ארצות י-הודה ע

כ"ז) אבל מאיסורי הנאה וקא חשיב שור הנסקל קשה שפיר דבקדושין בעינן אם רק יש בדבר הנאסר שוה פרוטה אזי חלו הקדושין וכקושית התוס' (פ' השוכר ס"ב) על איסורי הנאה דערלה הוא מן הנשרפין וכל הנשרפין אפרן מותר וחזי להנות מאפרן. וכן הקשו קדושין (נ"ז) והא חזי ליהנות שלא כדרך הנאתן וחזינן דבקדושין בעינן שיהא רק במציאות ממון. ואולי יש לומר דלא סמכה דעתה כשמקדש לה בשור הנסקל גופה דלא סמכה דעתה אלא אבשרו ובשרו אסור. משא"כ במפרש לה דמקדשה בפרשו וסומכת על פירשו. אך באמת הא דהמקדש בפרשו מקו מקודשת לאו מדאו'. ואע"ג דגמרא קאמר קרא דבשרו אסור הא פרשו מותר ועיין בתוס' שם ע"ז (ל"ד) ד"ה בשרו אסור דהקשו דבפ"ק דב"ק (מ"א) דריש מבשרו אע"ג דעביד כעין בשר ושחטי' וי"ל דתרתי שמעינן מניה. ומצאתי כתוב בשם הגאון ר' שלמה מינץ לתרץ דברי התוס' דאיך מוכח תרתי מניה. דבאמת קשה דהא אין הדרשות שקולים על פי דברי הגמרא (ערכין ז') האשה שיצאת ליהרג כו' האשה שנהרגה אסורה בהנאה ופריך בגמרא אמאי איסורי הנאה נינהו אמר רב באומרת תנו שערה לבתי כו' קשיא ליה לר"נ בר יצחק והא דומיא דבהמה קתני מה התם גופה אף ה"נ גופה. אלא אמר ר"נ בר יצחק זו מיתתה אוסרתה וזו גמר דינה אוסרתה וע"ש ברש"י דשער לאו בר מיתה אי אמרינן החילוק דמיתה אוסרת דשער אין עשוי להשתנות והרמב"ם פסק כר"נ בר יצחק (פ' י"ד מהלכות אבל הכ"א) דהמת אסור בהנאה חוץ משערו שהוא מותר מפני שהוא אינו גופו ועיין בלח"מ ובכ"מ דתמו עליו איך פסק כר"נ ע"ש. ותירץ הגאון הנ"ל דעת תוס' דתרתי משמע מניה לר"נ בר יצחק דמחלק בין גמ"ד אוסרתה למיתה אוסרתה דמדאצטריך בשרו למשרי פרש שור הנסקל ש"מ דגמ"ד אוסרתה דאי סקילה אוסרתה ממילא פרשו מותר כמו שער אשה משום דמיתה אוסרתה ושפיר שמעינן מניה תרתי ועיין בעטרת שאול בחידושיו לב"ק דתירץ בזה דעת הרמב"ם דפסק כר"נ בר יצחק דמוכח מע"ז הנ"ל כר"נ בר יצחק. ואע"ג דרב אחדבוי אמר רב כאן. מ"מ הך איבעית אימא קרא סתמא דתלמודין קאמר ואנן פסקינן כר"נ בר יצחק וע"ש בעט"ש דהכריע מסוגין דלא ילפינן מבשרו למעט פרשו. ובזה מדויק לשון הרמב"ם בהמקדש בפרש שור הנסקל דמקודשת שאינו דבר חשוב לגבי השור ע"ש וא"כ אין ראי' דהמקדש בפרשו מקודשת מדאורייתא

