ארצות י-הודה פד

ובתה דהיא בת אשתו ומשום בת אשתו כוונת הגמ' לחייבו והרבה הארכתי בזה בחידושי לתרץ. והנה הרמב"ם (פ"א מהל' א"ב) הביא הירושלמי דפ"ד דמס' קדושין. וזה לשון הירושלמי ומנין שהיו הורגין על החזקה ר' שמואל בריה דר' יוסי בר בון אמר כתיב ומכה אביו ואמו מות יומת. וכי דבר ברי הוא שזה אביו וזאת אמו הורגין אף הכא הורגין עכ"ל הירושלמי ובאמת קשה לי על הרמב"ם דפסק כהירושלמי דבגמ' דידן חולק על הירושלמי דבפ"ק דחולין מנא הא מילתא דאמרי רבנן זיל בתר רובא כו' רב מרי אמר אתיא ממכה אביו ואמו דאמר רחמנא קטלי וליחוש דלמא לאו אביו הוא אלא לאו משום דאמרי' זיל בתר רובא ורוב בעילות אחר הבעל ממאי דלמא כגון שהיה אביו ואמו חבושין כו'. ואין אפוטרופוס לעריות, וכן אמרי' האי חזקה בפ' ארוסה גבי והלכתא דישא אדם דומה ולא ישא בת דומה מ"ט רוב בעילות אחר הבעל והא חזינן להדיא דמטעם רוב קאתינן עליה ולא אצטריכא לחזקה כלל. וא"כ מנ"ל להירושלמי מהא דאזלינן בתר חזקה. אמנם כבר פירשו האחרונים דהם מותאמים יחדיו דממכה אביו ילפינן תרווייהו הן דאזלינן בתר רובא והן דאזלינן בתר חזקה. דאזלינן בתר רובא מוכרח כדיליף הגמרא חולין ודאזלינן בתר חזקה ילפינן דאם לא כן הי' בעינן ב' עדים שראו הקדושין לפנינו דאל"כ מנא לן דהם איש ואשתו דמאי שייך בזה רוב אלא ע"כ דאוקמינן אחזקה וכיון דמחזיקין אותה לאשתו אמרינן דהולך אחר רוב בעילות דהם מבעל. וכן ביאר הרשב"א ח"ג דממכה אביו הוי רובא דאתיא מכח חזקה

ואחר העיון מצאתי בשו"ת חוט השני (סי' י"ז) שנתקשה בזה עיין שם. שרצה לתרץ ולומר דהירושלמי איירי כגון שטען האב שאינו בנו שלא בא על אשתו כלל ובהא לא שייך לומר זיל בתר רובא ע"ש שדחה זאת. והנה אי מהאי טעמא דרוב בעילות אחר הבעל אי הוא בנו לענין ממון ולענין ירושה. לכאורה כיון דאין הולכין בממון אחר הרוב ומוכח בפ"ק דכתובות (ט"ו) דאפי' בעיר שרובא ישראל אמרינן הכי ואף שמחזירין לו אבידה היינו מפני שהמוצא אין לו חזקת ממון כנ"ל. אמנם מדברי הפוסקים דהא דאמרי' אשה מזנה בניה כשרים רוב בעילות אחר הבעל משמע דסמכינן ארובא אפי' לענין ירושה מדלא חלקו בזה ואמרו אע"פ שהולד כשר מ"מ אינו בנו לענין ירושה משמע מזה שהוא בנו אפי' לענין ירושה. ועי' בחידושי הגאון מליסא בספרו קהלת יעקב הל' פו"ר (סי' ד' סעיף כ"ז) בהגה"ה גבי ארוסה שנתעברה והיא בבית אבי' אם היא אומרת שמהארוס נתעברה כו' הולד כשר וכתב הרמ"א והוי בנו ליורשו ופירש הב"ש (ס"ק מ"ד) כיון דהיא אומרת ברי מארוס הולד גם מארוס היתר הוא שדינן בתר הארוס ולא חיישינן שמא זנתה עם אחר ג"כ כו'. והקשה בספר קהלת יעקב דמה"ת מועיל ברי שלה לענין ממון הא אין היורש יורש אלא בעדות ברורה כמבואר בחוה"מ הלכות נחלות וכי משום דנאמנת לענין איסור תהי' נאמנת ג"כ לענין ממון הא מצינו ג"כ באשה שאמרה מת בעלה דנאמנת לענין איסור ואינה נאמנת לענין ממון אפי' לענין כתובה למאן דל"ל מדרש כתובה ע"ש שחדש דמדינא דאו' נאמנת דבחולין (דף י') יליף הגמרא דאזלינן בתר רובא ממכה או"א דילמא לאו אביו הוא וכתבו התוס' דהמ"ל מטעם דאוקי האם בחזקת צדקות וכיון דאזלינן בתר חזקת צדקות להחזיקו בבנו אפילו לענין לחייבו מיתה מכש"כ לענין ממון וכיון דלארוס היתר הוא אין לך חזקת צדקות גדול מזה ע"ש

אמנם באמת המרש"א שם בחולין (י') שדא בה נרגא בדברי התוס' די"ל דנאנסה אמנם תירצו האחרונים דברי התוס' דמיירי באשה חשובה לדברי הגמ' דאין מעמידין (כ"ה) דליכא למיחש שנבעלה באונס. וא"כ כיון דלהתוס' נוכל ללמוד ממכה אביו ואמו דהעמד האם בחזקת צדקות ואזלינן בתר חזקה גם במיתה וכדברי הירושלמי הנ"ל. אך באמת הקשו האחרונים דבמיתה לא אזלינן כלל בתר חזקה דאל"כ אמאי חייבה התורה גלות לשוגג דילמא טריפה ההרוג ונעמיד ההורג בחזקת צדיק דבשלמא במזיד אתרע חזקתו כו'. ובלאו הכי קשה אי נימא כדעת התוס' דבחזקה לחוד מהני לענין מיתה הא איכא חזקה נגדה דהעמיד הבן בחזקת צדיק או בחזקת שאינו בר מיתה והדברים צריך תלמוד. ועי' בנוב"י מהדו"ת חאה"ע (סי' ע"ח) מה שהקשה השואל על הרמב"ם (בפ"ד מהלכות אישות) שהמקדש אילונית הרי זה מקודשת. ולפי דברי הלח"מ הוא קדושי תורה. וקשה מגמרא סנהדרין ס"ט שזכרנו דהוכיח דאזלינן בדיני נפשות בתר רובא מדתניא בת שלש כו' וחייבין עליה משום אשת איש ואמאי אימא אילונית היא ואדעתא דהכי לא קדש ע"ש שהאריך לתרץ זאת. וגם אני הארכתי בחידושי. ועי' בחומת ירושלים (סי' ע"ט) דהא דרובא עדיף מחזקה היינו אי תרווייהו איתא קמן משא"כ אי רובא ליתיה קמן. ועי' בחוות דעת בסוף ספרו בלקוטים (בסי' ס"ג) דברובא דאיתא קמן לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה דאלים טפי כיון שהרוב לפנינו וכן העלה הגאון מליסא בשו"ת חמדת שלמה (בסי' כ"ד) בח' אה"ע ע"ש: סימן לה

ביאור דעת הפוסקים בדין ריבית ואונאה להקדש והרבה חידושי דינים בלאוין שלא הי' בהם מלקות ופלפול בדברי הפוסקים בפחות משו"פ בגזל. וביאור כמה סוגיות בזה

הרמב"ם השמיט הך דינא דאין ריבית ואונאה בהקדש והגידולי תרומה (בשער מ"ו