ערוך לנר יבמות קיז

כרת משום אשת אחיו המת אבל משום אשת אחיו החולץ שפיר יהי' כרת לר"ע כיון שהכתוב קראו ביתו א"כ לגבי אחיו אשת אח היא, ולפ"ז ק"ל אהא דדחיק ר' יוחנן גופא דהוא מרא דשמעתתא דהכא לאוקמי' ברייתא דלעיל (שם ע"ב) דקתני החולץ ליבמתו וחזר וקדשה ומת צריכה חליצה מן האחים רישא רבנן וסיפא ר"ע וזה גופא סליק בקושיא לימא דהך תנא דברייתא סבר כר"ע בהא דהכתוב קראו ביתו אכן בהא דקדושין תופסין בח"ל לא ס"ל כוותי' ולכן ברישא צריכה חליצה מן האחים דהוי כמו המגרש את אשתו והחזירה דמותרת ליבם כדאמרינן לקמן (ק"ח) ולכן א"ש דצריכה חליצה מהאחים אפילו דיינינן הך חליצה כמי שגירש את אשתו כיון שהחזירה אבל מכ"מ הכא אסורה לייבם משום איסור דלא יבנה מאחיהם הראשון כיון שחלוצת אחיהם היא אבל בסיפא דקדשה א' מן האחים לאחר חליצה הוי כמי שקדש את אשת אחיו לאחר שגירשה ואין הקדושין תופסין וי"ל כיון דס"ל לרבי יוחנן דאיהו שליחותא דאחים קעביד א"כ אין חילוק בינו לבין אחיו ולכן ממנ"פ אי חשבינן לה ע"י חליצה כביתו ה"ל כבית כל האחים ולא תפסי בה קידושין של החולץ ואם נימא דלא שייך לומר שהיא בית של כולם א"כ גם קידושין דידהו תפסו בה דח"ש הוא ומ"ש אחים כולם

שם ברש"י ד"ה ודלמא לעולם. ודקאמרת לאשמעינן שאר ח"כ: עיין מהרש"א שהקשה דמפי' זה משמע דקאי לפי המסקנא דאשמעינן סתמא כר"ש התימני וא"כ קושית התוספ' במקומה עומדת הרי כבר סתם בקדושין כן, ולפענ"ד לא ידענא משמעות מרש"י בזה דהא דכתב רש"י ודקאמרת לאשמעינן שאר ח"כ היינו משום דעד השתא זה הי' הקושיא דהי' קשה אי אמרת דלא איירי בה אבל השתא דקאמר ואיידי דתנא וכו' לא אמרינן עוד דסתים כר"ש התימני אלא דקתני ומודים בקרובת מחזיר גרושתו משום דהוי דומה לקרובת חלוצתו דאיירי בה ר"ע ולכך קתני ומודים ולא משום לסתום כר"ש התימני שיקשה על זה לאשמעינן שאר ח"כ, ואולי דיוק המהרש"א הוא דא"כ דלפי המסקנא לא מוקמינן עוד כר"ש התימני למה נקט רש"י לענין האי ולא איירי קושיא בתרייתא דהגמרא דליתני שאר ח"כ יותר ה"ל למנקט קושיא קמייתא והכי הל"ל ודקאמר מאי ומודים דהא זה קאי לפי המסקנא, אכן מכ"מ אין זה דיוק גמור להקשות מזה על רש"י די"ל דרש"י נקט הקושיא דהוי קאי בי' השתא

