ערוך לנר יבמות קי

שם וכי מלו ג' חדשים לבדקי': א"ל אכתי תבא לכלל ספק דדלמא תלד לז' מקוטעים וא"כ הכרת עוברה כבר הוא לשני חדשים ואיזה ימים ולא תדע אי מראשון הוא ויולדת לט' היא והכרת עוברה הי' לג' חדשים או משני הוא וילדה לז' מקוטעים והכרת עוברה הי' כבר מקודם ואין לזה תקנה אלא שתבדוק בכל יום בכל חדש השלישי ואין זה המשמעות לשין הגמרא דקאמר וכי מלו ג' חדשים לבדקי' די"ל דאע"ג דאמרינן דעוברה ניכר לשליש ימי' היינו מה שהוא סתם ימי עבור בכל אשה דהיינו ג' חדשים אבל לעולם גם ביולדת לז' לא ניכר עד ג' חדשים שלמים ועיין מש"כ בזה המהרש"א בנדה (ט':) דנראה שיש פלוגתא בזה ועיין מש"כ לעיל (ל"ז.)

שם אי למ"ד במוך במוך: לעיל (י"א:) פי' רש"י ג' נשים משמשות במוך מותרות לשמש במוך ור"ת מפרש צריכות לשמש במוך ולכאורה ק' לפי' רש"י דאין צריכות לשמש מאי מתרץ אי למ"ד במוך במוך אכתי איך שרינן לה לשמש בלא מוך והי לנו לאסור כמו דאסרינן לה להנשא לאחר, וצ"ל כיון דאיכא חששא משום שמא יעשה עוברה סנדל גם לשיטת רש"י אמרינן דמסתמא תשמש במוך, או י"ל כיון דמותרת לשמש במוך לא חיישינן דאיכא ס"ס שמא תשמש במוך וגם אם לא תשמש במוך שמא לא תתעבר

שם ה"נ אי למ"ד במוך במוך: ק"ק ודקרא לי' מאי קרא לי' וי"ל דלמ"ד במוך הוי ס"ד דדוקא בדידי' שייך תקנת מוך דהוא גופא חס על עוברה שהוא בנו שלא יעשה סנדל ולא חיישינן שמא ישמש בלא מוך אבל במעוברת חבירו שלא הם על העובר חיישינן שמא יבוא עלי' בשעה שאין לה מוך מצוי וכן למ"ד מן השמים ירחמו הוי ס"ד דדוקא בדידי' לקיים מצות עונה אמרינן שישמש ומן השמים ירחמו אבל להתירו לכתחלה במעוברת חבירו ולסמוך על הנס שמן השמים ירחמו הוי ס"ד דלא אמרינן זה הי' ס"ד דתרצן אבל המקשן דמקשה הכא נמי לא חילק בכך

שם אלא משום דחסא: הרמב"ם ופי"א מהל' גירושין הלכה כ"ה) הביא טעם זה למעוברת חבירו וכבר הקשה בכס"מ שהרי טעם זה אדחי הכא בגמרא ולמה הביא הרמב"ם טעם דלא קיימא במסקנא ותירץ בדוחק וגם בלח"מ הניח בצ"ע, ואפשר לומר דהרמב"ם שובר דלא כהתוספ' הנ"ל דבעובר אפילו איסור ליכא ימה דפריך דאחר נמי חייס עלי' לא פריך רק דלמה יתכוון להמית העובר חנם אבל אחר שתירץ הסברא דסתם מעוברת למניקה קיימא שיש חשש שהיא תהרוג את דנה כש"כ שיש חשש שיהרוג הוא את העובר כדי שלא יהא מוטל על אשתו לפרנסו או להצילה מן העבירה שתהרגנו ולכן שייך שפיר חשש שמא יהרגנו בשעת תשמיש, א"נ י"ל כיון שהקושיא הוא שהו ודאי לא יכוון להרוג את הנפש ובפסחים (כ"ה:) אמרינן לפי המסקנא בלא אפשר ולא מכוון כ"ע לא פליגי דשרי ובאפשר ולא מכוון תלי בפלוגתא דר"י ור"ש לענין דבר שאין מתכווין דלר"י אסור ולר"ש שרי וא"כ הכא מקרי אפשר ולא קא מכוון דהא אפשר להשמר שלא יזיק רק דאם לא נשמר והרגו הי' בלא מתכוון ולכן הש"ס דפריך דאחר נמי חייס עלי' י"ל דפריך לר"י דס"ל דבר שאין מתכווין אסור ובודאי כ"ע לא פליגי אהך דינא דמעוברת חבירו ולדיד' הוצרך לתרץ סתם מעוברת למניקה קיימא אבל לדידן דפסקינן כר"ש דאפשר ולא מכוון שרי שפיר איכא חששא שלא ישמר כראוי שלא יהרג הולד דיודע כיון שלא אכוון להרגו דלא עביד אסורא משא"כ בולד דידי' אף דג"כ לא עביד אסורא מכ"מ שומר עצמו מפני אהבת בנו ולכן שפיר הביא הרמב"ם לפי המסקנא לדידן טעם דחסא

