ערוך לנר יבמות קד

ועל זה הקשה הא ס"ל דנתנה כתובה לגבות מחיים, וא"ל מ"ש דמקשה אאביי ארבה גופא ה"ל להקשות כיון דס"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי א"כ ניתן כתובה לגבות מחיים ומ"ט דמודו ב"ש בכתובה די"ל דלרבה מחלקינן בין שאר אלמנה ליבמה דביבמה לא אמרינן כגבוי דמי דמוקמינן בחזקת היבם כיון שאין לה לתבוע עד אחר החליצה וכמו שכתבו התוספ' לעיל אבל לאביי לא נוכל לחלק כן דהא הוא ס"ל התם אפילו לענין יבמה ניתן לגבות מחיים לב"ש דהא מקבורת יבם ליבמה איירי התם ועל זה תירץ רש"י שפיר דלהתחייב יבם בקבורתה שאני וכמו שחלקו גם התוספ' בכתובות שם לבית הלל ע"ש

שם בתוספ' ד"ה זיקת. בחזקת יורשי האב: פירשו כן אליבי' שיטת רש"י שהביאו לעיל דפלוגתא דאמוראי דהתם היא ג"כ במתניתן דהכא דג"כ ר"א מפרש בחזקת יורשי האב אבל לפי' ר"ת שהביאו דהכא כולהו אמוראי מודו דבחזקת יורשי הבעל צ"ל דהך חזקה דבחזקת היבם עומרין ס"ל לב"ה דמוציא מידי ספק וכן צ"ל לפי' רש"י אליבי' דר"י, א"נ י"ל דמה דנקטו התוספ' בחזקת יורשי האב היינו בנכסי' מלוג דבזה לכ"ע לב"ה הדין כן כדאמר בפי' במתניתן אבל מכ"מ צ"ל כמו שכתבנו לענין נכסי צ"ב לר"י

בד"ה דאי ס"ד. שהבעל יורש את אשתו הוי מצי לאתויי: עיין ברשב"א שהקשה ג"כ למה נקט ב"ש דאמרי יחלוקו להביא ראי' דספק נשואה היא ולא ודאי נשואה ולא מב"ה דס"ל דכל הנכסי מלוג ליורשי האשה. ונ"ל דחדא קושיא מתורצת בחברתה כיון דעולא תירץ אב"ש דספק נשואה עושה וא"כ רק לב"ש הוצרך להביא ראי' דס"ל דספק נשואה היא ולא ודאי נשואה אבל לא לב"ה דלב"ה לא ק' מידי דבאמת אין חלוק בין רישא לסיפא ואף דלענין ספק ארוסה הביא ראי' מב"ה ה"ט דמב"ש לא הי' יכול להוכיח ולכן הוכיח מב"ה ומסתמא לא יפלוג ב"ש אבל לענין ספק נשואה דיכול להביא ראי' מב"ש ניחא לי' להביא מב"ש גופא, ולכן א"ש ג"כ הא דלא הביא ראי' מכמה משניות דהבעל יורש את אשתו דבהני י"ל דלא אתו כב"ש ולכן הביא ראי' מאלו ואלו מודים דהוא ג"כ ראי' מב"ש גופא

בד"ה קסברי ב"ש. דשמע מרבה סברה: עיין בכתובות שכתבו התוספ' עוד תירוץ בזה דסברא דמשום חינא עושה אותה כגבוי וכמוחזקת, אכן ק"ל על תירץ זה דהא אביי התם על יבמה שמתה קאי וביורשים לא שייך משום חינא וכמו שכתב רש"י בשמעתין לקמן וכדמוכח ממה דמקשה ולותב' כתובה דמתניתן וצ"ע