שם בתוספ' ד"ה ונייבם לחדא. דכיון דאינו עולה לחליצה: לכאורה אין מזה קושיא דאף דדרשינן כיון שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה זהו במשמעות דקרא דכתיב אם לא יחפוץ לייבם יחלוץ משמע דחליצה אינו רק היכי שהי' בידו לייבם אבל אכתי מנ"ל דדרשינן אפכא דאם אינו עולה לחליצה אינו עולה לייבום דזה אינו במשמעות דקרא ועוד מנ"ל למחוק הגירסא דהא אכתי לא ידע דיבום וחליצה בהדדי תלי שהרי מקשה אח"כ ונייבם לחדא ונחלוץ לחדא ובאמת עדיפא מזה היו יכולים להקשות דאי דרשינן מלא יבנה שלא יחלוץ לא' וייבם לא' א"כ ל"ל בית חלוץ הנעל שלא יחלוץ לשתיהן דכיון שחלץ לא' הרי קאי באחרת בלא בנה שלא ייבמה וכיון שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה, ונ"ל דהתוספ' נקטו הכא לישנא דלעיל (יו"ד:) דשם כתבו בלשון תירוץ סברא זו שהקשו שם מנ"ל דלא יבנה אתי לנתק מכרת ללאו הא צריך אלגופא דלא יחלוץ לא' וייבם לא' כדמתרץ הכא ותירצו דלפי המסקנא ל"ל קרא להכי כיון שאינו עולה לחליצה אינו עולה לייבום ובדרך תירוץ ודאי י"ל סברא זו גם לפי דבריהם שם לא צריך לומר דלא גרסינן הכא כן אלא דלפי המסקנא לא צריך עוד לא יבנה לזה ועיין ברמב"ם פי' המשניות (פ"ב דסנהדרין) ובברטנורא שם וכן ברמב"ם בהל' מלכים שכתבו דמלך אינם מיבם כיון דאינו עולה לחלוצה ובתוספ' י"ט כתב דלא מצינו כן. ובמכ"ה נעלמו ממנו דברי התוס' דהכא

בא"ד. ועוד דאינו חולץ עוד לשני בתים: עיין במהרש"א שהקשה דלפ"ז גם אינו בונה לשתי בתים משמע כן וא"כ מאי פריך לייבם לחדא ונחלוץ לחדא ותירוצו לא זכיתי להבין ולפענ"ד י"ל ע"פ מה שמבואר באהע"ז וריש סימן קס"א) דדעת הב"ח כשחלץ לאחת אסור לחלוץ לשניי' דמבית חלוץ הנעל ילפינן דיש איסור בדבר והבית שמואל שם הביא ראי' נגד שיטת הב"ח דאין איסור בדבר וכדעת הב"י ע"ש ולפ"ז א"ש דבשלמא לענין אינו בונה ב' בתים דאיכא איסור בדבר כיון שאשת אחיו היא וא"כ הפי' הוא אסור לבנות ב' בתים בזה שפיר י"ל דמכ"מ הזיקה לא אזלא לגמרי אלא צריכה עדיין חליצה אבל לענין אינו חולן ב' בתים דהפי' ע"כ הוא אין צריך לחלוץ ב' בתים ודאי משמע דאין כאן זיקה עוד ומותרת האחרת לשוק לגמרי

בד"ה כל שאינו עולה. וא"ת והרי חרש וחרשת: הא דנטרו התוספ' להקשות קושיא זו הכא דוקא אף דהך מימרא דכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה כבר הובא לעיל (דף ג' ודף ך' ודף ל"ו ודף מ"א) י"ל דהיינו טעמא דבהני מקומות לא מוכח רק דמי שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה ומזה עדיין לא קשה מחרש וחרשת דעדיין לא ידעינן דנימא אפכא ג"כ אבל הכא מדלא אמרינן דנחלוץ לחדא ונייבם לחדא מוכח דאמרינן ג"כ כל שאינו עולה לחליצה אינו עולה ליבום וכמש"כ התוספ' דמלא יבנה אין למילף כן דצריך לאנתוקי ולכן הקשו שפיר מחרש וחרשת בד"ה ועוד. לא גרסינן: וצ"ל שנשתרבב הטעות מסוגיא דלעיל (ל"א:) דגרסינן שם כן אבל התם מדרבנן מיירי

