ערוך לנר יבמות קיד

בד"ה ומה במקום. וא"ת מה לקודם: להך שיטה שהביאו התוספ' לעיל דגרסינן הכא לספר ושר' יוסי ס"ל דספור מותר תוך ל' או משום דאשה מותרת בנטילת שער לא קשיא קושיא זו כמובן

בא"ד. ועוד תימא דתספורת יהא אסור: עיין במהרש"א שהקשה דלמה לא הקשו גם אפכא דמו"מ יהא מותר בקודם דקודם ותירץ דע"כ נקטינן חד סברא חצונה ונקטו הך סברא דמו"מ אסור בקודם דקודם, ולכאורה צ"ע דהרי לענין שלשים הקשו התוספ' באמת כן דבר והפוכו אלמא דלא אמרי כן דנקטינן ע"כ חד סברא חצונה ולמה לא הקשו גם לעניו קודם וקודם כן ואולי י"ל דהי' סברת התוספ' דע"כ פשיטא להגמרא דיש סברא לאסור מו"מ בקודם דקודם מדפריך לר' יוסי דיהא אירוסין מותר בשלשים מק"ו דמו"מ ולמה לא הקשה הש"ס אפכא דלר' יוסי נילף בק"ו מו"מ מותר בקודם דקודם מק"ו מאירוסין ומה בשלשים שאירוסין אסור מו"מ מותר בקודם דקודם שאירוסין מותר כש"כ שמו"מ מותר אלא ע"כ דפשיטא להש"ס שיש סברא טפי לאסור מו"מ בקודם דקודם ולכן גם התוספ' לא הקשו דלדידן יהא מותר מק"ו מתספורת, אכן בתוס' הרא"ש ראיתי שבאמת השמיט הך קושיא שהקשו התוספ' דתספורת לשרי בל' של אבלות וא"כ גם לענין שלשים נקטו חד סברא חצונה לאיסור, ובזה שפיר י"ל כתירוץ המהרש"א

בא"ד. מק"ו מצ' יום דאבלות: קושיא זו לא קשה רק לדידן אבל לא לרבי יוסי דלר"י איכא למיפרך מה לל' יום דאבילות שכן אירוסין אסור ובקודם דקודם מותר וכן הקושיא שהקשו דתספורת לישרי בל' של אבילות ג"כ ל"ק לר"י די"ל ג"כ מה לקודם דקודם שכן אירוסין מותר לכן גם תספורת מותר אבל בשלשים שאירוסין אסור גם תספורת אסור אבל הקושיא שהקשו שאסר מו"מ בל' של אבילות קשיא בין לרבנן בין לר"י

בא"ד. ולפי המסקנא שקנא ניחא זה שייך לענין ג' קושיות האחרונות אבל אכתי קושיא הראשונה דלפרוך מה לקד"ק שמותר בתספורת לא מתורץ בזה וי"ל דגם זה א"ש דאי הי' משיב כן הי' קשה דהיא גופא תקשי' דגם תספורת יאסור וע"כ הי' צריך לבא לתירוץ המסקנא ואף דלר"י קיימינן הכא ולר' יוסי ל"ק הך קושיא דתספורת יאסור וכנ"ל מכ"מ אליבי' דרבנן הי' צריך לבא לתירוץ המסקנא ואפילו לר' יוסי ג"כ משום הך קושיא דיאסור מו"מ בל' של אבלות