והנה בשו"ת צ"צ (סי' מ"ו) חקר בבהמה שנרבעת ואפי' על פי ב' עדים דראו הדבר. אי מותרת לשחוט ע"ש דפשיטא ליה מגמרא דפ' שור שנגח דו"ה שור שהוא יוצא לסקל והקדישו בעליו אינו מקודש שחטו בשרו אסור ואם עד שלא נגמר דינו הקדישו בעליו מוקדש ואם שחטו בעליו בשרו מותר. הרי מבואר דכל זמן שלא נגמר דיניה מותר וא"כ בזמן הזה דליכא כ"ג וליכא סנהדרין ואין דנין מיתה וכ"ז שלא נגמר דינה של בהמה מותרת. ובחידושי אמרתי לפשוט זאת מגמרא (דבמ"צ צ"ז) דבעי רמי בר חמא שאלה לרבעה מהו ופירש"י הוא בעצמו ומיבעיה ליה אי חייב באונסיה או לא. כדשיילי אינשי בעינן ולהכי לא שיילי או דלמא משום הנאה והאי נמי אית ליה הנאה ומבואר דהבהמה מותרת היכא דנרבעת. דאל"כ מאי קא מיבעיה ליה אי חייב באחריות אי נימא דנאסרת ואינה בר דמים כשאר איסורי הנאה ואמאי קא מחייבת ליה אלא ע"כ דבזה"ז דליכא כ"ג ולא סנהדרין ולא נגמר דינה ומותרת ושפיר קא מבעיה ליה. סימן ל ביאור הרבה חדושי דינים בדבר שלבל"ע ופלפול בדברי הפוסקים בזה וביאור דעת הפוסקים אי לכשיהיו בעולם אי מהני והרבה חדושי דינים בקנין מעכשיו וביאור כמה סוגיות בזה

הטור ח"מ (סי' ר"ט אות ו') הביא בשם בעהע"ט דלא חשיב דבר שלבל"ע אלא כגון פירות דקל וכיוצא בהם ששניהם יודעים ומתנים בדבר שלבל"ע. אבל אם המוכר מתנה בדבר שלבל"ע כגון שהמוכר מתנה ליתן לו דבר פלוני והוא בעולם אלא דא"ב לקיים חייב לקיים לו תנאו דע"מ כן נתן הלוקח מעותיו והביא ראי' מתוספתא דמציעא המוכר פירות לחבירו בחזקת שיש לו ונמצא שאין לו לאו כל הימניה לאבד זכותו של זה. והב"י (בסי' הנ"ל ובסי' רי"א אות ה') האריך בזה והטור סיים ע"ז דאין דעת הרא"ש כן וביארו הב"י והדרישה דהוא ממ"ש הרא"ש (פ"ד דב"ב) גבי ארעא ודיקלא דאינו מחויב לקנות ליה דקלים. והנה בתשובת רע"א (סי' קל"ד) הבין כונת בעהע"ט לחלק דבדבר שלבל"ע צריך הלוקח לידע דאין להמוכר ומתנה בדבר שלבל"ע. אבל היכא דהלוקח סבר דיש לו להמוכר והדבר ברשותו ואדעתא דהכי נתן המעות משו"ה המוכר שהתנה ליתן לו מחויב לקיים תנאו ע"ש שכן מוכח התוספתא שהביא בעהע"ט ע"ש. והנה במרדכי פ' המוכר את הבית בההיא דאי אית ליה תרי דקלי יהיב ליה. הביא בשם הראבי"ה ז"ל דחייב לקנות לו אי מזבין ליה מידי דשכיח למיזבן כדאמרינן פ' הריבית האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למזבן חמרא ופשע ולא זבין ליה ואסיקנא התם דמשלם כו' ומבואר דעתו כבעהע"ט דלא חשיב דבר שלבל"ע. אמת דבגוף ראיתו מדברי הגמרא פרק הריבית לא זכיתי להבין דהתם היינו טעמא משום דהתנה הא לאו הכי לא הי' חייב כלום כמ"ש הרא"ש שם וכן משמע מפירש"י שם. ומצאתי להמ"א הלכות מכירה דיני אסמכתא (סי' ד') בתוך דבריו שם שנתקשה בזה. אמנם דעת הרמב"ם (בפ' כ"ד מהלכות מכירה) גבי קרקע ודקלים