בד"ה ב"ש אומרים. כעוברת על דת: עיין במהרש"א מ"ב שמגי' בדבריהם יש לחושבה כעוברת או אין לה כתובה כעוברת, אכן לב' הגירסות ק' דהיינו תירוצא קמא ומאי בינייהו, וי"ל דלפי המבואר בסוטה (כ"ה.) קאמר אביי דקנוי לא בעי אלא לאוסרה על בעלה אבל כתובתה הפסידה משום עוברת על דת אפילו בלא קנוי ע"ש וכיון דאז אינה אסורה על בעלה ואעפ"כ אין לה כתובה א"כ על זה אכתי יקשה קושית התוספ' לאביי דשם דבזה לא שייך תירוץ הראשון שהרי לא אסרה עצמה על בעלה ולכן כתבו התוספ' תירוצם השני דמשום עוברת על דת הפסידה. והנה המהר"ם כתב ג"כ כגירסת המהרש"א יש לחושבה אבל המהרש"ל הגי' אין לחושבה והמהרש"א הקשה עליו שהוא נגד סוגיא דהתם אבל י"ל דלהמהרש"ל הי' הגירסא אין לחוש בה ופירש דלא חיישינן בה ליתן לה כתובה מפני שהיא כעוברת ע"ד

בד"ה בית הלל אומרים. לא שותות ולא נוטלות: בגרסאות שלנו לא כתוב כן בסוטה (דף כ"ד) אלא או שותות כמו הכא ומהתוספ' גופא נראה שגרסו שם כן ממה שכתבו שם (כ"ה:) ע"ש, אכן ממה שכתבו בכתובות (דף פ"א) נראה שיש ספרים שגרסו או שותות ויש ספרים שגרסו לא שותות והכא כתבו אליבי' דהך גירסא ובסוטה אליבי' דאידך גירסא

בד"ה ואביי. כל הכתובה מספק: לולא דבריהם אפשר לומר דודאי גם המקשן ידע הסברא דמשום חינא רק דהוא הי' סובר דסברא זו לא מהני רק היכי שספק וספק הוא לאוקמי' בחזקת האשה אבל לא הוי ס"ד דסברא זו תועיל נגד ודאי היכי שהיורשים ודאי הם להוציא מהם משום חינא דשאר נשים ולכן פריך דאביי לידוק מזה שספק מוציא מידי ודאי והתירצן מתרץ דאפילו לענין ודאי מהני הסברא דמשום חינא

דף ל"ט ע"א במתניתן עליך מצוה. מזה משמע דבשאר אחים אף שמחזירים עליהם אינו מצוה אלא בגדול וכמו דאמרינן חליצה במקום יבום לאו מצוה היא ואעפ"כ אם רצה שלא ליבם אלא לחלוץ הרשות בידו וא"ל דא"כ איך אמרינן בגמרא שהוי מצוה לא משהינן הא ליכא מצוה בקטן כיון שיש גדול ממנו במדינת הים י"ל דשאני התם כיון שאינו לפנינו אמרינן דאגדול האחים שיש לפנינו המצוה מוטלת

ובזה א"ש מה דאמרינן בביצה (ל"ז.) והא מצוה קעביד ומשני ביש גדול ממנו, ולכאורה ק' במאי קמיירי אי שישנו לפנינו א"כ מאי אריא דבשבת וי"ט אין מיבם הקטן אפילו בחול נמי לא ואי בשישנו לפנינו ואינו רוצה או שהוא במדינת הים הרי שפיר איכא מצוה בקטן ממנו כיון שמחזירין עליו, ולפ"ז א"ש לעולם מיירי שישנו לפנינו רק שאינו רוצה ואף שאז מחזירין אצל קטן מכ"מ מצוה בו ליכא, וסברא זו מוכח ג"כ שם דלכאורה קושית הגמרא שם אאין חולצין אכתי ק' והא מצוה קעביד ועל זה לא שייך לתרץ בדאיכא גדול ממנו שהרי לחד מ"ד לקמן בלישנא בתרא ליכא דין קדימה בחליצה וא"כ קשיא לדידי' מתניתן, וא"ע ראיתי בשיטה מקובצת שם שהקשה כן ותירץ כיון שחליצה במקום יבום לאו מצוה הוא לא שייך לעולם בחליצה שמצוה קעביד אף שחולץ וא"כ ה"נ דכוותי'

