ארצות י-הודה צז

ס"ד ביאר כל השיטות בזה באריכות אמנם העיקר לכל השיטות בפירוש הירושלמי דתרומה וטבלין נפשו של אדם חותה מהן ולא חשיב אכילה כלל דאינם נהנים מאכילתן אפי' כדי שיעור דמי תרומה ומעתה אתי שפיר דלא קשה מאוכל תרומת חמץ בפסח דמוכח משם דעיקר אי חסר לבעה"ב או לא אהכי קפדינן אבל אהנאה שלו לא קפיד דאף דנהנה מ"מ אם לא חסר לבעה"ב פטור כנ"ל. ומעתה אתי שפיר דשאני התם דלא שייך הנאה דידיה דהא נפשו של אדם חותה מן האיסור בתרומה וטבלים כנ"ל וליכא הנאה בשום צד ולהכי קא פטר רע"ק מאחר דהוא לא נהנה וגם לכהן לא חסר מידי דהא אסור בהנאה משא"כ בדר בחצר חבירו שלא מדעתו ובחצר דלא קיימא לאגרא כו' דהוא בודאי נהנה דהוא עביד למיגר ומאחר דנהנה שפיר יש לחייבו אהנאה דידיה וזהו דקא מיבעיה בגמרא היכא דאיכא הנאה דידיה ולבעה"ב לא חסר מידי אם אהנאה דידיה קא משגחינן והוא נהנה אף דלבעה"ב לא חסר מידי או דלמא אחסרון דבעה"ב קא קפדינן ומאחר דלא חסרו פטור אף דנהנה דמצי א"ל מאי חסרתיך

אך לכאורה קשיא לי בפירוש דברי הירושלמי בטעם דהמאכיל את פועליו תרומה דישלם להן דמי סעודתן דבארנו לעיל לכל הפירושים משום דנפשו של אדם חותה מן האיסור דמה מהני דנפשו של אדם חותה מן האיסור סוף סוף הרי נהנה במה דמשתרשי ליה דאם לא אכלו זאת היו צריכים לאכול דבר אחר וכגמרא חולין (קל"א) ד"ה שאני התם דקא משתרשי ליה. אך התוס' חולין (קל"א) הקשו דמאי שנא מתנות כהונה שאכלן דפטור הא התם נמי קא משתרשי ליה וכתבו לחלק דבמתנות כהונה לא שייך קא משתרשי דהא אף שאכלן אפשר שהיה מתענה ולעיל זכרנו דעת המהרי"ט שהרבה להקשות דאמאי בבא ואכול עמי דחייב ולא אמרינן דהיה מתענה. וביאר המהרי"ט דבמתנות כהונה דהוא ממון שאין לו תובעין ולא מחייב משום מזיק ומשום נהנה פטור דיכול לומר הייתי מתענה משא"כ בבא אכול עמי דחייב משום מזיק ולעיל חזקנו דבריו בראיות ולפי זה מתורץ שפיר לחילוק המהרי"ט במתנות כהונה דלא מקרי מזיק משים דאנוס הוא והכא נמי לא מקרי מזיק דאנוס ונהנה לא מקרי דנפשו של אדם חותה מן האיסור ואתי שפיר הכל בס"ד והרבה הארכתי בחידושי בזאת לתרץ דברי הרמב"ם פ"י מתרומות דסותרים דבריו שם לדבריו (בפ' י"א) מנזירות שגג ושתה יין של תרומה דפטור מחומש ומטעם דנפשו של אדם חותה מן האיסור ועיין פר"מ בא"ח (סי' ר"ב) דהקשה זאת בשם המהרשד"מ ואכ"מ. והנה בח"מ (סי' שס"ג) הובא בטור ב' דעות בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר וכתב הב"י דבגמרא לא נזכר מזה כלום וע"ז קא מספקא לן אם אנהנה קא מחייבינן ולא אחסרון דבעה"ב וא"כ הכא שלא נהנה דלא עביד למיגר פטור אפי' היכא דחסר בעה"ב בחצר דקיימא לאגרא כן הוא דעת ר"י. אבל דעת רב אלפס אינו כן אלא העיקר אחסרון דבעה"ב קא קפדינן ואם חסר לבעה"ב חייב אף דלא נהנה עכ"ל. ולכאורה מחלוקת אמוראי בזה הוא בפסחים (ל"ב) באוכל תרומת חמץ בפסח דלרע"ק דפוטר מתשלומין ומדמי עצים דמשום מה הנאה יש לו בה פירוש לכהן דמה הפסידו הלא אסורה בהנאה ואף דהוא נהנה בכל זאת מאחר דלא חסרו לבעה"ב פטור דהעיקר אחסרון דבעה"ב קא קפדינן ולרבי יוחנן בן נורי דמחייב אף דלא חסריה לכהן ע"כ דעתו דהעיקר אהנאה דידיה קא קפדינן ומאחר דנהנה אף דלא חסרו לכהן בכל זאת חייב. ותירוצינו הנ"ל דלא שייך הנאה דידיה בנפשו של אדם חותה מן האיסור בטבלים ותרומה וכפי הירושלמי כנ"ל אינו מספיק לתרץ בטעם ר' יוחנן בן נורי דמחייב דמשום מאי מחייב משום חסרון דחסר לכהן הא לא חסרו דהא אסורה בהנאה ומשום הנאה דידיה הא נפשו של אדם חותה מן האיסור ומשום מאי קא מחייב וע"כ דעתו דהעיקר אהנאה דידיה קא קפדינן ומאחר דנהנה אף דלא חסרו לכהן חייב ומחלוקת אמוראי בזה: סימן לט

שאלה נשאלתי מחותני הרה"ג המפורסם חוב"ק אמיתי סוע"ה ציסו"ע כו' כש"ת אהרן אלי' כהנא נ"י אב"ד דק"ק אקמיאן. בשמירה בבעלים וכל הפטורים דבעליו עמו אם יוכל להתנות המפקיד או המשאיל או המשכיר ע"מ שלא לפטור בבעלים מפשיעה אי הוי מתנה על מה שכב"ת או לא. וכן חקר באם התנה השומר או הנפקד או השוכר והשואל לחייב בפשיעה בבעלים וקבל אחריות בפירוש אי מתחייב מתוך תנאו או לא

תשובה לענין הספק הראשון היכא דהבעלים התנו על מנת שלא לפטור השומר או השוכר כו' בבעלים. הדבר נכון ופשוט לדעתי דמהני תנאם ולא הוי מעמשכב"ת. דהא עיקר הפטור דבעליו עמו בכל השומרין דפטרי' רחמנא הוא רק אם משועבד לו לעשות מלאכתו אם בשכר או בשאלה ששאל את עצמו למלאכתו או אפי' בחנם כל דמשועבד לעשות מלאכתו. ואף במלאכה אחרת שפיר קרינן אם בעליו עמו ופטור וטעם הדבר לא נדע דגזירת הכתוב הוא. משא"כ היכא דאינו משועבד לו למלאכתו אף דעושה עמו במלאכתו. אך גילה דעתו שאינו עושה לטובת השוכר או השואל אלא לתקנת בהמתו שלא יכביד משוי עליה או להנאתו בזה לא מקרי בעליו עמו וחייב השוכר כו'. ודבר זה מבואר (בסי'