ארצות י-הודה סט

האריכו האחרונים בדברי הספק דהמל"מ הנ"ל. ועיין באור חדש לקדושין שהאריך להקשות להר"ן שתירץ קושית התוס' דהקשו באה"נ דהא חזי ליהנות שכדה"נ דמ"מ אסור מדרבנן ומיירי שאינה חולה ע"ש ועיין בשעה"מ יסודי התורה דהביא דהני תרי לישנא פסחים (דף כ"ה ע"ב) גבי מר בר"א אשכח לרבינא דשייף ברתא בגוהרקא דערלה א"ל אימתי אמרינן בשעת הסכנה א"ל האי אשתא צמירתא כשעת הסכנה דמי א"ד מידי דרך הנאה עבידנא כו' דללישנא קמא שלא כדה"נ אית ביה איסורא ולל"ב אפי' איסורא ליכא ע"ש. וראיתי בעמודי אור (סי' ל') שתמה על המל"מ מגמרא קידושין ז' דבעי רב מרי כלב רץ אחריה מהו בההוא הנאה דקא מצלא נפשה גמרה ומקני נפשה או דלמא מצי אמרה ליה מדאורייתא חיובא מיחייבת לאצולן ומבואר מסוגיא זו דבמקום הצלה אפי' הי' מקדשה בדבר המותר איבעיא לן משום דאמרה מדאורייתא חיובי מחייבת לאצולן ולצד זה לא הוי קדושין בחולה שיש בו סכנה אפי' נתן לה דבר היתר הצריך לה ע"ש שהחמיר בזה למאוד ע"ש

אמנם בספר אבני מילואים (סי' כ"ח ס"ק נ"ד) כבר קדמו בזה ע"ש שהביא דברי הרדב"ז בתשובה דהמקדש אשה חולה בסמנין הצריכין לה לרפואה ויש בהנאה שו"פ דאינה מקודשת. והקשה הא"מ מגמרא הנ"ל מבעי דרב מרי ע"ש שדחה זאת דהאבעיא לא הוי אלא בסתמא דהיא אמרה תן לכלב שרץ אחרי ואמר לה הרי את מקודשת ושתקה. אבל היכא דאמרה אין. אע"ג דמחייב לאצולי מדאו'. כל שמסכמת בפירוש לשם קדושין מקודשת ע"ש שהאריך, וע"ש במגיה דמל"מ. דהעיר בספיקו של המל"מ דהא מצות לאו ליהנות נתנו וקדושי אשה יש בהם צד מצוה. ובספר שמלת בנימין תמה עליו והא קדושי אשה אית בה הנאת הגוף ומחלק דשם לא נהנה מיד וההנאה נמשכת ממנו אח"כ. לא דמי לטבילה דהכא דנהנה מיד. ובאמת קשה לי בזאת על התוס' דע"ז ריש פ' השוכר שזכרנו לעיל באי עביד לא מהני ד"ה בדמיהן שהקשו בגופי' נמי איכא שו"פ שלא כדה"נ או באפר ותירצו כיון דאסור למוכרו מה"ת אסור לקדש בו אשה דיש בו הנאה כשמקדש אותה. ובודאי כונתם כדברי המל"מ הנ"ל ועכצ"ל שלא שייך בזה מצות לאו ליהנות נתנו כיון דמ"מ יש לו הנאה ג"כ ממנה. ומצאתי בספר ש"ב שנתקשה כזה. והביא שם להקשות על, תירוץ התוס' בע"ז (מגיטין כ') דכתבו על איסורי הנאה כשר וכ"פ באה"ע (סי' קכ"ד). וכתב שם הב"ש דלהתוס' דיעבד דוקא ולא לכתחילה דמתהני באה"נ כו' ולמה לא אמרינן כמו גבי קדושין דכתבו התוס' דלא מהני כיון דאסור למוכרו אף דשוה אצלה האפר פרוטה אינה מקודשת ואם כן מכש"כ בגט דמשתרשי ליה דא"צ לנייר. ובספר גט פשוט כתב שם הטעם דמ"ע לגרש את אשתו ומצות לאו ליהנות נתנו וקשה אמאי לא אמרינן בקדושין כן. ובספר ישועות יעקב תמה על הג"פ דלמה אסור לשחוט בסכין של עבודת כוכבים נימא ג"כ מצות לאו ליהנות נתנו ע"ש שהאריך בזה. ועיין בדרוש וחידוש להגאון רע"א (במערכה י"א) ועיין בא"מ בתשובותיו (סי' כ"א) שהאריכו בזה: סימן כט

