ארצות י-הודה עג

וביאור סוגיא דיכיר (ב"ב קכ"ז), והרבה חדושי דינים בדיני אסמכתא ובמשפטי התנאים: בש"ע חו"מ (סי' ס' סעיף ב') המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שנתחייב לזון חבירו או לכסותו חמש שנים אע"פ שקנו מידו לא נשתעבד להרמב"ם וחלקו עליו כל הבאים אחריו. והנה דעת החולקים הוא דעת הראב"ד שם בפ"ק דמכירה שם על דברי הרמב"ם שכתב שכן הורו רבותיו. וכ' הראב"ד על זה לא ידעתי מאין הורו וגם כל נושאי כליו לא גילו המקום עי' בה"ה שכתב שאינו יודע ראי' לזה והאחרונים האריכו מאד בדין זה עי' בתומים ונתיבות וקצוה"ח סי' הנ"ל. וגם אני אענה את חלקי בזה מה שנראה לע"ד. דהנה קושיות על דעת הרמב"ם מפוזרות בספרי האחרונים בהרבה מקומות. והנה הקצוה"ח הביא קושיא מהא דאמרי' פ' יש נוחלין (קכ"ז) יכיר למה לי ומשני בנכסים שנפלו לו לאחר מכן הניחא לרבנן אלא לר"מ מאי א"ל וקשה מאי פריך לר"מ הא אפי' לר"מ לא מצי יהיב כל נכסיו שנפלו לו לאחר מכן משום דהוי דבר שאין לו קצבה ע"ש שהביא בשם בעה"ת דלר"מ דסבר אדם מקנה דבר שבל"ע ה"ה דבר שאין לו קצבה. ועי' בשעה"מ הלכות מכירה (פ' כ"ב הלכה ט') שהביא בשם המורש"ח ראי' לדברי הרמב"ם מגמרא דיכיר מדפרכינן לר"מ יכיר למה לי ולא פרכינן לרבנן נמי יהא נאמן במגו דאי בעי הוה מתחייב בדבר שלבל"ע. וע"כ הטעם דהוה מתחייב בדבר שאינו קצוב דלא מהני לדעת הרמב"ם ע"ש שהביא דהפ"מ דחה ראי' זאת ע"ש. והנה האחרונים הקשו בסוגיא דיכיר קושיא חמורה דמאי פרכינן לר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלבל"ע יכיר למה לי הא במה יכול להקנות מעות שיפלו לו דלית בו שום קנין. דמשיכה והגבהה לא שייך דליתה הכא דלמשוך ובקנין סודר הא אין מטבע נקנה בחליפין. ואגב הוא דרבנן עי' בשעה"מ (פ"ג מעבדים) שהקשה כן. ועי' תשובת רע"א (סי' קל"ב) בשולי המכתב שנשאר בצ"ע. ובתומים הקשה נמי כן (בסי' ס' ס"ק י"א) אלא דהוכיח מזאת ראי' לדברי כנה"ג שם דע"כ אין לך אדם שאין לו קרקע ושפיר מהני בקנין אגב ע"ש. ובאמת לא הועיל בזה דגם אגב לא מהני דהוא קנין דרבנן כנ"ל.. ולדעתי נראה לתרץ ע"פ דברי הכ"מ (פ"א ממכירה) דכתב הטעם בהא דיכול אדם לחייב עצמו בדבר שאינו חייב נלמד מאודיתא דאיסור, גיורא ב"ב (קמ"ט). וכן כתב הב"ח (סי' ס') ע"ש. וא"כ בכל מה שאדם בא לחייב עצמו הוא מטעם כיון דאמר אני חייב לך הוי כמודה לו שהוא אף בדבר שאינו קצוב כנ"ל. ואף אי דבר שאינו קצוב הוא משום אסמכתא כדעת האחרונים. עי' קצוה"ח (ס"ס סק"ב) בדעת הרמב"ם דהוא משום אסמכתא מ"מ הא מודה דחייב לו מכבר וקני מטעם אודיתא להרמב"ם ובקנין אודיתא קני