ערוך לנר יבמות קה

אין נכסים לראשון, וגם מדברי הרמב"ם נראה שהי' מפרש כן כדי לישב קושית התוספ'

בד"ה ובי אחין. ה"מ למיפרך: לולא דבריהם הי' אפשר לומר דבלא הך דכוותי' לא הי' יכול להקשות די"ל דלעולם איירי שהגדול לא רצה לא לחלוץ ולא ליבם שאפשר שסבר שמא א' מן האחים ירצה ליבם ולא רצה לבטל מצות יבום שקודם למצות חליצה ולאחר שמחזירים על האחים ולא רצו הם ליבם רק לחלוץ אז מחזירין עליו שמא עתה גם הוא ירצה לחלוץ והוא קודם לאחים גם לענין חליצה וה"א דהאי חוזרין אצל גדול אינו כפי' וא"כ לא מקשה מידי ולכן קאמר דכוותי' גבי אחים שג"כ לא רצו לא לחלוץ ולא ליבם וא"כ ע"כ מה שחוזרין אצל הגדול אינו לשאול שאלה שמא ירצה הוא ולו הקדימה דמה קדימה שייך כיון שהאחים אינם רוצים לחלוץ וע"כ הפי' הוא שכופין אותו וע"ז פריך שפיר דלכפיי' לדדהו

ע"ב בגמרא אי נמי דאתי איהו ומייבמה: ק"ק דקריא לי' מאי קרי' לי' הא ודאי יש להקשות כן ואיך ס"ד לידוק מני' דחליצת גדול עדיף, וביותר תימה דלפי הנראה בתוספ' הרא"ש לא גרס כלל הך אי נמי ובודאי ק' למה לא הקשה בגמרא כן, ונ"ל דהמקשה דלא סלקא דעתי' דשהויי מצוה לא משהינן הי' סובר דלכך לא ק' דלמא אתי ומייבם די"ל דמתניתן דהכא סברה כמשנה אחרונה דמצות חליצה קודם ליבום ובלא"ה משמע כן מדקאמר או חלוץ או ייבם ול"ק או ייבם או חלוץ וכדאמרינן לעיל (ד' ג') מדקתני פטורין מן החליצה ומן הייבום דמתניתן אבא שאול היא ע"ש ולכן עדיף החליצה של אותו אח דלפנינו מהיבום של אותו במדינת הים ולא פריך רק דנינטר דלמא אתי וחליץ, ולפ"ז צ"ל דמה דקאמר בקטן נינטר דלמא גדיל ומייבם לאו דוקא מייבם אלא אפילו מייבם עדיף משנכפה לזה לחלוץ וכש"כ דק' דלמא גדיל וחליץ

שם ורבי חייא בר אוויא מסיים בה: הא דלא מסיים גם מ"ד קמא כן י"ל דלא קחשיב קריאה בשטר חליצה משום דאינה מעכבת ולכן לא הוצרך לכתוב לה שהי' גם קריאה אצלה, ולפ"ז צ"ל הא דקחשיב רקיקה משום דכרבי אליעזר ס"ל דאית לי' לקמן (ק"ד:) דרקיקה מעכבת אבל קריאה לכ"ע אינה מעכבת בראוי לקריאה כמבואר שם

שם והלכתא גלויי מלתא בעלמא הוא: ק"ל ל"ל לאפסוקי הלכתא כיון דכללא הוא דבכ"מ דפליגי רבינא ורב אחא הלכה כמ"ד לקולא וכה"ג הקשו גם התוספ' בחולין (מ"ו:) וכן הקשה הרשב"א שם (ח':) ומה שתירצו שם לא שייך הכא, ואולי נקט כן משום דרצה לפרש טעם דמ"ד דמיקל משום דגלוי מלתא בעלמא הוא וכמש"כ התוספ' בחולין דנקט כן משום שרצה להביא מימרא דרב יוסף