ע"ב בגמרא ולית לי' לר"י להבחין לית לי': א"ל ממנ"פ אי ידע הש"ס ברייתא דלקמן דר"י אומר כל הנשים יתארסו א"כ מאי מתרץ לית לי' הא בפי' קתני וכולן לא ינשאו עד שיהו להן ג"ח ואי לא ידע ברייתא דלקמן א"כ ג"כ לא ידענו דאבול דר"י הוא ל' יום דזה רק מברייתא דלקמן ילפינן כן כמש"כ רש"י לעיל וא"כ למה צריך לתרץ לית לי' הא הקושיא מעיקרא ליתא דאימא דאבול דר"י הוא רק ז' ימים ובזה לא שייך ק"ו ממו"מ או מכבוס דהם גם כן בז' ימים של אבלות אסורים די"ל דרישא דברייתא דכמה אבול ל' יום ידע שפיר אבל הסיפא דוכלן צריכים להמתין לא ידע, א"נ י"ל דלעולם לא ידע הברייתא ומכ"מ פשיטא לי' דמפני האבול בתוך ל' קאמר דבתוך ז' פשיטא ולא צריך להשמיענו

שם אית לה אבול והתניא: א"ל דלמא אינה מטמאת אבל מכ"מ חייבת להתאבל דהא אחותו נשואה אין הכהן מטמא לה ואעפ"כ חייב להתאבל די"ל הא תניא במ"ק (כ':) כל קרובים שהכהן מטמא להם חייב להתאבל עליהם הוסיפו עליהן אחיו מאמו ואחותו מאמו ואחותו נשואה בין מאביו בין מאמו משמע הא בשאר קרובים שאין הכהן מטמא להם אינו חייב להתאבל עליהם ועוד דמאנינות קדייק דכל שאינו אונן עליו אינו חייב ג"כ להתאבל עליו דהא עיקר אבלות מאנינות אתיא מואכלתי חטאת היום כמש"כ הרמב"ם וריש הל' אבל)

וראיתי להרמב"ם (פ"ב מהל' אבל) שכתב אשתו ארוסה אינו מתאבל עליה וכתב הכס"מ דנפקא להרמב"ם מדאמרינן ביבמות (דף כ"ט) לא אונן עלי' ומשמע לרבינו דה"ה דאינו מתאבל עלי' והלח"מ כתב דנפקא להרמב"ם מדאינו מטמא לה, ולא ידעתי איר העלימו הגדולים עיניהם מגמרא דהכא כאילו הרמב"ם מסברא דנפשי' הוציא דין זה והרי הכא אמרין בגמרא כן

והנה נסתפקתי בדין אונן שאסור בקרשים ושאסור לעבוד אי מקרי אונן לענין זה גם בקרובים שאינו מטמא להם או לא, ושוב ראיתי ברמב"ם (פ"ב מהל' ביאת מקדש הל' ט') שכתב איזהו אונן שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו, הרי שלא תלה בטומאה רק באבלות (ובפ' ב' מהל' אבל) פסק דאחותו הנשואה מאביו מתאבל עלי' דבר תורה אלמא דהוי אונן במיתת אחותו הנשואה אף שאינו מטמא לה

ובזה נ"ל לישב דעת הרמב"ם בהל' ביאת מקדש (שם) שכתר דכהן הדיוט שהי' במקדש בעבודתו ושמע שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו אע"פ שאינו יוצא מן המקדש אינו עובד מפני שהוא אונן והראב"ד השיגו כיון שהוא חייב להתאבל עליו למה אינו יוצא ודאי יוצא ומטמא על כרחו עכ"ל, ולפ"ז י"ל דהרמב"ם רצה להשמיענו דין הנ"ל דהוי אמינא דוקא במתים שהוא מטמא להם אינו עובד אונן כיון שחייב להטמאות בהן אבל במתים שאינו מטמא הוי אמינא דעובד אונן כיון שאין צריך ליצא מן המקדש ולכן קאמר אם שמע שמת לו מת שהוא חייב להתאבל דייקא ולא כתב שמטמא לו והיינו כגון אחותו נשואה מאביו אע"פ שאינו יוצא מן המקדש שהרי אסור לטמאות לה אפילו הכי אינו עובד אונן

