ארצות י-הודה צג

מכשיעור דאסור אף בלא טעמא דחזי לאצטרופא: והנה שיטת מהר"ר ר' צבי (בפ' י"ח מהלכות שבת) דחצי שיעור לא שייך אלא באיסורי אכילה אבל לא במלאכת שבת והמל"מ תמה עליו שם דאדרבה דעת רש"י (שבת ע"ד) ד"ה וכי מותר לאפות פחות מכשיעור כו'. ומבואר דאף במלאכת שבת שייך חצי שיעור עכ"ל המל"מ. ולדברינו הנ"ל אין ראי' משם והנה לכאורה נוכל לישב שיטת מהר"ר צבי ע"פ דברי המראנ"ח הובא בפ"א מהלכות חו"מ שכתב לישב הקושיא על הרמב"ם דלמה לי קרא דיאכל לאסור כ"ש בחמץ והא בלאו הכי אסור משום חצי שיעור. ותירץ דהא דאמר ר"י דחצי שיעור אסור מה"ת הוא רק בדבר שלא הי' לו שעת הכושר משא"כ בחמץ בפסח דהי' לו שעת הכושר קודם הפסח ע"ש וא"כ בשבת נמי לפי זה הי' לו שעת הכושר קודם השבת ולא שייך חצי שיעור. אמנם באמת כבר תמה עליו הג"ו (סי' ל"ד) דא"כ בבב"ח דהי' לו שעת הכושר קודם שנתערב הכי נמי יהי' מותר חצי שיעור ובאמת קשה כמו כן מסוגיא דיומא גופא דמסקינן התם דביוה"כ חצי שיעור אסור והא היתה לו שעה"כ קודם יוה"כ וכן קשה מנדון דשבועה דחצי שיעור אסור עיין רמב"ם (פ"ד מהלכות שבועות). אמנם מצאתי בספר מי נפתוח שהקשה מיוה"כ כנ"ל ותירץ דהמראנ"ח לא אמר אלא בחמץ בפסח דמלבד דהי' לו שעה"כ קודם פסח איכא נמי בגופו צד היתר כגון אם לא יחמץ בפסח ובזה לא שייך חצי שיעור. ובזה שפיר מתורץ נמי קושית הג"ו מבב"ח כנ"ל וא"כ גבי שבת לא שייך זאת

והנה בתשובת חכם צבי (סי' פ"ו) הכריע דבאיסורי שבת לא שייך חצי שיעור ולא זכר דברי רש"י הנ"ל ובהגהת מל"מ (פ' ח"י מהלכות שבת) תמה עליו איך לא זכר דעת רש"י הנ"ל ולדברינו מדברי רש"י אין ראי' כנ"ל ולהכי לא הביא דעתו בזה. אך בגוף הדבר פשוט דבאיסורי שבת לא שייך חצי שיעור דטעמא דחזי לאצטרופי בלחוד לא מהני וראי' מתוס' (יומא ע"ד) דהקשו הא דאצטריך ר"י לטעמא דחזי לאצטרופי ואע"ג דאית לן ריבויא דכל חלב ומוכח דבטעמא דחזי לאצטרופי בלבד לא מהני. ובלא"ה דעת התוס' ריש שבת דהוצאה ע"י עני ועשיר מדרבנן. ומוכח דעתם דחצי שיעור בשאר איסורים מדרבנן ועיין פ"י שם ועיין פרי מגדים א"ח בפתיחה כוללת. ובענין דחצי שיעור בשבועה עיין בתשובת רע"א (סי' ע"ו) בנזיר שנשבע שלא יאכל חצי שיעור חרצנים דהשבועה חלה על חצי שיעור ואח"כ צירף עוד חצי שיעור חרצנים וצירף לכזית ע"ש שפלפל בזה. וגם אני בחדושי הארכתי בזה והקשיתי בהא דאיתא (בנזיר ג') דמבעיא ליה לאסור יין מצוה כיין רשות דהקשה בגמרא מאי היא קדושתא ואבדלתא הא מושבע ועומד עליו מהר סיני ע"ש ובדברי התוס' (דשבועות כ"ג) ד"ה דמוקי דכיון דליכא אלא איסור בעלמא לאו מושבע ועומד חשיב ליה ותיפוק ליה דיין קידוש סגיא במלא לוגמיו ולענין נזירות אינו חייב, עד שישתה רביעית דאין לומר דהא חצי שיעור אסור מה"ת דהא חצי שיעור לא הוי מושבע ועומד וצ"ע: סימן לז