שם ברש"י ד"ה ולזרעך אחריך. והכי נמי קיימא לן בנדרים: בנדרים יש שם פירושים אחרים בהך דבני ערבוביא כמו שהביא רש"י שם בעצמו והרא"ש והר"ן כתב כהפרושים אחרים ורק בפי' הג' פי' רש"י דקא אבן תשעה לראשון בן שבעה לאחרון, ונראה דהפירושים הללו תלו בפלוגתא דרב נחמן אמר שמואל ורבא דהכא דלתירוץ רב נחמן א"ש דאתיא הבחנה מלהיות לך לאלהים א"כ י"ל דהבחנה דאורייתא הוא והוי שפיר בכלל המורדים והפושעים דקרא דיחזקאל דיש צד עבירה ביצירתן כמו שכתב הר"ן שם אבל לתירוץ רבא שהוא רק מטעם גזירה לא שייך לכללו בקרא דיחזקאל דיחזקאל לא דבר מאיסורי גזירות דרבנן, ועיין בב"ש אהע"ז וסימן י"ג) ולכן הכא אשמואל שפיר פי' רש"י כפירושו הג' שם

ובזה יש ליתן טעם למה שפסק הרמב"ם (פי"א מהל' גירושין הל' כ"ה) טעם דהמתנת ג' חדשים משום הבחנה והיינו כשמואל ולכאורה ה"ל לפסוק כרבא דבתרא הוה וסובר דהטעם משום גזירה ולא ראיתי בא' מנושאי כליו שהרגיש בזה ובב"ש (סי' י"ג) כתב בפשטות דהלכתא כרבא ולא הזכיר שהרמב"ם לא פסק כן, אבל לפ"ז א"ש די"ל דהרמב"ם מפרש בני ערבוביא כפי' ג' דרש"י שהוא בן ח' לראשון בן ז' לאחרון וכיון שרבי לוי שהוא בעל שמעתתא דנדרים שם ע"ש סובר כשמואל דהבחנה דאורייתא הוא ולא מטעם גזירה פסק הרמב"ם כוותי', והנה הרמב"ם (שם) כתב ג"כ שטעם דג' חדשים שצותה התורה להמתין ביפת תאר הם משום הבחנה וכן היא בפי' בספרי ובתרגום יונתן בן עוזיאל וא"כ מוכח גם מזה דס"ל הבחנה היא מן התורה