בד"ה כי איכא תרתי דאינו חולץ לשני בתים: ביישוב קושיא זו י"ל בהקדם מש"כ הרמב"ם (פ"א מהל' יבום) דהחלוצה וצרתה בין לו בין לאחים לא אסורים רק מדברי סופרים וכתב הרב המגיד שם דדעתו דמה שאמרינן בגמרא כיון שלא בנה שוב לא יבנה הוא רק אסמכתא בעלמא אכן הקשה עליו ממה דאמרינן לעיל (י':) בשלמא לדידי דאמינא ח"ל היא וכו' וכן מוקמינן שם כר"ע דס"ל אין קדושין תופסין בחייבי לאווין אלמא דלאו ממש וכן הקשה ממה דאמרינן לקמן (נ"ג.) בשלמא לר' יוחנן דאמר כולה ביתא בלאו קאי אצטריך לאשמעינן דאין קידושין תופסין בח"ל וכו' אלמא דחייבי לאווין ממש קאמר והניח בקושיא, והנה לעיל (דף י') כתבתי ישוב לזה אבל ביותר ק"ל שלא שייך יישוב הנ"ל ממשנה שלמה דלקמן דקתני והנושא חלוצתו כו' הולד ממזר דברי ר"ע והיינו משום דס"ל יש ממזר מחייבי לאווין אלמא דלר"ע הוי לאו ממש

והנה גם זה יש ליישב ע"פ הרמב"ם לשיטתו שהביא הרשב"א לקמן (נ"ב:) דס"ל דלר"ע החלוצה להחולץ היא ערו' בכרת ועיין מה שכתבתי שם, אבל באמת בלא כל זה יש ליישב שיטת הרמב"ם דהנה לקמן מפרש טועם דר"ע דס"ל הנושא קרובת חלוצתו הולד ממזר משום דכתוב בית חלוצת הנעל הכתוב קרא ביתו, וי"ל מ"ט דרבנן דפליגי אר"ע למה לא דרשו ג"כ הכי, ועוד ק' כיון דלפי דרשת ר"ע ע"כ ליכא למידרש מבית חלוץ הנעל בית א' הוא חולץ ולא ב' בתים כיון דבית לא מיותר הוא, ועוד דלפי דרשת ר"ע דדרש בית אחלוצה דהיא נקראה בית לא שייך למדרש בית ח' הוא חולץ דא"כ קאי בית אמה שהיתה אשת אחיו ואין זה במשמעות דרשת ר"ע וא"כ מנ"ל לר"ע דאין חולץ לשתיהן, ולכן נ"ל דר"ע ורבנן בהא פליגי אי לא יבנה הוא לאו גמור על חלוצה וצרתה או רק אסמכתא בעלמא ולר"ע הוי לאו גמור וא"כ ממילא מוכח דאין חולץ לשניהם כיון דידעינן מכח דלא יבנה דלא יחלוץ לאחת וייבם לאחת וכמו לגירסת תוספות הנ"ל וא"כ ידעינן ג"כ דלא יחלוץ לשניהם דכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה וא"כ מיותר לדידי' בית חליץ הנעל ולכן מפיק לי' לאסור קרובת חלוצתו אבל רבנן ס"ל דלא יבנה אינו לאו גמיר לאסור חלוצה וצרתה וא"כ שפיר צריכי בית חלוץ הנעל להורות שלא יחלוץ לשתיהן ולכן לא מיותר לדידהו לקרובת חלוצתו והרמב"ם פסק כרבנן דר"ע ולכן פסק שפיר ג"כ דלא יבנה הוא רק אסמכתא

ובזה מתורצים גם הקושיות הנ"ל עליו דמר"ע דאמר הנושא חליצתו הולד ממזר ל"ק דלר"ע לשיטתו הוא באמת לאו גמור כדמוכח דאל"כ מנ"ל דלא יחלוץ לשתיהן וכן מסוגיא דלקמן (דף נ"ג) ל"ק כיון דאמר אצטריך לאשמעינן דאין קדושין תופסין בח"ל אלמא דכר"ע מוקי לה ולר"ע באמת הוי לאו וכן ל"ק מסוגיא דלעיל (דף יו"ד) דמוקמינן סיפא כר"ע דאחר אין קדושין תופסין בח"ל כמובן כיון דלר"ע באמת לאו גמור הוי ואף דקאמר שם ר"י בשלמא לדידי דאמינא חייבי לאוין הוא וכו' הכי קאמר כיון דע"כ סיפא כר"ע אתיא דס"ל דהוי לאו גמור א"כ אפילו ניחא דרישא אתיא כמאן דס"ל כר"ע בהא דלאו גמור הוא מכ"מ א"ש