שם ברש"י ד"ה ולקחה לו. ויבמה בעל כרחה: מה שקשה על דבריו בזה כתבתי לעיל (ך'.) ע"ש

בד"ה ביאת קטן. מדקא פריך לקמן תלה בקטן: אכן לא ידעתי למה לא הביא ראי' לפירושו מלישנא בתרא דהא ודאי קטן וגדול דלישנא קמא הוא כמו ללישנא בתרא והתם ע"כ הוא קטן ממנו ולא קטן ממש דלכ"ע קטן לא יכול לחלוץ כמבואר לקמן (ק"ה:) ולא שייך למימר בקטן ממש כי הדדי ננהו, וביותר יקשה כן לפי מש"כ הריטב"א שהתוספ' באמת מפרשים בקטן הוא פחות מבן ט' ע"ש

שם בתוספ' ד"ה וספק נשואה. משמע דמודה דאין יורשה: עיין לעיל (דף כ"ט) מה שכתבתי בזה

בד"ה אשה הקנו לו. ומה מרויח בכך היבם: קשה הא טובא מרויח דאם הי' נושא אחר אותה ואפילו הוא יורש את בעלה כגון מי שנושא את אשת בן אחיו והוא יורשו צריך לשלם לה כתובתה מאתים מבעלה הראשון והוא צריך לכתוב לה מדילי' כתובת מנה ויבם זה מפני שהקנו לו מן השמים לא צריך ליתן לה כלום ואין לה רק כתובתה שכתב לה בעלה הראשון וא"כ מרויח היבם מנה. ועיין באבן העזר (סי' קס"ו סעיף ד') בפלוגתא שבין הב"ח וב"ש שם ששם מבואר שהדין כן, וא"ע ראיתי שגם המהרש"ל הרגיש בזה, וי"ל דקושית התוספ' אינה אהך דאשה הקנו לו מן השמים אלא אמה דאמרינן במתניתן דכתובתה על נכסי הראשון דמה תרויח בזה אי כתובתה מנכסי אחיו הראשון או מנכסיו ולא הוי לי' למימר אלא שאין לה כתובה ממנו וממילא ידעינן שצריך ליתן לה כתובתה שהי' לה מבעלה הראשון ושהוא ואוכל הפירות ממנה כל זמן שהיא תחתיו ומה לי אם משלם מנכסיו או מנכסי בעלה הראשין וכן מבואר קושיא זו בר"ן ושאר ראשונים בשיטה מקובצת בכתובות (פ"ב:) גם מבואר שם דלא קשה קושיתם אלא להנך שיטות שאם היבם כותב לה כתובה שכותב לה מאתים אבל להנך שיטות שאין כותב לה אלא מנה לא

ובהכי א"ש ג"כ מה שקשה לכאורה עוד הא איכא נפקותא לפי מה דאמרינן לקמן (דף פ"ה) דשניי' לבעל ולא ליבם גם מיבם לית לה אף דלית לה מבעל וא"כ הרי יש נפקותא בהא דאמרינן אשה הקנו לו מ"ה, ולפ"ד א"ש דבהא דכתובתה על נכסי בעלה עכ"פ ליכא נפקותא, אכן לענ"ד יש לומר דשפיר יש נפקותא גם בזה דע"י שכתובה על נכסי בעלה הראשון לא יכול היבם למכור הנכסים אפילו קודם יבום אבל אי לית לה מראשון כגון שמחלה כתובתה וירש היבם נכסי אחיו אז יכול למכור הנכסים קודם יבום כמו שמבואר ברמב"ם (הל' אישות פ' כ"ב), ובזה מדוייק הלשון ואי לית לה מראשון ולא קאמר ואם