתרי סתמי דכלאים הסמוכים זה לזה אתי כתרי תנאי כמו שפירשו הר"ש והרא"ש. אבל מה אעשה שלא בלבד שלהרמב"ם אי אפשר לומר כן שפסק כר"י שהרי (בה' שבת פ"א) לענין גורר אדם מטה, ובה' נזירות (פ"ה) לענין נזיר חופף, ובהל' בכורות (פ"ב) לענין בכור שאחזו דם פסק כר"ש דדבר שא"מ מותר, אלא גם לרש"י לא שייך כתירוצינו שהרי בשבת (דף כ"ט) ופסחים (דף כ"ז) מוקי הש"ס המשנה דמוכרי כסות כר"ש ע"ש, ולכן היותר נראה בשיטת רש"י דס"ל כיון דלשון מוכרי כסות משמע כדכתבנו שנהנה אבל אינו מתכוון לכן פירש הכא כן אף דאזלא הש"ס הכא אליבי' דר"י מכ"מ כיון דדרשה זו דלא יעלה דומיא דלבישה ע"כ כ"ע ס"ל וכמו שנראה מפי' רש"י בשבת (שם) שפירש כן טעם דמתניתין דמוכרי כסות אף דאתי כר"ש. ולכן נקט הש"ס לישנא דמוכרי כסות כיון דלדידן אליבי' דהלכתא דפסקינן הר"ש ע"כ מה דקמ"ל קרא דבעינן העלאה דומיא דלבישה אפילו מוכרי כסות מותרים ומזה ידענו דלגם לר"י אף דלא מותר מוכרי כסות לדידי' היכי דנהנה מכ"מ אצטריך קרא להתיר העלאה שמתכוון לה אם אינו נהנה כגון בימות החמה בחמה

בתוספ' ד"ה אבל. וא"ת אפילו חד: הי' אפשר ליישב דמשום טעות זה אכתי לא הוי צריך למיכתב צמר ופשתים אלא הוי מצי למיכתב כלאים דכתיב בהעלאה אצל לבישה וממילא הוי ידעינן דאפילו גבי לבישה בעינן ב' מינים דוקא וכש"כ גבי העלאה, ואין לומר דהא כזה יקשה גם אקושית הגמרא דאיך אפשר למיטעי דבלבישה משום דנפיש הנאתה כל ב' מינים אסורים ולכך כתיב צמר ופשתים דאכתי לזה לא הוי מצרכינן דלכתוב בגד דכתיב גבי העלאה אצל לבישה (וא"ע ראיתי שמהרש"א בשבת באמת הקשה כן) די"ל כיון דתערובות לא ידעינן אלא מכלאים אי הוי כתיב בגד גבי לבישה ה"א דגבי לבישה אסורים צמר ופשתים כל א' בפני עצמו משא"כ בהעלאה דכתיב גבה כלאים אבל ע"י תערובות אכתי ה"א דאסורים כל המינים בהעלאה וכש"כ גבי לבישה לכן שפיר צריך לכתוב צמר ופשתים גבי לבישה, אבל באמת זה אינו מספיק ליישב קושיא זו דאכתי יקשה לכתוב בגד וכלאים תרווייהו גבי לבישה ולא גבי העלאה וממילא ידעינן דגבי לבישה לא אסורים רק צמר ופשתים וע"י תערובות דוקא וכש"כ גבי העלאה וע"כ צ"ל דאין זה דיוק דמה דכתיב גבי העלאה לכתוב גבי לבישה ונילף העלאה מק"ו ולכן הקשו התוספ' שפיר אבל על תירוצם ק"ק דאיך אפשר דשעטנז משמע לשון תערובות דא"כ כלאים גבי העלאה ל"ל כיון דשם ג"ר כתיב שעטנז ואף דלפי מה שתירץ הש"ס דר"י מגז"ש דשעטנז יליף יש ליישב זה דבעינן שעטנז דגבי העלאה מופנה לגז"ש כמו שאכתוב לקמן בשם הרא"ש מכ"מ השתא דאכתי לא ידעינן מגז"ש זו אי אפשר לפרש כן ואכתי קושית התוס' במקומה עומדת, והנלענ"ד ביישובה כיון דאפילו לא כתיב צמר ופשתים עכ"פ הוי צריך למיכתב יחדיו דדרשינן מיני' לקמן דתוכף תכיפה אחת אינו חבור וא"כ ממילא ליכא למטעי דמין א' אסור דא"כ יחדיו ל"ל ולכן לא קאמר הש"ס רק דה"א דכל ב' מינים אסורים

בד"ה אם כן דבמסקנא דנפקא לן: המהרש"א העיר בזה על מה שכתבו התוספ' בשבת ע"ש והנה הרא"ש בשמעתין הקשה דאיך ר"י משעטנז שעטנז יליף הא לא מופנה דצריך להא דבעינן שוע טוי ונוז ותי' בשם רבינו מאיר דגבי העלאה מופנה ולר"י לשיטתו לא בעינן רק מופנה מצד אחד ע"ש, אכן לפ"ז ק"ל דקושית התוספ' בשבת במקומה עומדת דאי לר"י מופנה דסמוכים משעטנז נפקא במסקנא צמר ופשתים ל"ל דא"ל כתירוצם שם דאי מופנה משעטנז אתיא לא שייך למידרש גז"ש מיני' כיון דאינו מופנה לגז"ש דהא אכתי הך שעטנז דהעלאה מופנה הוא דבין סמוכים ובין שוע טוי ונוז ידעינן משעטנז דלבישה כדאמרינן לקמן כולה משעטנז נפקא וא"כ מופנה שעטנז דהעלאה לגמרי לגז"ש והרי לר"י רק מופנה מצ"א בעינן וצ"ע

בד"ה ואמר רחמנא וא"ת והיכי משמע ק"ק לפי מה שסברו התוספ' בהקושיא דלחוטי ציצית ליכא קרא דבעינן שזורים א"כ עדיפא מזה ה"ל להתוספ' להקשות היכי משכחת כלל דשרי כלאים בציצית מטעם ע' דוחה ל"ת הא אפשר לקיים שניהם דיטול חוטין שאינן שזורין ואפילו אין לו רק שזורין יתיר שזורן, ויש לומר ע"פ מה שכתבו התוספ' במנחות (דף מ') לחד תירוצא דמדאורייתא אפילו היכי דאפשר לקיים שניהם הותר כלאים בציצית ע"ש בד"ה כיין דלפ"ז א"ש, אי נמי יש לתרץ דודאי אי לאו קרא להתיר כלאים בציצית אז אפשר לטעות דציצית לא בעינן שוע טוי ונוז כקושית התוספ' אבל השתא דגלי קרא דסמוכים להתיר כלאים בציצית מזה גופא ידעינן דבעינן בציצית שוע טוי ונוז דאל"כ היאך התיר הכתוב הא אפשר לקיים שניהם וכמו דדייקינן מהיתר כלאים בציצית דקשר עליון דאורייתא

בא"ד קרא מיחדיו: דברי התוספ' צריכים ביאור דהא י"ל דאי לא הוי כתיב יחדיו הוי טעינן אפכא דע' דוחה ל"ת ותכיפה אחת חבור. שוב ראיתי שכבר הרגיש בזה המשנה