ביאור דעת דפוסקים בדין שעת קנין השומרין להתחייב באונסין ואם השואל קנה קנין גמור כמו נגב וגזלן וביאור ופלפול בדברי הפוסקים בזה

הב"י בש"ע ח"מ (סי' ש"ז) וכן (בסי' רצ"א וש"ג) הביא מחלוקת הרמב"ם והרא"ש בכל השלשה שומרין אם חייבין בשמירתן משעת משיכה או משעה שנסתלקו הבעלים משמירתן מיד חייבין השומרין. דדעת הרמב"ם דבכל השומרין משעת משיכה חייבין ודעת הרא"ש דמשעה שנסתלקו הבעלים משמירתן מתחיל חיובא דשומרין. והא דאמר רבי אלעזר כדרך שתיקנו משיכה בלקוחות כך תיקנו משיכה בשומרין. היינו לענין חזרה דמשעה שמשך לא מצי למיהדר ביה אבל להתחייב באונסין אפי' קודם משיכה נמי. וכתב הב"י שדעת התוס' כדעת הרא"ש דמשעה שנסתלקו הבעלים משמירתן מיד חייבין השומרין. והמחנה אפרים הלכות שומרין (סי' ז') הקשה על הב"י דהא התוס' (במ"צ צ"ט) ד"ה כך תקנו משיכה בשומרין בפירוש כתבו לחלק דרק בשומר חנם וש"ש חייבין מיד שנסתלקו הבעלים משמירתן אבל לא בשואל. ובאר המ"א הטעם לחילוק התוס' הנ"ל דזה דמצינו בשומר חנם דאם אמר הנח לפני הוי שומר על זה היינו רק בשומר חנם או בש"ש דמאחר דהבעלים סמכו עליו ועל פיו נסתלקו משמירתן נתחייב השומר מיד אם נאבד או נגנב משא"כ בשואל דלא שייך האי טעמא לחייבו באונסין דאתי ממילא ע"ש ובאמת נראה לע"ד כדעת התוס' לחלק בין שומרין לשואל דהא כל הטעם דשואל חייב באונסין הוא משום דכל הנאה שלו הוא וא"כ כל שלא נשתמש בו ואף לא משכו בקנין השומרין והרי לא נהנה ממנה עדיין ובמה יתחיב ואף דמצינו במשיכה אף שלא התחיל במלאכה חייב היינו משום הקנין אבל בלא קנין וגם לא נהנה בודאי לא מתחייב. אך בגוף דברי הרא"ש והתוס' הקשה הב"י (בסי' ש"ז) מגמרא כתובות (ל"ד) דאמר רב פפא משעת משיכה אתחייב לה במזונותיה דמוכח דמשעת משיכה חייבין השומרין ובב"ה כתב עליו דזו תשובה נצחת ע"ש. ובחידושי הקשיתי לדעת הרא"ש מגמרא ב"ק (קי"ב) בהניח להן אביהן פרה שאולה דמשתמשין בה כל ימי שאלתא מתה אין חייבין באונסיה כסבורין של אביהם היא וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול הניח להן אביהן אחריות נכסים חייבין לשלם ואיכא תרי לשני בגמרא אי קאי האי הניח להן אביהן אחריות נכסים