ארצות י-הודה סה

השבת אוסרה מ"מ אינה מתירה וכאילו לא נשחטה וא"כ הקושיא במקומה עומדת איך שוחט בשבת שחיטתו כשירה ודפת"ח בדבריו הנחמדים. היוצא לנו מדבריו דלא תכ"ת לא שייך אלא במידי דאכילה דבזה תאסור באכילה משום דמקרי תועבה. משא"כ בשחיטה דאף אי נימא לא מהני והשחיטה לא יתירנו ומה בכך שאין השבת אוסרה מ"מ אינה מתירה וא"כ אין לתרץ על פי סוגיא הנ"ל ולדחות קושית המהרשד"מ החזקה. והנה הנוב"י בתשובה הנ"ל ובחלק אה"ע (סי' קכ"ט) אחז בחילוק הש"ך שזכרנו וכבר בארנו דעת הפוסקים בזה. והנה בתירוץ המהרשד"מ דדוקא היכא דבזה דאמרינן לא מהני יתוקן האיסור אמרינן שלא מהני. משא"כ בשוחט בשבת דאף דנימא דלא מהני לא יתוקן האיסור שהרי כבר חילל השבת. ולכאורה קשה דהא כל שוחט מקלקל הוא ובדין הוה שיהיה פטור. אלא דמשום התיקון שהוציא מידי אבר מן החי ואתה באת לחייבו. א"כ קשה דנימא דלא מהני מעשיו ושחיטתו אסורה ומאחר דלא תיקן כלום בשחיטתו יהי' דברי תורה קיימין היינו שהוא פטור מצד מקלקל . וכמדומה שהעירו בזה האחרונים. אך באמת זה אינו דהא תיקן להוציא מידי אמה"ח לבני נח וכפסחים בתירוץ דרב עוירא ועי' צל"ח פסחים (ע"ג) ובחדושי הארכתי בזה

אמנם בעיקר מחלוקת אביי ורבא אי הלכה כאביי או כרבא השעה"מ (פ' ג' מגירושין הלכה י"ט) חזר על כל הצדדים ולא העלה דבר ברור בזה,. ומדברי הסמ"ע והש"ך והאחרונים (בסי' ר"ח) שכולם פלפלו רק אם לחוש לסברת המרדכי שגם בשבועה שייך אי עביד לא מהני. ומזה שמענו עכ"פ דהלכה כרבא וכן הכריע בנוב"י (סי' קכ"ט אות א') והביא שם דהרא"ש (בכלל ז' דין ד') כתב בפשיטות דקי"ל כרבא וגם הרשב"א בחידושיו בקידושין (כ"ז ע"ב) בשם התוס'. אמנם בשאלות ותשובות רע"א וכן בדרוש וחידוש להגאון הנ"ל במערכותיו (מערכה י"א) חקר נמי בזה. והביא פסקי הרמב"ם הסותרים זה את זה דברפ"א מהלכות שמיטה פסק דארץ ישראל המתחלקת לשבטים אינה נמכרת לצמיתות שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות ואם מכר לצמיתות שניהם עוברין ואין מעשיהם מועיל אלא תחזור השדה לבעלים ביובל. ובמל"מ כתב בשם החינוך להרא"ה שאם מכרו דשניהם לוקין אע"פ שלא הועילו במעשיהם. והקשה עליו מדברי הרמב"ם (פ"ז מהלכות בכורות) דכל שמעשיו אינם מועילים אינו לוקה. וכ"כ הרמב"ם גבי מעשר בהמה דאינו לוקה על מכירתו ע"ש שהעלה דהוי ספיקא דדינא באי עביד מהני או לא. והוא למה דמבואר בסוגיא דחולין (ע"ח ע"ב) דלחלק לא צריך קרא דס"ל כר' יונתן כו'. הרי דזה תלי בזה דלמ"ד דחוששין לזרע האב ע"כ דס"ל כר"י דלחלק לא צריך קרא ולרבנן דמתניתין ע"כ דס"ל כר' יאשי' ע"ש. ומעתה למה דקי"ל דאו"ב אינו