ארצות י-הודה סא

לה הא דאמרו האונס שותה בעציצו וכופין אותו לכנוס וכמ"ש הרמב"ם (פ"ה מהלכות נערה) ז"ל אבל האנוסה כו' רצה היא ואביה כו' ולא רצה הוא כופין אותו וכונס. וכיון דאנסוהו לקדש לא מהני היכא כופין אותו לכנוס דהא בפ' ח"ה מבואר (בד' מ"ח) דהא דכופין על המצוה אינו אלא משום תליוה וזבין ע"ש הקושיא באריכות. ולדעתי נראה לתרץ דלא קשה מידי דשאני התם דמקיים מצוה דלו תהיה לאשה ומצינו בגט מעושה בישראל דכשר משום דבודאי יתרצה משום מצוה לשמוע דברי חכמים וכש"כ במצות עשה דאו' ועוד ראי' דהא לא אשכחן במצוה דבעינן שיאמר רוצה אני. והיינו טעמא דמלתא דבמצוה בודאי גמר בלבב שלם ואף דמצינו בקרבן דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני. היינו משום דמוציאין ממון ממנו וחיישינן שמא חס אדם על ממונו ועיין בתשובת חת"ס ח' אה"ע (סי' קי"ב) שעשה סמוכים לדברי הרמ"א הנ"ל בשם בעה"ע מחמת קושית המל"מ על המרדכי פ' הנזיקין דאגב אונס מיתה גמר ומקני אע"ג דלא יהיב דמיה. והקשה המ"ל מגמרא שבת (פ"ח) מכאן מודעה רבא לאורייתא והתם אונס מיתה הואי ומאי מודעא איכא והוכיח החת"ס מכח קושיא זאת דמכאן ראי' לדברי הרמ"א הנ"ל דודאי תליוה וזבין מחמת אונס מיתה סברא הוא דאפי' בלא דמי גמר ומקני דהא כל מוכר אונס הוא כדאיתא ב"ב (מ"ז) וכן מסקנת הש"ס (ע"ז ע"ב) ובודאי מחמת אונס מיתה פשיטא דגמר ומקני. וכל זה במכירה דתחילתה ע"י אונס משא"כ ליקח דכל קנינו ברצון א"כ אפשר דאפי' אונס מיתה לא מהני ולכן שפיר הוה מודעה רבה לאורייתא ע"ש בדבריו הנחמדים. ובדרך הפלפול אמרתי בזה לפי מה שהעלו האחרונים דאי מצות אין צריכים כוונה מהני אף בעשו עמו בע"כ ולא עשה מעצמו ובודאי מהני בכופין אותו לכנוס מאחר דאין צריך לכונתו. לפי דברי הגמרא דרה"ש (דף כ"ח) בכפאו ואכל מצה דיצא משום דמצות אין צריכים כונה והוי דומיא דיבום דאמרינן יבמות (נ"ג) הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באונס כו' קנה ומפרשינן אונס כגון שנתקשה לאשתו ואקפוהו עובדי כוכבים ביבמתו ופירשו התוס' הא דלא רצה הגמרא לפרש שאנסוהו שיהרגוהו אם לא יבא עליה בקישוי דכל שעושה מעצמו אפי' על ידי פחד מיתה לדעת קרינן וחשיב ליה ומשום דלא בעי כונה ביבמה. וא"כ הכא נמי אי נימא דמצות אצ"כ בודאי מהני ורק באנסוהו לקדש אשה בעלמא דליכא מצוה ובעינן דעתו ורצונו וכונתו לא מהני באנסוהו לקדש. ולפי זה קשה ונסתר דברי חתן הגאון בעל א"מ במפתחות הספר א"מ דהכריע כדעת הח"מ דאף מאן דס"ל אנסוהו לקדש לא מהני מודה בתליוה לקנות דמהני אלא דקדושין שאני לפי מה שבאר הר"ן (נדרים ל') דקדושי אשה הוא מטעם הפקר דאשה אינה מקנה עצמה