ארצות י-הודה עה

לו המתנה מאחר דמת המתחייב קודם שבאו לידו הנכסים ולא היה לו כי אם שעבוד הגוף ומאחר שמת פקע שעבודו. וא"כ בודאי הדין עם הב"ח דמשועבד לו כל מה שקנה אח"כ ומה שנתן לו במתנה כו'. ב) לענין הב"ח אם גובה מהבית הזה משום דהוה ראוי ומחלוקת הפוסקים בזה אם ב"ח גובה מן הראוי. ג) אף להסוברים דב"ח גובה מן הראוי. היינו דוקא בדכתב לו דאקני ואף דמסקינן ב"ב (קנ"ז) דלוה וקנה והוריש משתעבד אף דלא כתב דאקני. וכן המחבר (בסי' קי"א) הביא ב' דעות בזה היינו דוקא בנכסים שבאו ליד המוריש בחייו אף שקנאם אח"כ מ"מ נשתעבדו בחייו. אבל בנכסים שבאו לאחר מותו ומעולם לא נשתעבדו אזי תלוי בדאקני. והנה לענין הספק הראשון הדבר מבואר בפ"מ ח"א (סי' ט') הביאו השעה"מ (פ' א' מהלכות מכירה הלכה ע') על מי שנתחייב לתת פירות דקל לחבירו דבלשון חיוב אדם מתחייב בדבר שלבל"ע ומת המתחייב קודם שבאו הנכסים לעולם ע"ש. שרצה להוכיח מסוגיא דיכיר ב"ב (קכ"ז) דפרכינן ולר"מ דאמר אדם מקנה דשלבל"ע יכיר למה לי ולא פרכינן נמי לרבנן יהא נאמן במיגו דאי בעי הוה מתחייב בדבר שלא בא לעולם ואין לומר משום דהוי דבר שאינו קצוב דלא מהני לדעת הרמב"ם ע"ש. שהביא דהמורש"ח בביאורו (סי' ס') הוכיח מכאן דעת הרמב"ם בדבר שאינו קצוב ודחה דבריו שם בשעה"מ ע"ש. אמנם בנד"ד נראה לע"ד דתלי במחלוקת השיטות בטעמא דיכול אדם לשעבד עצמו בדבר שלבל"ע ולהקנות אינו יכול להקנות דבר שלבל"ע ומאי שנא שעבוד מקנין. וכבר האריך בזה הקצוה"ח (בסי' קי"ב) והעלה דשעבוד דאקנה הוא דרבנן ומשום נעילת דלת. והוכיח כן מהרשב"ם ב"ב (קנ"ז). אבל מה"ת כשם שאין יכול להקנות דשלבל"ע כך אין יכול לשעבד דשלבל"ע ע"ש בקצוה"ח שהביא דכן דעת הרמב"ם והנמק"י והוכיח כיון דתקנתא דרבנן הוא לא תקנו אלא דוקא היכא דהלוה כבר נתחייב לפרוע. אלא דלית ליה נכסי והוצרכו לתקן שיטרוף מלקוחות אפי' מנכסים שקנו אח"כ כדי שיוכל המלוה לטרוף ולא תנעול דלת. אבל היכא דהלוה גופא לא נתחייב כלל לא שייך האי תקנתא כיון דליכא לוה כלל ולהכי היכא דמחייב עצמו בדבר שלבל"ע דאפי' לוה גופא לא נשתעבד ונתחייב כיון דהוי דבר שלבל"ע לא שייך כדי שתנעול ע"ש שביאר זאת באריכות

