ערוך לנר יבמות קג

דהתם בירושה בבני האם בנכסי האם כיון דמאותו טעם ושם שיש לו תביעה על החלק האחד יש לו תביעה גם על חלק הספק ויהי' ודאי שלו אם אינו של הספק בזה אמרינן שהחזקה במקצת הוי חזקה לכולו ולכן לא הוצרך רש"י לחלק רק בין הא דרב משרשי' להכא דלכאורה התם ג"כ ע"פ טענתו שהוא יורש המת יש לו עכ"פ ודאי חלק בירושתו וע"פ טענה זו יירש הכל, אכן בזה מחלק רש"י שהרי זה עצמו הספק אם חלק ודאי שלו הוא מכח ירושת יבם או ירושת המת ולכן לא יכול להחזיק ע"י זה גם בחלק הנשאר בספק ודמי זה להא דבא בע"ח ונטל חלקו ומיושב שיטת רש"י

בא"ד. שהיבם הוא ודאי יורשו של סבא: נ"ל פי' דבריהם שקודם שנולד הספק הי' מוחזק היבם שהוא יירש את הסבא לבדו אף שהסבא הי' עוד בחיים מכ"מ נקרא זה חזקה כמו אשה זו בחזקת היתר ליבם עומדת דלעיל (דף ל') דאיירי ג"כ כשהבעל עדיין חי בשעה שנולד הספק ואעפ"כ מוקמינן אותה בחזקת היתר ליבם כיון שקודם שנולד הספק היתה מוחזקת שאם ימות בעלה שתהא זקוקה ליבם והכא נמי קודם שנולד הספק הי' היבם מוחזק שהוא יירש כל נכסי סבא וכמו שכתב הרשב"א אבל בנפל עליו ועל אמו לא הי' בנימין מעולם מוחזק לירש החצי של יוסף ולכן כשמת יוסף שנולד הספק אין א' מוחזק יותר מחבירו ויחלוקו וכן בנפל הבית עליו ועל אביו גם שם לא היו אחיו מוחזקין מעולם בחלקו בנכסי אביו ולכן כשמת ונולד הספק אין להם חזקה על חלקו להוציאו מהבעל חוב

ונלענ"ד שזו היא ג"כ סברת הרא"ש במה שכתב לעיל גבי ספק ויבם בנכסי מיתנא וכבר הזכרתי שהמהרש"א הקשה עלי' והניח בצ"ע, ונראה שכוונתו כך היא שהקשה כיון שהי' הוא מוחזק בחיי אחיו ליורשו לאחר מותו א"כ היאך יכול הספק להוציאו ממנו ותירץ דאיירי שהסבא קיים וא"כ מעולם לא הי' היבם מוחזק לירש אחיו עד שעת יבום ובשעת ייבום ג"כ לא יכול להחזיק שאפשר שכבר היו בחזקת הספק אם היתה מעוברת מבעלה הראשון כיון דלדידן עובר יורש כנ"ל ושוו בחזקתם ויחלוקו, ולכן ל"ק מה שהקשה המהרש"א מסבא וספק בנכסי יבם דאמרינן דיחלוקו אף שהנכסים היו בחזקת סבא קודם שנולד הספק די"ל דכמו שכתב הרא"ש דספק ויבם בנכסי מיחנא איירי שהסבא קיים כמו כן י"ל דסבא וספק בנכסי יבם איירי שבשעה שנולד הספק היו בנים להיבם ואז נכסים בחזקתם הוו קיימי לירש את אביהם ולא בחזקת סבא ואחר כך מתו הבנים ובאו הנכסים לידי חזקת הסבא והספק בשוה ואין האחד מוחזק יותר מהאחר כן נלענ"ד שיטת הרא"ש, ולפ"ז יצא לנו דין חדש דאם לא היו בנים ליבם לשיטת הרא"ש באמת אמרינן דכל הנכסים של סבא הם דאין ספק מוציא מידי ודאי, ועיין באבן העזר וסי' קס"ג) שהביא שיטת הרא"ש בשם יש מי שאומר