אפי' בדבר שאינו קצוב דרק בבא לחייב עצמו לזון חבירו על חמש שנים הוא דלא מהני משום דבר שאין לו קצבה דשמא יתיקרו הלבושים והמזונות ולא גמר ומקני והוה כאסמכתא ושוה קנין אודיתא לשארי קנינים דכשם דלא יחול שום קנין כך אודיתא לא יועיל דאין לקנין על מה לחול. אבל היכא דבא לסלק כחו ורשותו ולפטור עצמו מנחלה וירושה שיבא לו ממקום אחר בזה ודאי עדיף קנין הודאה משארי קנינים. דבשארי קנינים דבאים לסלק עצמן ולמחול בקנין. וכבר כתב הטור (סי' רל"ב) דגם למחול לא יכול בדבר שאינו קצוב. משא"כ בהודאה מאחר דהוא מודה דמעולם לא היתה שלו ואף דידעינן בשקרו מ"מ מועיל ההודאה. ובזה מהני אפי' בדבר שאינו קצוב ועי' בתשובות חכם צבי (סי' ט"ז) שהכריע לדבר פשוט דבמעות שרוצה אדם להקנות לחבירו והמעות במקום אחר ליכא שום קנין אלא אודיתא דשפיר מהני. ובודאי מתורץ שפיר קושית המחברים הנ"ל בסוגיא דיכיר דשפיר שייך קנין אודיתא. ומעתה אתי שפיר דברי הגמרא הנ"ל באופן דליכא הוכחה להרמב"ם בדבר שאינו קצוב. וגם קושיא על הרמב"ם ליכא דמאחר דקשה קושית האחרונים הנ"ל דלמא אצטריך קרא דיכיר לאם נפלו לו מעות במדינת הים דליכא בהו שום קנין כנ"ל. וע"כ צריך לתרץ דבקנין אודיתא וכתשובת החכם צבי (סי' ט"ז) הנ"ל שזכרנו דמהני במעות. וכבר הוכחנו דקנין אודיתא מועיל בדבר שאינו קצוב

ובזה יש ליישב קושית הבתי כהונה הובא בתומים (סי' ס"א ס"ק א') דהקשה לשיטת הר"ן (פ"ב) דקדושין ותוס' סנהד' (ר"פ ב"ס) דס"ל דדבר תורה אין אפשרי לזכות לקטן בשום צד דזכי' מתורת שליחות ואין שליחות לקטן. א"כ מאי פריך הגמרא יכיר למה לי הא אי בעי לתת לו מתנה מי לא יהיב ליה. דמה קושיא דלמא באומר על בנו קטן שהוא בכור וא"א לו לתת לו במתנה בשום אופן ע"ש בתומים שדחק בזה. ובשעה"מ הלכות נחלות (פ"ג). ולדברינו שפיר יכול להודות דהנכסים הם של בנו הקטן דאז אין צריך הקטן שום קנין. ואי קשה מאין להקטן נכסים כקושית התוס' סנהדרין (ריש פב"ס) י"ל כתירוצם שם שירש את אביו כו'. והנה הרמב"ם (פי"א ממכירה) כתב דבדברים הנקנים באמירה אף בדבר שאינו קצוב מועיל. ובזה נסתר קושית האחרונים ומכללם בעל ספר מקמ"ח שהקשו בקדושין כ"ו עשור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו. והאיך הי' מועיל והא הו"ל דבר שאינו קצוב לשיטת הרמב"ם דלא מהני ולדברי הרמב"ם הנ"ל שזכרנו כיון דהוה מתנות עניים ואמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ואף בצדקה הדין כן. עי' (סי' רנ"ח) והו"ל כדברים הנקנים באמירה דמועיל וא"כ בצדקה לא שייך אסמכתא. אך קשה לכאורה א"כ דמשום דהוי דברים הנקנים באמירה דאמירתו