שם וחכמים אומרים יבמה יבא עלי' מכ"מ: הא דדרשי רבנן ואבא שאול מיבמה יבא עלי' היינו משום דמיותר הוא מדכתיב ולקחה לו לאשה ויבמה וכמו דדרשינן לקמן (ר"פ הבא על יבמתו) וע"כ כיון דפסקינן לקמן דבין בשוגג בין במזיד קנה כסתם מתניתן שם וכדמוכח ממימרא דרבה שם ע"כ דס"ל כרבנן דאבא שאול דהרי לאבא שאול בעינן שיכוון לשם מצו' דוקא ועוד כיון דקאמר כאלו פוגע בערו' ע"כ ס"ל דבדיעבד לא קנה דאל"כ אין שייך כאלו פוגע בערו' וא"כ מזה ראי' ג"כ לשיטת הרי"ף ורמב"ם דהלכה כרבנן שלא יקשה עליהם מראיות ר"ת ור"ח כיון דגם לדדהו יש ראי' מסתם מתניתן ומסתם גמרא בכמה מקומות דיבמה נקנה בביאת שוגג. שוב ראיתי בריטב"א לקמן (ר"פ הבא) שהביא ב' שיטות בזה אי מתניתן כאבא שאול או לא דלחד שיטה מתניתן כרבנן ולחד שיטה אתיא גם כא"ש דמודה א"ש דמן התורה קנה ולא קאמר רק דמדרבנן הוי כפוגע בערו', ועכ"פ י"ל דהרי"ף והרמב"ם ס"ל כשיטה זו דא"ש מדאורייתא קאמר וסתם מתניתן דלא כוותי'

שם בתוספ' ד"ה אמר רב. אין נראה לומר דכופין: הרמב"ן והרשב"א הוסיפו להקשות על רש"י דמאין כותבין אגרת מרד לא ידעינן רק דאין כופין אותה לייבם אבל אכתי מנ"ל שכופין אותו לחלוץ, ולענ"ד י"ל ביישוב כל הקושיות על שיטת רש"י דנראה בפי' שמה שכתב רש"י דבכל אמתלא שתתן כופין דלא בעינן שתתן טעם לדבר למה מיאנה בו דהרי כתב דכל הני אין כופין הוא דוקא היכי דתרווייהו ניחא להו הרי בפי' אם היא אינה רוצה אף שלא תתן טעם לדברי' מכ"מ כופין אותו לחלוץ וגם מוכח ממה דאמרינן לעיל חוזרין אצל גדול ואומרים עליך מצו' או חלוץ או ייבם דכל היכי שאין כופין אותה לייבם כופין אותו לחלוץ, ולכן מתורצים כל הקושיות שמה שהקשו למה במעשות דלקמן (דף ק"ו) היו טורחים להטעות ולא כפו זה תירץ רש"י בעצמו שכל שאפשר להטעות אין כופין ומשמע אפילו ע"י טירחא, ומה שהקשו דא"כ באגרת מרד אפילו בלא אמתלא נמי ועוד דהתם משום דמצות חליצה קודמת, ומה שהקשו הראשונים על זה דאכתי מנ"ל דכופין אותו, זה מתורץ ע"פ דברינו הנ"ל דר"ש סובר מדאמרינן התם דאין כותבין א"מ על שומרת יבם ע"פ משנה אחרונה אם אינה רוצה להתייבם ומשמע דע"פ משנה ראשונה כופין ע"כ ה"ט משום דזה גופא הוא אמתלא שלה על מיאונה שאנו תולין שלא רוצה שמתיירא שמא לא מכווין לשם מצו' או שאומרת כן בפי' א"כ ממילא כופין אותו לחלוץ כדמשמע מהא דחוזרין אצל גדול דבעינן עכ"פ שתתקיים מצות יבום או חליצה, ומה שהקשו התוספ' עוד מאי קמ"ל ר"י דאין זוקקין לייבם השתא לחלוץ כופין א"ז לייבם מבעי' י"ל דכיון דפתח בתבע לחלוץ נזקקין לו נקט ג"כ לייבם אין נזקקין אף דהוי מצי להשמיענו רבותא טפי דאפילו לחלוץ כופין אותו, ומה שהקשו מלשון בדידך תלי רחמנא י"ל דסובר רש"י שהיא לא מיאנה בייבום רק שהם באו לפני רב ושאלו שהם רוצים לייבם אם יש עכוב בדבר והשיב לו רב בדידך תלי רחמנא ואין בידינו לכוף אותך אף שלכתחלה אנו יועצים לך לחלוץ וכן משמע לשון כי אתו שבאו מעצמם לשאול ולא בדרך ירידה לדין גם לפי' ר"ת כן נלפע"ד ליישב שיטת רש"י

