ארצות י-הודה ס

נכון לדברי הגמרא דמגילה ולא צריכין לדחוקי נפשין במתנה קנינים דחצר וחליפין ואגב כדברי הרמב"ן. אלא בודאי דעת הרמב"ן לתרץ נמי ולחדש הקנינים הנ"ל אף אליבא דמ"ד דמתנה לא הוה כמכר ולא מיחשב הנאה שיהא מקרי כסף. ועי' בתשובת ברכי יוסף (סי' תרנ"ח) שהקשה להרמב"ן דחידש במתנה קנינים דחצר וק"ס מגמרא סוכה (מ"א) שאמרו כל מי שיגיע לידו במתנה הרי הוא שלו דשם קשה במה קני דחצרו לא שייך התם משום דהוה חצר השותפין וגם ק"ס לא שייך שם ע"ש. והרבה הארכתי בזה בחידושי בעניני קנינים ולדברינו הנ"ל דבמתנה הו"ל כמכר ושפיר שייך קנין כסף כנ"ל. וא"כ כאן שצריך לצאת גם הוא באתרוג שלו. א"כ זה מחשב מכר גמור דמגו דבעי לקנות גמר ומקני והוי מכר גמר. אך קשה א"כ איך מותר בשבת והלא מכר אסור בשבת ועי' מג"א שהאריך בזה (בסי' ש"ו) בא"ח ובב"י (סי' תקכ"ז). ובאמת הביאו האחרונים דעת הרמב"ם בפירוש המשנה דמותר לתת מתנה ביו"ט. ונוכל לומר דזה רק אי מתנה לא הוי כמכר. אבל לפי הסברא דנאמר כעת דהוי כמכר בודאי אסור בשבת. אמנם באמת הוה מתנה ע"מ להחזיר דמותר בשבת. ועוד יש לומר דהעיקר הוא הסילוק דמסלק ומפקיר כוחו ורשותו ממנה ולהפקיר גם בשבת מותר כאשר הכריע במג"א (סס"י י"ג). וכן מוכח בגמרא שבת (קל"א) הואיל ובידו להפקירו. ועי' בתשובת רע"א (סי' קע"ד). אמנם באמת לא יעלה ערוכה לדעת הרמב"ן. דדעת הרמב"ן דאסור להפקיר בשבת ממ"ש בחידושיו להקשות אם ביטול חמץ מטעם הפקר איך רשאי לבטל חמץ בשבת ומוכח דעתו דאסור להפקיר בשבת. והרבה הארכתי בחידושי לא"ח בזה. אחר כותבי זאת מצאתי בשעה"מ הלכות לולב (פ"ח הלכה ב') שהביא בשם הריטב"א דלהפקיר בשבת ויו"ט אסור. ועי' ברמב"ן בלקוטים לפסחים. אמנם לענין מציאה שפיר קשה קושית התוס' במאי קנה: סימן כו

ביאור דעת הפוסקים בדין אונס במכירה וביאור כמה סוגיות בזה ופלפול בדברי התו' בכמה מקומות. גם יבואר חקירה נכונה באם אנס בתולה איילונית אם מחויב לישא אותה, וראיות נכונות לזה מש"ם

