ארצות י-הודה נו

הם לפי"ז שפיר נמי מתורץ דצריך קרא דאילו לא נאמר קרא דיכול לעשות שליח בקדשים לא הוה ידעינן דשלוחי דידן הם רק הו"א דהם שלוחי דרחמנא כמו בעובדי כוכבים ע"ש. ועי' במקנה בחידושיו לקדושין (מ"ב) ובמרכבת, המשנה (פ"ו) מגירושין. ועיין בתשובת חת"ס חאה"ע (סי' י"א) שהאריך מאד לבאר כל דבר הקשה בסוגיא דנזיר (י"ב) ע"ש. ועי' במל"מ (פ"ב) מהלכות ביאת מקדש (סוף הלכה ה') דהא דאמרינן כל מילתא דאיהו לא מצי למיעבד לא מצי משוי שליח הוא דוקא במילתא דאו' אבל לא בדרבנן ובזה תרצתי בחידושי קושית המל"מ (פ"ד) מהלכות תרומות על הרמב"ם דפסק שם עושה אדם שליח להפריש לו תרומות ומעשרות ואפי' הדרים במדינת הים יכולים לקיים כל מצות התלוים בארץ ע"י שליח כו'. והקשה דהא כל מילתא דאיהו לא מצי מיעבד לא מצי משוי שליח. אמנם לשיטת הפוסקים דתו"מ בזה"ז מדרבנן ובדרבנן לא אמרינן מילתא דאיהו לא מצי למיעבד כו'

והנה הנוב"י בספרו דורש לציון (דרוש י"ג) ובנוב"י מהדו"ת (סי' ע') באר דרך אחרת בכוונת הגמרא דכל מילתא דלא מצי מעבד כו' דהכוונה דכל דהשליח לא מצי מעבד השתא ותירץ בזה סוגיות הסותרות ע"ש. ובאמת תלי זאת בנוסחאות. דלנוסחת הגמרא דנזיר דאיתא הכי לא משוי אינש שליח אלא במילתא דמצי עביד השתא כו'. ולפי זה הנוסחא בודאי קאי על השליח דהשליח יכול למיעבד השתא. וכפי כוונת הנוב"י ושכן מורה סוגיא דקדושין (כ"ג). והא עבדא דאיהו לא מצי מקבל גיטא ושליח מצי משוי. אבל לפי נוסחת התוס' והמפרש דמצי למיעבד איהו השתא. ובודאי קאי על המשלח. וכנוסחת התוס' משמע מדברי הרי"ף שהביא סוגיא זו בפ' האיש מקדש. ועי' במל"מ ובאחרונים שהביאו סוגיא דב"ק (ק"י) גבי כהנים דקאמר כיון דלא מצי כו' משוי שליח ועי' בשאלתות פ' חיי שרה. ובעיקר דברי התוס' דנזיר (י"ב) בביאורם עי' בשו"ת נודע בשערים (סי' י"א) שביאר דעת התוס' ובעיקר דברי התוס' דנזיר (י"ב) ד"ה באשה שאין לה בת דהוכיחו דלא מצי משוי שליח בדבר שלא בל"ע אפי' היכא דבידו עמד עליהם בא"מ (סי' ל"ה) דהא טפי עדיף שליחות בדבר שלבל"ע מהיכא שהוא בעצמו מקנה או מקדיש דשלבל"ע. דהא דעת רש"י בשליחות דמהני בדבר שלבל"ע ואילו היכא דהוא בעצמו מקנה או מקדיש דבר שלבל"ע בודאי לא מהני ע"ש. ובאמת לא קשה מידי דאין ראי' מדעת רש"י דרש"י לשיטתו קדושין (ס"ב) דפסק כרבי אליעזר בן יעקב דאדם מקנה דבר שלבל"ע וגם בעצמו יכול להקנות דבר שלא בל"ע ומכש"כ בשליח ואף שאינו בידו. ועי' בשעה"מ הלכות מכירה (פ' כ"ב) דהכריע דעת רש"י דאין אדם מקנה דבר שלבל"ע והתוס' לא הוכיחו אלא לשיטתם דאין אדם מקנה דבר שלבל"ע: סימן כד

