ארצות י-הודה ט

בחידושי ואין כאן מקומו. אמנם לענין קושית המל"מ מהרמב"ם הנ"ל שזכרנו בודאי לא קשה דהוי כאשר עשה מטעם דעבד תפוס בעצמו דאף דיוצא בשו"ע מ"מ צריך גט שחרור ועדיין אינו מוחזק בעצמו עד שיקבל הגט שחרור. ונחזור לענינינו ולדברינו הנ"ל דהוכחנו להסוברים דאף בממון בעינן כאשר זמם דוקא ולא כאשר עשה מ"מ חייבים מדינא דגרמי דלא אמעט אלא מכאשר זמם כו'

ובזה יתורץ לן קושית, האחרונים שהקשו בסנהדרין (יו"ד) פלוני בא על נערה המאורסה והוזמו נהרגין ואין משלמין ממון. בתו של פלוני והוזמו נהרגין ומשלמין ממון לזה ונפשות לזה והקשו האחרונים דהא כל שהעידו שפלוני בא על נערה המאורסה תיכף הפסידו לה הכתובה והוה כאשר עשה ע"כ. ולדברינו דמשלמים העדים מדינא דגרמי שפיר ויהיה הפירוש משלמין מדינא דגרמי. אך לכאורה תקשי לן קושית הקצוה"ח (בסי' ל"ח) שהקשה על הרמב"ם (פ"ק מהלכות עדות הל' ח') העידו על שורו של פלוני שהרג את הנפש והוזמו לוקין וקשה דאמאי לוקין הא חייבין ממון בשביל השור לקיים ועשיתם לו כאשר זמם כמו בהעידו על פלו' שרבע לשורו של פלוני דאמרו בסנהדרין (יו"ד) דמשלמין והרי כל שחייבין ממון אינו לוקה דהתורה רבתה בפירוש ע"ז לתשלומין ע"כ קושיתו. ובחידושי תירצתי קושיא זאת על פי דברי הגמרא (דכריתות כ"ד) בשור הנסקל שהוזמו עידיו דכל הקודם זכה משום דמעידנא דנגמר דינא אפקריה ליה הבעלים. וא"כ הכא נמי כיון שהעידו ששורו הרג הנפש וחייבו השור סקילה ובודאי אפקורי ליה הבעלים לדברי הגמרא דכריתות הנ"ל ולא גרמו היזק לבעלים ולא אפסדו להם דבלא"ה אפקריה ליה. וכשהרציתי הדברים לפני חכם אחד הראה לי שבמשובב נתיבות (סי' ל"ח) תירץ כן בשם אחי הקצוה"ח ע"ש. אך לדברינו הנ"ל דאף להסוברים דחייבין בממון דוקא בכאשר זמם ובכאשר עשה פטורים מ"מ חייבין מדינא דגרמי כנ"ל נסתר תירוץ זאת דכבר הבאתי לעיל דברי הקצוה"ח דכיון דרבתה התורה ע"ז לתשלומין אף בממון שאינם בתורת הזמה נמי משלמין ואין לוקין וקושית הקצוה"ח במקומה עומדת דאמאי לוקין. אמנם באמת קושית הקצוה"ח לא קשה מידי דהנה חייבין בדמי השור וגם חייבין בממון שרצו לחייב הבעלים כופר ובכופר דע"ז דלאו בני כפרה נינהו לא מפטרי ממלקות. אבל בממון השור שהפסידו לו והכרענו דמדינא דגרמי חייבין. ובזה באמת חייבין לשלם משום דרבתה התורה ע"ז לתשלומין כנ"ל. ואלה"ק הא הוי שתי רשעות. שהתשלומין בשביל השור והמלקות בשביל הכופר. ולכאורה קשה לי מדברי הגמרא שזכרנו סנהדרין (יו"ד) פלוני בא על נערה המאורסה כו' בתו של פלוני כו' והוזמו נהרגין ומשלמין ממון לזה ונפשות לזה וקשה דאיך מקבלים עדותן והא אינם בזוממי זוממין דאם יוזמו