שם אלא תנאי היא: אף שכל השקלי וטרי' דהגמרא לא הי' רק על תי' איבעית אימא וזה סליק בתיובתא אבל אתירוץ קמא לא הקשה כלום מכ"מ הוצרך הש"ס למימר אלא תנאי הוא ולחזור גם מתירוץ קמא דהא ע"י הברייתא שהביא גם תירוץ הראשון מוקשה הוא כיון דקתני וכולן לא ינשאו, עד שיהיו להן ג"ח אלמא דאית לי' לר"י הבחנה וכנ"ל

שם ברש"י ד"ה ה"ג אלא תנאי היא. כדקתני במתניתן כל הנשים יתארסו: ולפ"ז גם בברייתא נשארה הגירסא כן והוי כל דוקא בין ארוסות בין נשואות וא"כ ממה דקתני וכולן לא ינשאו עד שיהיו להם ג"ח מוכח דאפילו ארוסות לא ינשאו ומזה הקשו התוספ' לעיל (מ"ב:) לשיטת רש"י דכאן דס"ל דלר"י ארוסות ינשאו כמו לר' יהודה והנראה בדעת רש"י דאף דהוכיחו התוספ' לעיל (שם) דכל דקתני סתמא ע"כ קאי בין אארוסות בין אנשואות מכ"מ לפי מסקנא דהכא האי כל הנשים דר' יוסי ע"כ אנשואות דוקא קאי כיון דקתני חוץ מן האלמנה מפני האבול ולפי מה דמסיק כאן לא שייך אבול רק בנשואה ואי האי כל הנשים בין בארוסה בין בנשואה איירי לא שייך למיתני סתמא חוץ מן האלמנה דהי' צריך לפרש חוץ מן אלמנה נשואה כיון דלא ממעט כל אלמנה של כלל הראשון אע"כ דכל הנשים ג"כ רק בנשואה איירי וא"כ הא דקתני עלי' וכולן לא ינשאו דקאי אכל הנשים דרישא ג"כ אנשואה דוקא קאי אבל ארוסה שפיר י"ל דתנשא לר"י כן יש לפרש שיטת רש"י דהכא די"ל דפי' הכא לפי המסקנא אבל בעירובין י"ל דפי' ע"פ ס"ד דסוגיא דלקמן דשייך אבול גם בארוסה ולכן שפיר כתב דכל הנשים דר"י קאי בין אארוסה בין אנשואה דשייך שפיר בשניהן חוץ מן האלמנה מפני האבול וי"ל דבזה פליגו ב' לשונות של רש"י דבעירובין פי' לפי הס"ד והכא לפי המסקנא דסוגיא

שם בתוספ' ד"ה ולית לי'. דנקט לעיל משום ר"מ: במהרש"א הקשה דלפ"ז מה הקשו לעיל לר"ת דליארס אפילו נשואה שרי לימא ג"כ דנקט משום ר"מ ותירץ בדוחק, ולענ"ד י"ל דבלא"ה קשה להבין דברי התוספ' כפשוטן דנקט משום ר"מ כיון דהקושיא היא לר' יוסי הא דינו לא נוגע כלל להך דרדופה שאינה ראוי' להתעבר ולענין מה פליג אר"מ, אכן י"ל דלר' יוסי הוי ג"כ נפקותא בהך דרדופה דהיינו גבי יבמה דאף דר"י לית לי' הבחנה ע"כ גבי יבמה אית לי' דצריך להמתין משום ספק איסור כרת וזה מוכח מגמרא דלעיל (מ"א:) ממעשה באחד שבא לפני ר' יוסי ע"ש, וא"כ שייך ר"י בפלוגתי' ג"כ לענין רדופה דיבמה כה"ג שאינה ראוי' להתעבר אינה צריכה להמתין רק דנקט ארדופה וחברותי' דהיינו אחריני דקא חשיב דלא שייך ביבמה כגון אילונית משום ר"מ ולכן נקט ג"כ ליארס משום ר"מ אף דלא שייך ביבמה וכל זה אי נקיט לנשא ג"כ דפליג לענין נשואין ג"כ דזה הוי עיקר נפקותא לר' יוסי אבל לר"ת הקשו