בש"ע ח"מ (בסי' ר"ה סעיף י"ב) בהגה"ה וכל זה מיירי באנסוהו למכור אבל אנסוהו לקנות אינו קנין והוא בב"י בשם בעל העיטור. והנה האחרונים האריכו בדברי בעהע"ט הנ"ל עיין בח"מ וב"ש בש"ע אה"ע (ריש סי' מ"ב) שהשיגו עליו כאשר יבואר לקמן וגם אני אענה את חלקי מה שנלע"ד. ובהקדם נבאר קושית המהרש"ך הובא בנתיבות המשפט סי' הנ"ל בהא דאמר הגמרא ב"ק (ס"ב) אהא דאמר אי יהיב דמיה חמסן קרית ליה הא תליוהו וזבין זביניה זביני ומשני הא דאמר רוצה אני. הא דלא אמר רוצה אני. והקשה המרש"ך דלפי"ז מאי מקשה (ב"ב מ"ח) על רב הונא מסקריקון לישני דמיירי דלא אמר, רוצה אני ע"ש בנתיבות שנדחק בזאת. ולדעתי לכאורה קשה ביותר דבהא דלקח מסקריקון וחזר ולקח מבעה"ב כתב הרשב"ם (דף מ"ז) ד"ה לקח. דמיירי דלבעה"ב לא נתן דמים דאילו נתן דמים גם הסקריקון בעצמם מנגזל הי' מועיל כדרב הונא אלא דלרב ביבי מצי מיירי שגם לבעה"ב נתן מעות וכדמוכח שם. ובדר"ה פירש הרשב"מ (ד' מ"ח) ד"ה אלא רב הונא מסברא דנפשיה כו' גמר ומקני. פירש הרשב"ם דאונס יסורים ומתן מעות ובכל זאת צריך שיאמר רוצה אני וא"כ בסקריקון דלא נתן מעות לבעה"ב בודאי לא גמר ומקני אם לא אמר רוצה אני. אך אחר העיון נראה דלא קשה דבאמת צריך ביאור דברי רשב"ם דפירש בדרב הונא דמתוך יסורים גמר בלבו ומקני הואיל ואיכא יסורים ומתן מעות דבש"ס לא נזכר רק אגב אונסיה. אמנם נראה לע"ד דהענין בזה הוא כך. דבאמת בתליוהו וזבין דמחמת יסורין הוכרח ליתן החפץ ולמה צריך ליתן לו מעות הא יוכל ליקח בחזקה בלי מעות ובודאי מה שנותן מעות הוא ויתור נגדו כדי שיתרצה בלב שלם להקנותו. ומאחר דמתחסד נגדו בודאי מתרצה נמי בלב שלם ומאין נדע זאת הלא בדיבורו אם יאמר רוצה אני ואם לא אמר רוצה אני הרי גילה דעתו דלא הקנה בלב שלם. וזה כונת הרשב"ם דהיסורין ומתן מעות יחד גורמים ההקנאה בלבב שלם. וזה רק בתליוהו וזבין דבדידיה תלי וברצונו. אבל בלקח מסקריקון וחזר ולקח מבעה"ב היינו בשטר דאף אם לא יקנה בלב שלם הא בין כך וכך לא יהי שלו ויהי' ביד הסקריקון ובודאי גמר ומקני למי שלקח מהסקריקון אף בלא רוצה אני. ושפיר מתורץ קושיות המרש"ך. והנה בש"ע אה"ע (סימן מ"ב) אין האשה מתקדשת אלא לרצונה כו' אבל האיש שאנסוהו עד שיקדש בע"כ הרי זו מקודשת וי"א דאינה מקודשת הלכך הו"ל ספק עכ"ל המחבר. והח"מ ביאר ב' הדעות דכ"ע סברי דקדושין מהני בין באונס האשה בין באונס המקדש מדינא דתליוהו וזבין כו' אלא דפליגי בתקנה דאפקעינהו רבנן לקדושין מניה. דלדעת הרמב"ם לא אפקעינהו אלא באונס האשה אבל באונס המקדש כיון דיכול לגרש בע"כ אוקמוה אדינא והיש אומרים ס"ל דגם באונס המקדש אפקעינהו רבנן לקדושין מניה. ומזה הקשה על הרמ"א (בסי' ר"ה) שכתב אנסוהו לקנות לא מהני ומכאן משמע דמהני אנסוהו לקנות לכ"ע ע"ש. ובב"ש כתב דטעמא די"א הוי מטעם שכתב הרמ"א בח"מ (סי' ר"ה) בשם בעה"ע דאנסוהו לקנות מדינא לא מהני ובספר אבני מלואים (סי' מ"ב) הביא דכן מבואר ברשב"א ע"ש, אלא דהקשה הא"מ לדעת הי"א דאנסוהו לקדש לא מהני ומשום דהו"ל תליוהו וקני א"כ היכא משכחת