בד"ה ויפטור שמא אינו בנו של זה: במהרש"א כתב שזה הוספת תלמיד טועה הוא ע"ש ובאמת נראה כן ששאר ראשונים לא הזכירו דבור זה, אכן אכתי י"ל דלפ"ז צ"ל דאיסור אשת אח מן האם הוא כיון שהראשון הורתו שלא בקדושה והשני הורתו בקדושה וכמו שהביא המהרש"א ראי' מהא דתאומים לקמן (דף (צ") אבל באמת ראיתי בזה פלוגתא בין הראשונים דלפי מה שכתב הבית יוסף י"ד (סי' רס"ט) בשם הנימוקי יוסף רוקא בתאומים הדין כן אבל בלא תאומים אינם כאשת אח מן האם רק שהוא חולק עליו והש"ך (שם) הניח בצ"ע שמהרמב"ם וה"ה והעט"ז נראה בפי' דוקא בתאומים ע"ש, ואף שהב"ח תמה על שיטה זו נ"ל דהטעם מדאמרינן בגמרא דאע"ג דכשתי אמהות דמי אפילו הכי אסורי ס"ל דלא קאמר רק אסורי משום גזירה דאתי לאחלופי אבל לענין שלא לחשבם כאחים מן האם מן התורה אמרינן דכשתי אמהות דמי זה נ"ל טעם הרמב"ם וסיעתו אבל לא כן דעת הרשב"א והריטב"א שהם כתבו בפי' דאפילו בהורתו של"ב ולידתו בקדושה והשני הו"ל בקדושה הם בכרת משום אחים מן האם ודלא כהש"ך, אבל ק"ל דלשיטת הרמב"ם היאך משכחת הכא גזירה לגבי גר וגיורת דגזירה שכתב רש"י לא שייך, וצ"ל דהגזירה היא שמא תלד תאומים ויסברו שהי' הורתם לאחר גירות וכשימות האחד בלא בנים ישא האחר את אשתו ונמצא נושא א"א מן האם, אכן עכ"פ מדרבי רש"י שלא כתב כן נראה ג"כ שדעתו כדעת הרשב"א והריטב"א והב"י והב"ח ודלא כהש"ך

בד"ה ה"נ חייס עלוי'. שאין אדם מתכווין להרוג נפש: ואף שאין זה רציחה דהא רק ב"נ מצווין על העוברין כדאמרינן סנהדרין (נ"ז:) אבל ישראל לא מכ"מ אסורא איכא גם בישראל כמש"כ התוספ' שם ודף נ"ט.) ומזה ראי' לשיטתו שם ועיין בתשובת חוות יאיר (ל"ז:)

שם בתוספ' ד"ה לאחר שלשה. אשתו לא בזיז מינה: מזה ודאי ל"ק דהתם באשתו גמורה איירי אלא דכוונתם להקשות מפרק ב"ש דהתם קאמר ארוסה גם בה יבמתו בזיז מיני' ע"ש וסוגיא דפסחים לא הביאו רק לחזק הדבר דשייך ביבמתו בזיז מיני'

בד"ה לזרעך אחריך. לקמן בפרק נושאין: לכאורה י"ל דרב פפא דמקשה לקמן קרא למאי אתא והש"ס דמתרץ דקאי ללא לנסב שפחה ונכרית כרבא ס"ל דקאמר הכא הטעם משום גזירה וא"כ ע"כ לא אתיא קרא להבחנה, אכן באמת העירו התוספ' שפיר דהא אשמואל גופא דאמר לקמן (דף ק') י' כהנים ובעל א' מהם הולד שתוקי פריך ר"פ קרא דגבי אברהם למאי אתא והרי שמואל דרש הכא לענין הבחנה אבל אי נימא דגם רבא הכא לא פליג אשמואל רק ארב נחמן שאמר כן משום שמואל והוא ס"ל דלא אמר שמואל מעולם כן א"ש די"ל דגם ר"פ ס"ל כן

בד"ה בכולן. איבמה לחוד קאי: נראה דלא פירשו כפי' רש"י דמחלק בין שאר איסורי נישואין כגון שניות ובין איסור דהבחנה משום דלפי' זה לא הוי סיפא דומיא דרישא דבכולן קאי בין אלהנשא בין אלהתייבם וכאן לא קאי רק אלהנשא דביבום הוי שפיר תקנת ערוה, שוב ראיתי במהרש"ל שכתב אמה שכתב רש"י