ארצות י-הודה צו

שגזל ממנו והביא כן בשם מהרש"ל'. אמנם מדברי התוס' דכתובות הנ"ל מוכח דאף במטלטלין אמרינן כיון דפחת כל שהוא מגלגלין עליו את הכל שכתבו או משום שחרוריתא דאשיתא דהוי מטלטלין ואפי' הכי כתבו דחייב לשלם מה שנהנה אך היסוד נכון לחלק כנ"ל. אמנם בגוף ראית התוס' מההיא דאת גרמת לי הקיפא יתרתא דחה המחנה אפרים הלכות אונאה (סי' כ"ו) דאין דמיון זה עולה יפה. דהתם דמשלם כל מה שנהנה היינו משום דהכי שוה הבית אבל הכא איך נחייב לשלם ביותר שוה ממה שאכל ע"ש ובאמת לא ידענא חילוקו של הרב מ"א ולא זכיתי להבין דעתו דניהו כדבריו דהתם הכי שוה הבית מ"מ כיון דחצר דלא קיימא לאגרא הוא והוי זה נהנה וזה לא חסר ונמצא דאינו מפסידו לבעה"ב ושורת הדין שלא ישלם כ"א מה שחסרו דוקא ועם כל זה אמרינן דמגלגלין עליו את הכל. וא"כ ה"ה הכא דכיון דזה נהנה בהנאת מעיו שיעור שוה פרוטה משלם כל מה שנהנה כיון דעכ"פ הוא נהנה בשוה פרוטה אף דלבעלים לא היה שוה פרוטה ונסתר נמי דברי קצוה"ח בדברי מהרי"ע שהקשה המהרי"ט על האי דינא דתה"ד מהא דפ' הזרוע בחולין (קל"א) הרי שאנסו בית השר גרנו אם בחובו חייב לעשר ואמרו שם בגמרא דקא משתרשי ליה והיינו משום דנהנה והקשו בתוס' שם א"כ מתנות כהונה שאכלן אמאי פטור הא משתרשי ליה ותירצו דלא דמי דאע"ג דאכלן אפשר שהיה מתענה והקשה דמאי שנא באומר לחבירו אכול עמי דלא מצי לומר היתי מתענה. ותירץ המהרי"ט דלא דמי דרק גבי מזיק מתנות כהונה או אכלן פטור משום דממון שאין לו תובעין הוא ומשום מזיק לא מחייב אלא משום נהנה אבל באוכל מחבירו משום מזיק מיהא מחייב עכ"ל והקצוה"ח סי' הנ"ל דחה זאת מדברי הרמ"א (בסי' שס"ג הנ"ל) דנראה משם דמשום מזיק לא מחייב דלכאורה קשה קושית הב"ח והש"ך שזכרנו ע"ש ולדברינו ותירוצינו הנ"ל באמר דור לי בחצרי דפטור בחצר דלא קיימי לאגרא וגברא דעביד למיגר דלא אזקיה כלום דלא חסרו וזה נהנה משא"כ באומר לחבירו אכול עמי דאזקיה ואחסריה ולהכי חייב כנ"ל. ומעתה אתי שפיר דברי המהרי"ט לתרץ קושיתו מתוס' חולין דלא יכול לומר הייתי מתענה דמשום מזיק מיהא מחייב וזה נכון בס"ד. והנה הקצוה"ח תירץ קושית המהרי"ט באומר לחבירו אכול עמי דלא מצי לומר הייתי מתענה דודאי אכילה חייב משום נהנה ואע"ג דהיה מתענה טפי עדיף ליה אכילה והביא ראי' מפ' א"נ (דף ל') גבי תחב לו חבירו תרומה בבית הבליעה וע"ש ברש"י דמפרש דחייב משום הנאת מעיו והתם ליכא לחיובי מתורת מזיק כיון דבע"כ תחב לו חבירו ומוכח מזה דהנאה בכלל אכילה ולא יכול לומר הייתי מתענה אלא גבי מת"כ ע"ש. והנה בראיתו מכתובות ל' דתחב לו חבירו בבית הבליעה לא זכר בעל קצוה"ח דברי התוס' (ב"ק ק"א) גבי מאי