נוהג בזכרים הוי ספק א"כ ממילא ע"כ דמספקי אם הלכה כר' יאשי' או כר' יונתן ע"ש. ומעתה ממילא ג"כ הוי ספק אי קיימ"ל כאביי דעביד מהני או כרבא דלא מהני דהא תלי זה בזה דאם או"ב נוהג בזכרים ממילא הדין כר' יונתן דלחלק ל"צ קרא דהם, וקרא דהם אצטריך לומר דעולים אינם מבטלים זה את זה וממילא קיימא לן כרבא דאי עביד לא מהני. ואם או"ב אינו נוהג בזכרים ממילא קיימ"ל כר' יאשי' דלחלק צריך קרא ממילא הדין דלקח מדם הפר דהיינו ביחד ומיותר קרא דהם. וע"כ דבעלמא אי עביד מהני כאביי ע"ש שתירץ בזה פסקי הרמב"ם דמ"ש בהלכות בכורות דהמוכר מעשר בהמה אינו לוקה. היינו מספיקא דשמא קיימא לן כאביי דלא לקי אלא היכי דמהני מעשיו, ומה דפסק הרמב"ם דאם מכרו לצמיתות דאין מעשיהם מועילים ותחזור השדה היינו ג"כ מטעם ספק דשמא קיימא לן כרבא והא דחוזר מספק היינו דהוי ספק איסור. ולפ"ז שפיר פסק החינוך דלוקה. דממנ"פ לאביי באמת אהני מעשיו וא"צ להחזיר ולרבא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא רק דצריך להחזיר מספיקא. משא"כ בההיא דבכורות בודאי לא מהני מכירתו כדילפינן מקרא ממילא לא לקי דשמא קיימא לן כאביי ע"ש בדבריו הנחמדים. . וראיתי להגאון הנ"ל בתשובה ומערכה י"א הנ"ל דחקר בשופר של עולה דאסור לתקוע אם תקע בו אם שייך סברת רבא דאי עביד לא מהני דאם נימא דלא יצא המצוה א"כ לא נהנה ולא עשה עבירה כו'. ע"ש שהביא דברי הטורי אבן בטעם דרבא דלא יצא (בר"ה כ"ח) משום אי עביד לא מהני ואף אביי מודה בו. דדוקא היכי דרחמנא אסריה בפירוש כמו לא יחליפנו דעכ"פ מיד שהמיר עבר אמימרא דרחמנא משו"ה אי עביד מהני. אבל הכא דלא אסרה התורה לתקוע רק ממילא אסור משום הנאה ואם לא יהי' יוצא לא עשה איסור כלל. בזה מודה אביי דאי עביד לא מהני. והביא הגאון רע"א ראי' לדבריו מתוס' (ע"ז ס"ב) ד"ה בדמיהן שכתבו הטעם דמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת אף דיכולה ליהנות באפרן משום דכמו דאסור למוכרו מה"ת ה"נ אסור לקדש בו אשה דהוי מכירה חשובה דיש בו הנאה כשמקדש בו אשה ע"ש. ולכאורה מה בכך דאסור לקדש מ"מ אם עבר וקידש אמאי אינה מקודשת ומזה ראי' לדברי הטורי אבן דבכה"ג לכ"ע אי עבד לא מהני דלא עשה איסור כלל דאם אינה מקודשת. ממילא לא נהנה עכ"ל אמנם באמת לתירוץ הרב ש"ך (סי' ר"ח) שזכרנו דלא אמרינן אי עביד לא מהני לרבא רק היכא דא"א לעשות המעשה זולת עקירת המצוה משא"כ היכא דאפשר לעשות בהיתר מהני מעשיו אף אם עשה באיסור לא נוכל לומר בטעמא דמקדש באיסורי הנאה הטעם דאינה מקודשת משום אי עביד לא מהני כיון דאיהו הוא דעבר אאיסור תורה וקדשה בא"ה שהוא בענין וטבח