אמנם דעת הבעה"ת (שער ס"ד) מבואר הטעם דיכול אדם לחייב עצמו בדבר שלא בל"ע היינו משום דילפינן לה ממאי דקיי"ל דאקני משתעבד ומשועבד לב"ח מה שיקנה אח"כ. וכן דעת המהרי"ט ח' ח"מ (סי' כ"ג) דשעבוד דאקנה הוא מטעם חיוב. וא"כ כיון דמשום חיוב הוא וחל על גופו וגופו איתיה בעולם. וממילא צריך לשלם אח"כ כיון דכבר נתחייב גופו ומניה אפי' מגלימא דעל כתפאי והוי שעבוד בפירוש. ומעתה היכא דמת המתחייב קודם שבאו לעולם היינו קודם שמת מורישו תלי בשעבוד דאקני אי הוא משום חיוב או לא דאי משום חיוב הוא דאקני ומאחר דנתחייב גופו דאיתיה בעולם ממילא צריך לשלם מכל אשר נמצא לו ומדאורייתא הוא דהוי כשעבוד בפירוש. א"כ בודאי נתחייבו היורשים ליתן לו מתנתו מנכסים שנפלו לו אח"כ מאחר דנשתעבדו מתורת חיוב דמהני בדבר שלא בא לעולם. ואף דמת המתחייב קודם שבאו לעולם. מ"מ חל החיוב עלייהו מה"ת דהוי שעבוד בפירוש. אמנם לדעת הקצוה"ח בשם הרשב"ם הנ"ל שזכרנו דשעבוד דאקנה הוא דרבנן ומשום נעילת דלת. ודוקא היכא דהלוה כבר נתחייב לפרוע אלא דלית ליה נכסי כו'. אבל היכא דהלוה גופא לא נתחייב כלל לא שייך האי תקנתא ולהכי היכא דמחייב עצמו בדשלבל"ע דאפי' לוה גופו לא נשתעבד ונתחייב כיון דהוי דשלבל"ע ולא שייך נעילת דלת וכנ"ל. וא"כ בנד"ד נמי היכא דמת המתחייב קודם שבאו לידו ולא נתחייב הלוה בחיובו משום דהוי דבר שלבל"ע בודאי פטורים היורשין כו' דלא שייך נעילת דלת. והפ"מ דהכריע דפטורים היורשים מליתן לו היכא דמת המתחייב קודם מורישו מגמרא דב"ב (קכ"ז) דפריך לר"מ יכיר למה לי ולא פריך נמי לרבנן יכיר למה לי יהא נאמן במיגו דאי בעי הוה מתחייב בדבר שלבל"ע. ע"כ דעתו כדעת הרשב"ם דשעבוד דאקני הוא דרבנן כאשר הביא בעקצוה"ח דאז שפיר פטורים היורשים היכא דמת המתחייב מקודם מורישו ולא באו לידו עדיין הנכסים. דלבעה"ת דחיוב הוא משום דקי"ל דאקני משתעבד כנ"ל. א"כ לעולם חייבין היורשין מאחר דנשתעבדו הנכסים לשעבוד הגוף דאיתיה בעולם. וע"כ דעת הפ"מ כסברת הקצוה"ח דדאקני הוא דרבנן. ולהכי שפיר הביא ראי' מגמרא הנ"ל. וא"כ בנד"ד דכתב לו דאקני להמקבל מתנה ובודאי מחויבים היורשים ליתן להמקבל מתנה ובודאי קודם המקבל מתנה לב"ח דלא כתב דאקני ואף דקיי"ל דאחריות טעות סופר הוא. ואף באחריות דאקני ב' דעות (בסי' קי"ב) ולהדעה דבאקני נמי אחריות טעות סופר הוא. א"כ שוים המה לכאורה הב"ח והמקבל מתנה. אמנם כבר הכריע בנוב"י מהדו"ק ח' ח"מ (סי' כ"ח) דהא דאמרינן אחריות טעות סופר הוא דוקא בדבר שקונה ודאי אזי אמרינן אף דלא כתב אחריות. דמסתמא לא שדי זוזי בכדיה ובודאי רוצה אדם להיות בטוח בקנינו. והאי דלא כתב בודאי צוה לכתוב אלא שהסופר טעה ולא כתב. משא"כ במקנה דבר שלבל"ע אלא לכשיקחנו מקנה לו מעתה וכל כיוצא בזה ועל זה התחייב נפשו. א"כ ע"כ הלוקח מכניס עצמו בספק כי שמא לא יקנה. וכיון דחזינן דהכניס עצמו לספק בודאי מכניס עצמו לספק זה לקנות בלא אחריות ובעינן שיכתוב לו אחריות