והנה היכא דלא ידעה האשה שהוא איסור הנאה כתב הב"ש בשם התוס' דהוי מקח טעות דמוקי להא דתניא בקדושין (נו) המקדש בערלה דמיירי בלא ידעה ע"ש והא דנקט איסורי הנאה ולא נקט איסורי אכילה וכיון דלא ידעה שהוא אסור באכילה הוי קדושי טעות ואינה מקודשת כמו בלקח כשירה ונמצאת טריפה דהמקח בטל כגון בנמצא מחט בבית הכוסות כמבואר בח"מ (סי' רל"ב סעיף י"א). אמנם באמת נראה דבקדושי אשה לא שייך מום במקח דאשה בכל דהוא ניחא לה כיון שלא הקפידה לשאול אם יש בדבר זה מום. אם לא שאמר בפירוש כגון שאמר לה שהוא בלא מום דאז בוודאי אינה מקודשת אבל מסתמא מקודשת. והא דקאמרי בתוס' דהמקדש בערלה דאינה מקודשת בדלא ידעה אף שבאפר שו"פ וצ"ע אמאי אינה מקודשת נימא מדלא שאלה בודאי לא הקפידה. והנה במקדש באיסורי הנאה דרבנן דמקודשת הקשה בב"ש (סי' כ"ח סעיף כ"א ס"ק נ"ב) דמ"מ אסור מדרבנן ולא שוה מידי ואין נותן לה כלום ואמאי מקודשת והנה לשיטת הרשב"א דאיסור הנאה חשוב שלו. ולפי המבואר בכריתות (כ"ד) דשור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה דאיסורי הנאה חשיב כיאוש והיינו ההפקר דאיסורי הנאה הוא משום יאוש. וכבר ביאר הנתיבות (סי' רס"ב) החילוק בין יאוש להפקר דביאוש לא יצא מרשותו עד דאתי לרשות זוכה הוי שלו ואי דקשה מה יעשה באיסורי הנאה. דהא מותר שלא כדרך הנאתו או למכור לחולה שיש בו סכנה וליקח דמים וכמו שכתב הב"ש (ס"ק נ"ד) דיכולה למכור לחולה. והנה בע"ז (ל"ד) אמר רב אחדבוי אמר רב המקדש בפרש שור הנסקל מקודשת בפרש עגלי עבודת כוכבים אינה מקודשת איבעית אימא קרא אי בעית אימא סברא ע"ש וכן פסק הרמב"ם להלכה ופ"ה) מהלכות אשות (הלכה ב') והטור שו"ע א"ה (סי' כ"ח סעיף כ"ב) ע"ש וקשה לי דאיך יפרשו מתניתין (קדושין נ"ז) המקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת וקא חשיב שור הנסקל דאינה מקודשת והא חזי לפירשו. וכמו כן קשה במימרא דר' כרוספדאי א"ר יוחנן בכריתות (כ"ד) דשור הנסקל שהוזמו עידיו כל הקודם בו זכה מ"ט דהבעלים איאושי מיאש מינייהו ואפקורי מפקר ליה מאחר דאסור בהנאה והא חזי לפירשייהו. אך מכריתות נוכל לתרץ דסתם גללים אפקורי אפקר להו כגמרא (ב"ק מ"ח וב"מ