דבעי תלמודא יש שבח סמנין על גבי צמר או אין שבח סמנין על גבי צמר מצי אמר לית לך גבאי ולא מידי וז"ל תימא לי הרי נהנה שצמרו מעולה בדמים יותר וישלם מה שנהנה כמו אכלה מצידי רחבה ובפ' א"נ אמרינן תחב לו חבירו משקין בבית הבליעה ותירצו דדוקא כשגופו נהנה על ידי אחר אבל כשממונו נהנה ע"י אחר פטור הרי דכל שנהנה גופו אפי' הוה שלא מדעתו משלם כל מה שנהנה. אך במחנה אפרים הלכות נ"מ (סי' ב') שדא נרגא בדברי התוס' ודחה ראיתם דהתם איירי דמצי לאהדורה ולכך כי לא הדרה מרצונו נהנה ומשלם והא דקאמר שם ואי לא מצי לאהדורה אמאי חייב. לא כמו שפירש רש"י שם דמחיוב מיתה בלבד קא פריך אלא כמו שפירש ר"י ז"ל דמחיוב ממון קא פריך דבשעה שנהנה ממנו כבר הוא אבוד מן העולם ואין זה מזיקו ע"ש אמנם דברי הקצוה"ח נדחים ממילא

והנה בשנת תרמ"א הקשה לי רב אחד מובהק דמאי קא מיבעיה להגמרא ב"ק (כ' ע"ב) הדר בחצר חברו שלא מדעתו אי צריך להעלות לו שכר ומוקי לה הגמרא הספק בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר מאי מי מצי למימר ליה מאי חסרתיך או דלמא מצי אמר הא אתהנית דלרע"ק דפטר (פסחים ל"ב) באוכל תרומת חמץ בפסח מתשלומין ומדמי עצים דמשום מה הנאה יש לו פירש רש"י מה הנאה יש לכהן ומה הפסידו הרי אסור בהנאה ומוכח דמצי לומר מאי חסרתיך ופטור ואף דיש לו הנאה דהוא נהנה בכל זאת העיקר אם חסרו והפסידו ולהכי פטור התם באוכל תרומת חמץ בפסח מאחר דלא הפסידו דבלאו הכי אסור בהנאה עכ"ל. ובפשיטות השבתי לו דלא קשה דלא דמי דדוקא גבי תרומת חמץ פסח דלא חזי למידי דאסורה בהנאה ואין לו שום היתר הנאה ובאמת לא חסרו מידי ולהכי פטור אבל בחצר התם בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר ונהי דלא קיימא לאגרא היינו שאין משכירו בשום פעם אבל אם רוצה להשכיר מי ימחה בידו וזהו דקא מיבעיה ליה אי מצי לומר מאי חסרתיך פירש אי מקרי זאת פסידא או לא מאחר דלא השכירו ומה בכך דיכול להשכירו אך כעת נראה לי לתרץ בדרך מרווח על פי דברי הירושלמי (בפ"ו דתרומות) אמתניתין דהמאכיל את פועליו תרומה דישלם להם דמי סעודתן ומתבאר טעמא בירושלמי דנפשו של אדם חותה מן האיסור ובמחנה אפרים הלכות אונאה (סי' כ"ו) מבואר בפי' הירושלמי דמן הדין יחזיר את הדמים ולא משום קנס. ובדברי הירושלמי הזה רבו הפירושים פי' הרא"ש והר"ש ופירש הרמב"ם דפסק בפ"י מהלכות תרומות כהירושלמי וז"ל המאכיל פועליו תרומה הם משלמין קרן וחומש מפני שהן שוגגין והוא משלם להם דמי סעודתן שדמי החולין יתירים מדמי תרומה שאכלו שדבר האיסור נפשו של אדם חותה ועיין בה"ה שהאריך בפירושו בדברי הירושלמי הנ"ל ועיין במהרי"ט אלגזי פ' חמישי עלה