בד"ה ובית הלל. פורענות כשהבן מת תחלה. א"ל דא"כ מאי מקשה לקמן בשמעתין מנפל הבית עליו ועל אביו דיורשי האב ודאי ויורשי הבן ספק הא נגד זה הוי ג"כ סברא דלא שכיח שימות הבן קודם האב די"ל דעיקר קושיתו סמך על הא דקתני עליו ועל מורישיו דלא שייך לומר כן דלפעמים מורישיו הם אחיו הקטנים ממנו שאין פורענות אם ימות הוא תחלה

בא"ד. משני התם דאתא כב"ש לפי הנראה שם רק בחדא מתרץ דאתיא כב"ש ואף שי"ל דלאחר דמתרץ בחדא דאתיא כב"ש לא מתרצינן עוד כדמתרץ שם שנשבעה ומתה אלא דמוקמינן ג"כ כב"ש, מלבד דזה דוחק לאוקמי' כל הני ברייתות כב"ש ולא נוקמי' בשנויא עדיפא דאיירי בשנשבעה אין במשמעות התוספ' בב"ב כן דהתם כתבו דמכמה ברייתות מקשה ומתרץ בחדא מינייהו דאתיא כב"ש. ואולי גם בתוספ' הכא צ"ל כן ויש חסרון בדבריהם. ודע שאין להקשות למה לא תרצו התוספ' ג"כ כדמתרץ בשבועות לרב ושמואל שנשבעה ומתה דז"א דרק התם שכבר הגיע זמן פרעון כתובתה אחר מיתת בעלה שייך שנשבעה אבל הכא דעדיין היא שומרת יבם ולא יכלה לתבוע כתובתה לא שייך שנשבעה דאין משביעין אותה וכש"כ שלא שייך כן בהא דנפל הבית עליו ועל אשתו

בא"ד. אבל ר' יוחנן דאמר: עיין במהרש"א בב"ב שהקשו למה לא הקשו בפשיטות לרב ושמואל ל"ל טעמו דחזקה וכן לר"ל יקשו דמסתמא לא פליג ארב ושמואל והניח בקושיא, ולענ"ד י"ל דגם בהקושיא הי' פשיטא להתוספ' דאם הנכסים בחזקת יורשי האשה היא מורשת כמו לב"ש דכגבוי דמי ולכן ל"ק לרב ושמואל די"ל דס"ל כרבי אלעזר דבחזקת יורשי האשה קיימא א"ל כר"ל דמספק' לי' אי בחזקת יורשי האשה קיימא ולכן יורשים החצי בלא שבועה ולכן גם לר"ל לק"מ כמובן, ואף שכתבו דלר"א ל"ק דפליג בפי' ארב ושמואל ולא כתבו דל"ק לדידי' כיון דבחזקת יורשי אשה קיימי י"ל דהקושטא קאמרי שהרי באמת ר"א פליג ארב ושמואל, אבל לר' יוחנן הקשו שפיר דלמה למתניתן לפרושי טעמא דבחזקת יורשי הבעל קיימא כדמוכח לר' יוחנן דמתניתן מה טעם קאמר מדלא ערבינהו עם כתובה כמש"כ התוספ' לעיל ועל זה מתרצי התוספ' דגם לר' יוחנן אין הטעם דוקא משום דבחזקת יורשי הבעל קיימא אלא משום דלאו בחזקת יורשי האשה הם ועי"ז צריכים שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו

ע"ב בגמרא וב"ח ספק: הא דלא פריך מכתובת אשה דקדים במשנה לבעל חוב דלענין כתובה ודאי ידע הסברא שלא שייך אין ספק מוצא מידי ודאי שהרי ב"ש גופא אמרו נוטלת כתובה ולא שותת והיינו ע"כ דמשום חינא עשאוה כמוחזק כמו שמפרש בש"ס, וא"ל דא"כ מ"ט התם דנוטלת כולה והכא אמרינן דיחלוקו ה"ט דהכא היורשים ודאי משום חזקת השבט והיא ודאי משום חינא אבל התם היא ודאי מוחזקת משעת מיתת בעלה והיורשים ספק שרוצים לירש מבעלה

שם מתניתן נמי דיקא: אף דעכ"פ נמי מיירי מנכסי מלוג ושם שייך הלשון יורשי הבעל עם יורשי האב מכ"מ קדייק שפיר דאי לענין כתובה נמי איירי ה"ל למינקט הלשון ששייך בכתובה הקדום במשנה קודם נכסים הנכנסים והיוצאים עמה

שם ברש"י ד"ה יורשי האב ודאי, שאפילו האב מת ראשון: הא דצריך רש"י לזה ולא פי' בקצור דהם בספקם שמא מת הבן תחלה כמוחזקים והב"ח בספיקו שמא מת האב תחלה אינו כמוחזק כיון שמחוסר גוביינא י"ל דרש"י ס"ל ג"כ כחד תירוץ התוספ' דלעיל דלא מקרי זה ספק שמא מת הבן תחלה כיון שפורענות הוא וא"כ לכאורה ל"ק מה שמקשה שיורשי האב ודאי וכמו שכבר הקשתי לעיל ולכן פי' דאפילו מת הבן תחלה ג"כ מקרו מוחזקים טפי מהב"ח, ועיין במה שכתב הרשב"א בזה שבדבריו ג"כ יש לישב פי' רש"י שי"ל שרצה לתרץ בזה מה שהקשה הרשב"א דאדרבא נימא דנכסים בחזקת הבן קיימי ע"ש

בד"ה ולותבי' מכתובה. אא"כ היו יורשי' נקבות: א"ל אכתי מאי מקשה דלמא יורשי האשה דמתניתן הן נקבות ולכן לא יכול להקשות ממתניתן דיש לפרש גם טעם דמתניתן משום חינא דהא גם בכתובות מוקמינן למתניתן דאיירי הכי י"ל כיון דב"ש וב"ה סתמא קתני וב"ה איירי ודאי אפילו ביורשי זכרים דוחק הוא שנאמר דב"ש ביורשי נקבות דוקא איירי דא"כ ה"ל לפרושי, א"נ י"ל דא"כ דביורשי נקבות קמיירי לא ה"ל למימר דיחלוקו אלא דכל הנכסים בחזקת יורשי האשה כמו בסוטה דנוטלת כל כתובתה לאביי משום חינא דהחזיקוה מספק ועשו היורשים כספק נגד ודאי, ואף שלפי מש"כ התוספ' בסוטה ה"ט משום דהיא טוענת ברי מכ"מ י"ל דידע המקשן טעם משום חינא כמו שכתבנו לקמן בתוספ' ומשום הך טעמא הוי ס"ד דנוטלת כל הכתובה ולא משום ברי

בד"ה לא פליגי. לגבות מחיים לב"ש: ק"ק מאי קשיא לי' הא הך מימרא דאביי שם ע"כ קאי למסקנא דהכא לאחר ששמע אביי מרבה וקבלה לסברא דשטר העומד לגבות כגבוי דמי כמש"כ התוספ' והא השתא מפרש הש"ס מאי דסלקא דעתא דאביי דלא מקשה ארבה מקודם דשמע מיני' הסברא דשטר העומד לגבות ואז באמת לא הוי ס"ל דנתנה כתובה לגבות מחיים, וי"ל דקושית רש"י היא לפי המסקנא דהכא ודהתם דהא קאמר דיקא נמי דב"ש לענין כתובה לא פליגי שהיא כולה בחזקת יורשי הבעל