יהיו פטורים מממון משום קים ליה בדרבא מניה משום מיתה דחייבו על עדות הראשונים דאז לא שייך מיתה לזה וממון לזה דהא הם ישלמו לעדים הראשונים הממון וגם המיתה על ידם. אמנם י"ל דהמ"ד דסובר כן הוא רבא ורבא לשיטתיה סנהדרין (ע"ח) דלית ליה זוממי זוממין ואף דליתא בזוממי זוממין מ"מ מקטלי שפיר ושפיר מתורץ לרבא לשיטתיה. אמנם קשיא בסנהדרין (ט"ו) שור הנסקל בעשרים ושלשה שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור א"ל ביי לרבא ממאי דהאי וגם בעליו יומת לכמיתת הבעלים כך מיתת השור הוא דאתא אימא לקטלא הוא דאתא כו' אלא אמר חזקי' אמר קרא רוצח הוא על רציחתו כו' ואי אתה הורגו ברציחת שורו. וקשה דלמה לן קרא בלא"ה לא נוכל להרוג את הבעלים דהוי עדות שאי אי"ל משום קלבד"מ. דחייבו מיתה להס"ד דעל רציחת שורו יהרגו נמי הבעלים ובודאי יחייבו העדים מיתה משום כאשר זמם ויפטרו מממון דמי השור דחייבו לבעלים. אמנם לדברינו דהבאתי הגמרא דכריתות דבשור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה משום דמעידנא דנגמר דינו אפקורי אפקר לי' הבעלים שפיר דהעדים הראשונים נמי לא חייבו הבעלים רק מיתה בלבד ולא ממון דמי השור דבלא"ה אפקריה ליה וא"ל דע"ז גופא דגרמו ליה להפקיר ע"ז יחייבו. דהא נודע דעת הריטב"א (מכות ג') בעידי ב"ג, וחלוצה דאין אומרים דיעשו תחתיו כו' והקשה דהא הפסידו ליה מ"כ ותירץ דזה מקרי כאשר זמם לגרום ואהכי לא חייבתו התורה. ועי' בתשובת עמודי אור (סי' פ"ד) שחקר בדין עדות על שני פרטים ובאחד נשלמו בו בעדות העדים ככל משפטם והשני יחסרו לו איזה תנאים שהצריכה תורה בעדות אי אמרינן מגו דמהימן ואהני עדותו לדבר שהשלים בו תנאי העדות מהני נמי לדבר השני אף שאלו היתה עדותו לדבר השני בפני עצמו לא היתה מתקיימת או לא אמרינן כן. ובאמת מבואר זאת היטב בנוב"י מהדו"ק חלק אה"ע (סי' ע"ב) בגמרא סנהדרין (יו"ד) פלוני רבע שורי דפסק הרמב"ם (בפ' י"ב) מהלכות עדות והטור ח"מ והרב"י (בסי' ל"ד) דאע"ג דהיכא שמעיד על שורו לחוד שנרבע ודאי לא מהימן אשורו למקטליה. השתא דהעיד פלו' רבע שורי הואיל ומהימן אפלו' מהימן גם אשורו לסקול השור עפ"י עצמו ע"ש. דהראב"ד פירש להיפך שגם הרובע אינו נהרג לפי שהעדות נגעה על שורו. וכשם שאינו נאמן על שורו כך אינו נאמן על רובעו דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. והנה החילוק בין פלגינן דבורא לעדות שבעלה מקצתה בטלה כולה. היינו דפלגינן דיבורא לא היינו צריכין כלל לאותן דבורים ולהכי לא מחשבינן להך דבורים כלל כמו פלוני רבעני דלא הי' צריך לומר כלל לרצוני ולכן אמרינן פלגינן דיבורא משא"כ בעדות שבטלה