ארצות י-הודה צד

ארישא אמתה דאין חייבין באונסיה אבל אם הניח להן אביהן אחריות נכסים דאשתעבוד נכסי דאבוהן בחיי דאבוהן דקסבר רבא חיוב אונסין משעת שאלה מוטל על השואל ופליגא דרב פפא דאמר דחיוב אונסין לא רמי אשואל עד שעת אונסין. וללישנא בתרא קאי אסיפא דטבחוה ואכלוה והיינו כרב פפא דחיוב אונסין רמי אשואל משעת אונסין. וכלישנא בתרא פסקו הפוסקים ומכללם הרא"ש (בסי' שמ"א סעיף ד') והיינו כרב פפא דשעבוד נכסים מתחיל משעת אונסין ואין זה סותר לדברי הרא"ש פ' האומנין דפסק בשומרין דחייבין מיד שנסתלקו הבעלים משמירתן דזה רק לענין שעבוד נכסים דנשתעבדו נכסי השומר הוא משעת אונסין דאז מתחיל השעבוד אבל לענין חיוב אונסין החיוב מתחיל מיד משעה שנסתלקו הבעלים. אך מה דקשה לפי זה דבארנו דרק לענין חיוב לבד דעת הרא"ש דחייבין משעה שנסתלקו הבעלים משמירתן הא דעת המהרי"ט (סי' פ"ד) הובא בקצוה"ח (סי' ר"ג סעיף ג') דבכל חיוב דאין בו אחריות נכסים לא הוי חיוב כלל ואין נקרא חיוב הגוף כלל והוי כקנין דברים דלא מהני ולפי המתבאר מסוגיא דב"ק שזכרנו דשעבודא דשומרין הוי רק משעת אונסין ואיך מהני החיוב לאונסין משעה שנסתלקו הבעלים משמירתן דליכא אחריות

ואך נראה לע"ד לתרץ על פי דברי ה"ה והכ"מ בתירוצם דתירצו קושיתם על הרמב"ם דפסק כלישנא קמא דאם מתה משלמים דמים מנכסיו דלא כרב פפא ובפ"ג דגניבה כתב בפרה שאולה וטבחה בשבת דפטור כרב פפא. ותירצו בדעת רב פפא דאינו ענין לכאן. דהא דאמר רב פפא ס"ד הואיל ואמר רב כו' לאו למימרא דבשעת שאלה לא אתחייב באונסין כלל דהא וודאי משעת שאלה חייב בהו. אלא היינו לומר שחיוב זה תלי ועומד הוא שמא לא תאנס ואם תאנס יתחייב נמצא כשטבחוה או נתחייב בפועל ואומר חיובו בכח התחיל משעת שאלה וחיובא למפרע משעת שאלה. וא"כ כי אמרינן הניח להן אביהן כו' חייבין לשלם אונסין טעמא משום דמחיים נשתעבדו נכסים משעת שאלה שאם תאנס יגבה מאותן נכסים ורב פפא מודה בהא. ולפי"ז שפיר מתורץ קושיתנו לדעת המהרי"ט דאיכא נמי אחריות נכסים בחיוב דשומרין דחיובא למפרע על האונס שיבא אח"כ ועיין בקצוה"ח (סי' שמ"א). אמנם בעיקר קושיתם על הרמב"ם דפסק כלישנא קמא דרב פפא ופסק נמי בפ"ג דגנבה כרב פפא נראה לע"ד על פי דברי התוס' דב"ק (ע"ט) ד"ה כך תקנו דהכריעו לענין אונסין משעת משיכה קנה להתחייב באונסין. אלא לקנות לענין חזרת המשאיל שלא יוכל המשאיל לחזור עד סוף זמן שהשאיל לו בזה הביאו שלש מחלוקת בדבר. דלר' אלעזר תקנו מדרבנן משיכה שלא יוכל לחזור ולרב הונא אף מדרבנן לא תקנו משיכה לענין חזרה אלא אם ביקע בו קנאו ולר' אמי מדאורייתא מהני משיכה אף לענין חזרה. והנה דברי התוס' דהכא סותרים לדברי התוס' דב"מ (צ"ט) שזכרנו דלענין חיוב אונסים חייבין מיד משעה שנסתלקו הבעלים משמירתן והכא פירשו דלענין חיוב אונסין לכ"ע משעת משיכה וצ"ע. והנה המחנה אפרים הלכות קנין משיכה (סי' ב') הביא דברי הרמב"ם הלכות לולב דלא לקני הושענא לינוקא ביומא קמא משום דקטן מקנא קני מה"ת ואקנויי לא מקני אלא מדרבנן ומזה הכריע דעתו כדעת ר' ירוחם באה"ע דקנין דרבנן לא מהני מה"ת והמ"א הקשה על הרמב"ם מההיא דפ' השואל (צ"ט) דאמר ר' אמי השואל קרדום מחבירו של הקדש הרי זה מעל וחבירו מותר לבקע בו, לכתחילה ע"כ אלמא דאע"פ דהשואל לא קנה אותו אלא מדרבנן וכדאמרינן תקנו משיכה בשומרין הרי זה מותר לבקע בו לכתחילה משמע טעמא דדבר משום דכיון דתקנו רבנן משיכה הרי זה קנה אותו לגמרי. והביא דברי התוס' דמרובה שזכרנו דפרשו בדר' אמי דמשיכה קונה מה"ת ופירש כונתם דהתוס' הוקשה להם קושיא זאת ולהכי פרשו דלר' אמי משיכה קונה לגמרי מה"ת ע"ש. אבל על הרמב"ם שפסק כרבי אלעזר דחכמים תקנו משיכה (עיין פ' ב' משכירות הלכה ג' ופ"ג משאלה) קשה עש"ה במחנה אפרים שדחק לחלק מעילה מלולב דבמעילה כל שהוציא מרשות לרשות אפי' בקנין דרבנן הרי יצא מרשות הקדש ע"ש