וראיתי ברשב"א שהביא עוד ראי' נגד רש"י ממה דאמרינן לקמן (דף ק"ו) דחליצה מעושה פסולה גט מעושה כשר והיינו ע"כ היכי דכופין ע"פ דין דומיא דגט מעושה והניח בצ"ע, ותמהני דהא מסקינן דבאמת אין חילוק בין חליצה לגט ומה דמעושה פסול הוא כשאין אומר רוצה אני אבל היכי שאמר רוצה אני באמת גם בחליצה כשר, שוב ראיתי בריטב"א שהביא ג"כ ראי' זו וכתב שאינה כלום ונראה שכוון לדברינו

בא"ד. וכי הוי אתו לקמי' דרב אותם שמתכוונים לשם מצוה: ולא ניחא להו לפרש דרב ורב יהודה כרמי בר חמא ס"ל דחזרו לומר כרבנן וכדמשמע פשטות הגמרא לפירוש ר"ת כיון דהר"ת פסק לקמן הלכתא כאבא שאול לא ניחא לי' לפרש דרב ורב יהודה כרבנן ס"ל אבל לשיטת הרי"ף והרמב"ם דפסקי כרבנן באמת י"ל דראייתם הי' מרב ורב יהודה

בד"ה ולשום אשות. היינו לשם מצות יבום: לא זכיתי להבין היאך שייך לפרש לשם מצות יבום שהרי קאי אבתחלה קודם שהיתה אשת אחיו ואיך שייך בזה מצות יבום וע"כ הפי' הוא לשם אישות לשם מצות נישואי אשה וכמו זה יש לפרש ג"כ הכא לשום אישות שנתכוון לשם מצות נישואי אשה בעלמא ולא נתכוון לשם מצות יבום ומנ"ל להתוס' דאין הפי' הכא כהאי דבסמוך

בא"ד. דרבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד: עיין במהרש"א מ"ב שהקשה שלשון זה לא מצא שם, ותמהני אם נעלם מעיני קדשו מה שקאמר בש"ס הכי (נ"ו.) ע"ש, ומה שהקשה עוד על התוספ' דל"ל להביא ממימרא דרבי חייא ולא ממתניתן וגם מה שסיימו וכן אפילו הוא שוגג והיא מזידה דשם הפי' כמו במימרא דרבי חייא והניח בקושיא י"ל דמה שכתבו וכן באמת לא אמה דסיים מיני' קאי דהיינו שהפי' דמזיד הוא לשם מצוה אלא אדלעיל קאי להביא ראי' עוד שפי' מזיד הוא שלא לשם מצוה רק דבתחלה הביאו הא דרבי חייא דשה מוכח בפי' כן דאי מזידים לשם מצוה הוא מאי קמ"ל ומאי אפילו דקאמר אבל מהוא שוגג והיא מזידה לא מוכח כן אלא בשנדייק עור מלישנא דמתני' וכמו דדייק בגמרא שם ולכן בתחלה הביאו התוספ' הא דרבי חייא דשם מוכח בפי' כן ושוב הביאו גם לשון מתניתן דהוא שוגג והיא מזידה דדייק בש"ס דהוי הפי' שלא לשם מצוה

דף מ' ע"א בגמרא רצה כהן אחר אוכלה ת"ל: ק"ל על הרמב"ם שלא הביא דין זה דצריך