שאלה בהא דקיימ"ל לדינא דכסף לחוד לא קני בלא משיכה וכן בשטר. אם היכא דהוה שבועה בחדה דנשבע לקיים דבריו אי קני בכסף לכד. והרבה חדושי דינים בדין ביאת יבמה אי צריכה עדים לקנות. ופלפול בדברי הפוסקים בזה. וביאור הרבה סוגיות בש"ס

תשובה בש"ע חו"מ (קצ"ח סעיף ג') בהגה"ה. וכן אם התנו בהדיא דמעות יקנו קנה ועי' בש"ך (ס"ק יוד) ע"ש. והנה המל"מ ריש הלכות מכירה הביא דברי מהריב"ל (ח"א סוף כלל י"ג) דהיכא דאיכא שבועה אמרינן דהוה כפריש דע"י שנשבע ודאי גמר בדעתו לקנות ע"י כסף לבד או שטר לבד. והמל"מ הקשה עליו מגמרא קדושין (דף י') דאיבעי תחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה למאי נ"מ לכ"ג דקדיש בביאה ומסיק דכל המקדש דעתו אגמר ביאה והתוס' והרמב"ן והריטב"א כתבו דגם בס"ד דאיבעי' הוה ידע דאם פירש דתחילת ביאה לקני קנו דהרי אשה נקנית לבעלה בהעראה. ולפי"ז למה יהי' אסור לכ"ג לקדש אשה בביאה הא כיון שתהי' בעולת עצמו מהראוי לומר שבודאי כיון שיקנה בתחילת ביאה. ובאמת לפי מה שביאר הקצוה"ח (בסי' רמ"א) דבקנין לא אברי סהדי אלא לשקרי מ"מ בקדושין בעי שני עדים אף ששניהם מודים ע"ש שפלפל בדברי הרשב"א בחדושיו (פ' האומר). ולפ"ז הא עיקר במה שנוכל לידע דכיון לקנות בתחילת ביאה דלא יעשה איסור כשיגמור ביאתו ותהוי בעולת עצמו. וא"כ בתחילת ביאה לא נוכל לידע אם כיון לקדשה בתחילת ביאה דאם הי' פורש לא הי' אלא ביאת פנוי' לבד וליכא איסור תורה ורק לאחר שגמר ביאתו ואז הוה למפרע בעולת עצמו והי' איסור. ומזה נודע דכיון לקדשה בתחלת ביאה. אבל עכ"פ הוה כקידש בלא עדים דלא מהני דבתחילת ביאה לא הי' עדים. ואח"כ מצאתי בספר שואל ומשיב להגאון רי"ש נאטענזאהן שתירץ כן במהדורא תנינא (תשובה ע"ג) וע"ש שתירץ עוד בזה קושית הקדמונים בהא דאמרו (ביבמות כ') בשלמא אלמנה מן הנשואין איכא עשה ול"ת אלא אלמנה מן האירוסין ליתי עשה ולדחי ל"ת. והקשו הא איכא עשה דבעולת עצמו דעובר בעשה. אמנם לדברינו הנ"ל הרי נודע שיטת הפוסקים דביבמה לא בעי עדים כלל ועי' מל"מ (פ"ב) מיבום וחליצה עכ"ל. וא"כ שוב מסתמא דעתו הי' על תחלת ביאה כדי שתוכל לדחות עשה לל"ת עכ"ל ודבריו נכונים בסברא

ואגב אורחין אמרתי לבאר דין הנ"ל אי יבמה בעי עדים מחידושי לאה"ע וז"ל. בש"ע אה"ע (סי' קס"ו סעיף ב') ואם בא עליה בלא מאמר קנה וא"צ לחזור ולקדש וכתב הרב ודוקא שבא עליה בפני