ומעתה אתי שפיר פסקי הרמב"ם. דלהרמב"ם דפסק כר' אלעזר דחכמים תקנו משיכה ובודאי הא דפסק כלישנא קמא דמשעת שאלה אשתעבדו נכסי שואל היינו מדרבנן ולא סתרי דבריו דפסק בפ"ג דגניבה כרב פפא בפרה שאולה וטבחוה בשבת דפטור דלשיטתיה דקנין דרבנן לא מהני מה"ת והמשיכה קנין דרבנן הוא ומדאורייתא בודאי לא נשתעבדו הנכסים וקני לה להבהמה בחיוב מיתת ב"ד ולהכי פטור וזה לדעת הרמב"ם דפסק כר' אלעזר דמשיכה בשומרין הוא מתקנת חכמים כנ"ל. ולא קשה מגמרא דקאמר ללישנא קמא ופליגא דרב פפא דלא קאמר זאת אלא למאן דס"ל כר' אמי דמשיכה בשומרין מה"ת. או אף לר' אלעזר אך אי נימא דקנין דרבנן מהני מה"ת וכדעת התוס'. ועיין תשובת חת"ס ח' יור"ד (סי' שי"ד) שהכריע דעת התוס' בכמה מקומות ועיקר בגיטין (ס"ד) דקנין דרבנן מהני מה"ת ע"ש שהאריך בסתירת דברי התוס' ועיין קצוה"ח (סי' קצ"ד) בזה. ובגוף הדבר בהני לישני אי הלכה כלישנא קמא או בתרא עיין בש"מ לכתובות שכתב בשם הרשב"א שהביא דהרמב"ן הוכיח מסוגיא דב"מ פ' השואל מוכח כמאן דמתני לה אסיפא וכרב פפא דאינו חייב אלא מאונסין ואילך. דהא קאמר התם אמתניתין דמשאיל אומר שאולה מתה והשואל אמר איני יודע חייב ופריך הש"ס נימא תהוי תיובתא לר' נחמן דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור ואם נימא כמאן דמתני לה ארישא ופליגא דרב פפא ומתחייב שואל משעת משיכה