לבעלה כ"א מבטלת דעתה ורצונה ומשויה נפשה כהפקר והבעל זוכה מהפקר. ובהפקר הא קיימ"ל דבעי כונה לזכות וכע"ש בש"ע חו"מ (סי' ער"ה סעכ"ד) ולכן לא מהני אנסוהו לקדש דהא עכ"פ כונה לזכות אין כאן משא"כ במקח דלא בעי כונה ולכן מהני אנסוהו לקנות ע"ש שישב בזה נמי קושית הקצוה"ח דבאונס דרחמנא רמי חיובא עליה ולא הוי כזוכה מהפקר והוי כאנסוהו לקנות דא"צ כונה. ולדברינו הנ"ל מאחר דקיימ"ל דמצות אין צריכות כונה. אין צריכים לדחוק ולחלק דקדושי אשה מטעם הפקר ומשום חיוב דרמי רחמנא על האונס א"צ כונה. דלדעת התוס' הנ"ל שזכרנו בפשיטות אתי שפיר לכ"ע מאחר דמצות אין צריכין כונה ובודאי באונס דאיכא מצוה דולו תהי' לאשה ומצות אין צריכין כונה בודאי מהני אף באנסוהו לכך. ורק באנסוהו לקדש אשה בעלמא דליכא מצוה ואז בעינן דעתו ורצונו וכונתו ואז לא מהני באנסוהו לקדש. וזה החילוק בין למאן דס"ל במקח אנסוהו לקנות לא מהני ובין למאן דס"ל אנסוהו לקנות מהני דבמקח ליכא מצוה כנ"ל ובאנסוהו לקדש אשה דעלמא דליכא מצוה והוי דומיא דמקח ופליגי בזה הדעות. ובאמת קשה לדברי הגאון חתן בעל א"מ דפירש משום דקדושי אשה מטעם הפקר ובעינן כונה. דהא בהפקר מדעת דעת הפוסקים דמקרי דעת אחרת מקנה והיכא דאיכא דעת אחרת מקנה אז אפי' היכא דהקונה לאו בר כונה מהני מאחר דאיכא דעת אחרת מקנה עיין בקצוה"ח (סי' רל"ה ס"ק ז') והרבה הארכתי לפלפל בזה בשיטת הר"י בר ברזילי הובא בנוב"י מה"ק ח' אה"ע. וא"כ בודאי היכא דבר כונה הוא הקונה אלא דלא הי' לו כונה בודאי לא גרע מקטן דלאו בר כונה הוא ואמאי לא יקנה. ובזה תרצתי שם בחידושי קושית האחרונים על הר"ן דקדושי אשה משום הפקר והא בהפקר בעינן דעת אחרת מקנה. ולדברינו הנ"ל דהפקר מדעת לא בעינן דעת אחרת מקנה ובקדושי אשה דהיא עצמה מפקרת אין לך הפקר מדעת גדולה מזו אח"כ מצאתי בא"מ (סי' מ"ג סי"ב) שהביא דתלי במחלוקת רש"י ותוס' במ"צ (י"ב) בהא דזרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר כו'. ולדעת רש"י חשיב הפקר מדעת דעת אחרת מקנה ולהתוס' לא חשיב הפקר מדעת דעת אחרת מקנה ע"ש

והנה מדי דברי בזה הענין אבאר מה שחקרתי בחידושי לאה"ע באם אנס איש בתולה אילונית אם מחויב לישא אותה בע"כ. ומקור הספק הוא דהא דאמרינן האונס שותה בעציצו היתה חגרת או סומא או מוכת שחין מחויב לישא אותה בע"כ הוא רק אם ראוי לקיימה מן הדין אלא דהי' יכול למצא אחרת טובה ממנה דאזי קנסינן ליה לישא בע"כ ואמרינן דשותה בעציצו כמבואר בכתובות (מ' ע"א). ועיינתי בספרי האחרונים ולא מצאתי שום גילוי דעת לדין זה והנה לכאורה ראי' מפורשת ומבוררת מגמרא כתובות (ל"ו) דאיילונית אין לה קנס ולא פיתוי וכן פסק